הטיול לאלסקה – הטיסה חזרה הביתה

הטיסה הראשונה מתוך שלוש במסע שלי הביתה יצאה מאנקורג׳ בשעה שמונה בבוקר – הייתי אמורה לנחות בסיאטל, שממנה טסנו לאיסטנבול בטיסה של בערך 11 שעות, ואז היתה לי טיסה קצרה מאיסטנבול לישראל אחרי המתנה יחסית קצרה.

התארגנתי לצאת מהאכסניה בשעה מוקדמת מאוד בבוקר, ולמזלי הייתי מוכנה כמה דקות לפני הזמן, כי גם נהג המונית שלי הקדים. רוב האנשים עדיין ישנו, אבל כן יצא לי לפחות להפרד מאחד המטיילים שהיה מאוד נחמד ואמר שהוא מקווה לראות אותי שוב בטיולים בעתיד. בסופו של דבר החלטתי להגיד לו שכנראה זה לא יצא לפועל כי הבעלים של החברה לא יאפשר לי את זה.

הדרך לשדה התעופה היתה גשומה (והגשם לא הפסיק מאז שהוא התחיל בערב האחרון שלנו בדנאלי), אבל היא היתה ריקה למדי ולכן הגענו לשדה התעופה מהר.

הטיסה הראשונה שלי הופעלה על ידי חברת Alaska Airlines – ואני חייבת להגיד שהשירות שלהם היה מעולה. כשהזמנתי במקור את הכרטיס שלי כמה חודשים לפני הטיסה, יכולתי להזמין מקומות ישיבה רק בטיסות של טורקיש ולא בטיסה הזו – אז ניסