יצא לי לראות לאחרונה כמה סרטונים של בחור שאוכל אכילה תחרותית – הוא נוסע ברחבי בריטניה וארה״ב ומוצא מסעדות שהשטיק שלהן הוא להגיש מנה ענקית שצריך לסיים אותה בזמן מאוד קצר – ואז מקבלים אותה חינם, ולעיתים גם פרס נוסף כמו חולצה. מי שלא מצליח לסיים את המנה בזמן כנראה יצטרך לשלם עליה, ולאור גודל המנה – התשלום לא ממש נמוך, בלשון המעטה.
מכיוון שמדובר על בחור רזה, אני מניחה שיש לו טכניקות משלו כי לשמור על המשקל שלו, גם עם אכילה של ארוחות שיכולות בקלות להסתכם באלפי קלוריות כל ארוחה. למשל בשניות האחרונות של הסרטון שצירפתי הוא מדבר על זה שהוא כנראהלא יאכל יומיים אחרי הזלילה הזו, לא ברור לי האם כדי להתמודד עם כמות הקלוריות שהוא אכל, או כהכנה לאתגר הזלילה הבא שלו בכך שהוא יול ״לפתח רעב״ מספיק.
נזכרתי בבחור הזה ובסרטונים שלו אחרי יום ההולדת של אבא שלי, שבו הלכנו למסעדה שבה הגישו לנו מנות למרכז השולחן שהתחלקנו בהן כי שנוכל להינות מקצת מכל אחת. ואחד הדברים שהפליאו אותי זה כמה מעט הצלחתי לאכול מהמנות המשותפות לפני שהרגשתי ממש מפוצצת ברמה שכבר לא יכולתי לאכול יותר.
איכשהו זכרתי שפעם כצעירה יכולתי לאכול הרבה יותר. למשל כשגרתי בארה״ב במסגרת העבודה היינו הולכים מידי פעם לאכול במסעדות מזנון סיניות של ״ללא הגבלה״, ולא פעם הצלחתי לאכול כמה שבא לי בלי להרגיש מפוצצת. היום סביר להניח שמתישהו בצלחת השניה אתחיל להרגיש מפוצצת – וזה מה שבדיוק קרה לי ביום ההולדת של אבא שלי.
זה מיד התחבר לי לעובדה שכך הרבה יותר קשה לי ״ליהנות מהאוכל״ במצבים כאלו שיש הרבה מאוד מנות שאפשר לטעום מהן, כי אני רוצה לרוב לקחת יותר משניים או שלושה ביסים מכל מנה שאני אוהבת. אבל בעצם אין לי מקום בבטן לכל כך הרבה אוכל…
הרשומה הזו הזכירה לי משהו שקרה לי כשרק עברתי לארה״ב, שאני לא בטוחה אם סיפרתי עליו או לא. כנראה שאם סיפרתי ואני לא זוכרת גם הקוראים לא זוכרים ולכן שווה לי לספר עליו שוב כדי להזכיר.
אני עברתי לארה״ב כשרק נפתח לחברה שלי אתר חדש אצל לקוח באטלנטה בפברואר 2001. יכולתי לעבור בקלות כי הייתי רווקה וצעירה בלי ילדים, אבל כל שאר הקולגות שלי שהיו אמורים גם לעבור לאתר היו נשואים והיו להם גם כמובן ילדים, ולכן הם לא רצו לעבור לאטלנטה באמצע שנת הלימודים, אלא החליטו לעבור דירה רק בקיץ הבא.
אבל נוצר פה פער מסוים שנדרש מישהו שימלא את התפקיד שלהם כבר מפברואר או מרץ, ומצד שני הם עצמם רצו להגיע מראש לאטלנטה כדי להתחיל לבדוק באופן אישי אילו בתי ספר מומלצים לילדים, איפה שווה להם להשכיר דירה (או במקרה אחד או שניים, איפה לקנות בית) – ובאופן עקרוני להתחיל לתכנן את החיים או אם אפשר גם להתמקח קצת על המשכורת לפי העלויות שהם יגלו בביקורים עצמם.
לכן הקולגות עצמם הדיעו אני מניחה לבערך 3 – 4 ביקורים של כמה שבועות באתר מידי פעם – ובין לבין הגיעו עובדים אחרים למלא את התפקיד שלהם בזמן שהם חזרו לארץ ולמשפחה.
ומכיוון שהיו הרבה מבקרים זמניים באתר, עם הרבה סופי שבוע פנויים – אז לא פעם הם גם רצו לטייל, ושמחו להזמין אותי להצטרף אליהם.
אחרי אחד מהטיולים האלו היינו מאוד רעבים, וקפצנו למסעדה של רשת איטלקית בשם Olive Garden. הקטע של המסעדה לפחות אז היה שלפני הארוחה מגישים לאורחים סלט ומקלות לחם שום בכמות בלתי מוגבלת. לרוב זמן ההמתנה למנות הוא יחסית קצר, אבל באותו יום היינו קבוצה גדולה יחסית וכנראה שהגענו בזמן עמוס יחסית, לכן לקח זמן למנות שלנו להגיע, ובגלל שהיינו מאוד רעבים אכלנו לא מעט סלט ולחם.
ואז הגיעו המנות.
שאר הקולגות שלי הזמינו מנות עיקריות בשריות שהגיעו עם תוספת מאוד יפה של פסטה ברוטב עגבניות בצד. אבל אני בתור צמחונית הזמנתי רביולי ברוטב שמנת, ולכן למרות שהמנה היתה טעימה ומשביעה – היא הגיעה ללא תוספות, ולן הגודל הפיזי שלה היה קטן משמעותית מהגודל של שאר המנות.
כנראה שזו היתה הסיבה לכך שאני הייתי היחידה שהצליחה לסיים את המנה שלה. כשהערתי על זה, חטפתי מבטים מובכים, כי כאילו היה ברור שבתור האישה השמנה היחידה בקבוצה היה ברור שאני אהיה היחידה שתהיה מסוגלת לסיים מנה כזו גדולה. למרות שבעצם המנה הספציפית שלי אולי היתה כבדה ומשביעה מאוד – אבל יחסית קטנה לעומת המנות של האנשים האחרים.
אבל במובן מסוים דווקא החוויה הזו מדגישה לי משהו שאני חושבת שלא היה קיים בסרטון של הבחור הזה שאוכל אכילה תחרותית: הוא אולי אוכל הרבה. מאוד – אבל האם הוא באמת נהנה מהאוכל כשהוא אוכל כדי להספיק לאכול כמות עצומה בזמן כזה מוגבל?
או שאולי הוא לועס ובולע כדי להספיק, בלי להנות מהטעם של האוכל כשהוא אוכל כך כך מהר?
ואולי זו נקודה למחשבה לגבי איך משלבים הנאה מאוכל בכמויות קטנות שלו?
התיירת המקרית 
קראתי וצפיתי בסרטים באתרי הריאליטי השונים בטלוויזיה ובאינטרנט, היתה גם תוכנית של אחד "אדם אוכל את אמריקה" בה הוא עשה בדיוק את מה שסיפרת. שאלתי את פרדי והוא סיפק לי מידע "איך עושים זאת":
הרחבת קיבולת הקיבה: יש המתאמנים על ידי שתיית כמויות גדולות של נוזלים, כמו מים או חלב, כדי למתוח את הקיבה ולהגדיל את נפחה. לדוגמה, שתייה של גלון (כ-3.8 ליטרים) מים או חלב ביום במשך שבוע לפני התחרות.
LBS
תרגול אכילה מהירה: אכילה במהירות דורשת אימון. מתחרים רבים מתרגלים אכילה מהירה של כמויות מזון גדולות כדי לשפר את היכולת שלהם להתמודד עם לחץ הזמן בתחרויות.
שמירה על יציבה נכונה: עמידה בזמן האכילה יכולה לסייע ביצירת מרחב נוסף בקיבה ולהקל על ירידת המזון, מה שעשוי לשפר את היכולת לצרוך כמויות גדולות יותר.
LBS
הכנה מנטלית: תחרויות אכילה דורשות ריכוז ושליטה מנטלית. מדיטציה, טכניקות הרפיה והדמיית התחרות יכולים לסייע בהפחתת חרדה ובהגברת הביטחון העצמי.
תזונה מאוזנת לפני התחרות: שמירה על תזונה מאוזנת בימים שלפני התחרות, הכוללת פחמימות מורכבות וחלבונים, יכולה לסייע בהכנת הגוף למאמץ. לדוגמה, ארוחות הכוללות פסטה, אורז, בטטות, ביצים ודגים.
ריצה, אופניים, טריאתלון, שחייה | שוונג
היכרות עם סוג המזון: לפני התחרות, מתחרים רבים מנסים את סוג המזון שיוגש כדי להבין את המרקם, הטעם והקושי שבאכילתו בכמויות גדולות
אני יכול להעיד, כי הקיבה מתאימה עצמה לסגנון האכילה של האדם. ר"ל, אם אוכלים בצורה מאוזנת היטב, כמות המזון שאפשר לאכול יורדת פלאים. זה הפך אצלי לאתגר, איך לבשל מנה רק לשניים, שהיא בעצם מנה לאדם אחד. במסעדות ד' ואני אוכלים רק מנה עיקרית אחת ועוד מנה קטנה אחת. זהו.
אהבתיאהבתי
מנה עיקרית אחת לשנינו, לא לכל אחד 🙂
אהבתיאהבתי
זה בהחלט עניין של להתרגל, ובאופן עקרוני כנראה שאפשר להתרגל לזה בלי למות מרעב אם מבצעים את ההפחתה מדורגת של האוכל.
מצד שני במובן מסוים אני מתגעגעת ליכולת להנות מיותר אוכל.
אבל גם ברור לי שאכילה תחרותית זו לא בהכרח מובילה להנאה בגלל הצורך לאכול כמה שיותר מהר – וכנראה גם מובילה לחוסר נוחות בסוף הארוחה, ואז כנראה ״הרעבה״ של כמה ימים כדי להתכונן לאתגר הבא.
אהבתיאהבתי
אני בכלל לא מסוגל להבין איך אנשים דוחסים לגוף שלהם עשרות נקניקיות, פלפלים חריפים-אש או מנות ענק, נבצר מבינתי.
אהבתיLiked by 1 person
אני מניחה שמשהו באתגר קוסם להם, ממש כמו שיש כאלו שספורט אתגרי ואפילו מסוכן קוסם להם.
אהבתיLiked by 1 person
מעולם לא הצלחתי להבין את התחרויות האלה, ובכלל מעולם לא יכולתי לאכול הרבה בבת אחת. אני זוכרת כשהלכתי פעם, עוד בשנות העשרים המאוחרות של חיי, לדיאטנית – השאלה הראשונה שהיא שאלה אותי היתה "את פְרֶסֶרית או נָאשֶׁרית?" (ביידיש כמובן) והכוונה היתה האם אני בולסת הרבה בארוחות או שאני מנשנשת בין ארוחות. והתשובה שלי היתה מאז ומתמיד:נָאשֶׁרית. גם כשהייתי בעודף משקל, גם כשלכאורה אכלתי בלי הגבלה – מעולם זה לא היה בבת אחת. אני מעולם לא הייתי מסוגלת לאכול הרבה. לימים הבנתי שבין היתר הסיבה לכך היא הבקע הסרעפתי שיש לי מלידה, הוא שגורם לרפלוקס (הסוגר בין הוושט לקיבה לא נסגר עד הסוף או לא סגור הרמטית, ולכן האוכל חוזר ועולה וגורם לכל תופעות הרפלוקס הידועות כמו צרבות, גיהוקים, שיהוקים כתוצאה מחומציות הקיבה שעולה לאן שהיא לא אמורה לעלות).
עם הזמן למדתי מתי להפסיק לאכול לפני ה"ביס אחד יותר מדי" הזה שהיה מעיק וגורם לתופעות האלה וסתם לתופעות של מלאות ונפיחות ואי נוחות. בתקופות שלא שמרתי על תזונה בריאה ומאוזנת, יכולתי שעה או שעתיים אחרי האוכל לנשנש עוד משהו וכן הלאה. אבל תמיד כמויות קטנות.
לכן זה תמיד היה בזבוז לקחת אותי למסעדות של "אכול ככל יכולתך" 😂 למשל.
אהבתיLiked by 1 person
בקוריאה התחיל בזמנו טרנד שנקרא ״מוקבנג״ mukbang של אנשים שהיו אוכלים מול המחשב ומשדרים את זה, וזה כביכול היה עוזר לאנשים בודדים להרגיש יחד כי כולם אוכלים יחד מול המחשב.
ואז זה הפך טרנד של אנשים שטורפים באמת כמויות כאלו של אוכל, ואני חושבת ששמעתי פעם מישהו אומר שאנשים צופים בזה כי הם עצמם יודעים שהם לעולם לא יאכלו כך, אבל בעצם אולי קצת מממשים את הפנטזיה שלהם דרך מישהו אחר לאכול כל מה שהם רוצים וכמה שהם רוצים בלי לדאוג על הגזרה או הבריאות.
או שלחילופין הם מרגישים טוב עם עצמם שהם ״שומרים״ על עצמם ובריאים יורת באופן יחסי יותר מהזללנים.
הזללנים מצידם אולי נהנים מהאכילה, אבל כנראה גם מתשומת הלב וכמובן גם מהעובדה שבימינו כמשפיעני רשת הם יכולים להרוויח כך לא מעט כסף אם הם מצליחים לצבור פופולריות.
אהבתיאהבתי
אני לא מסוגל לחשוב על תחרויות אכילה… אני בטוח שהמתחרים לא נהנים מהאוכל.
נראה לי שעם הגיל אנחנו אוכלים פחות וזה הגיוני כי ככל שמתבגרים הגוף צורך פחות קלוריות
אהבתיLiked by 1 person
מצד שני עם הגיל צריך לאכול יותר חלבון וויטמינים כדי לשמור על הבריאות של הגוף ועל מסת שריר…
אהבתיאהבתי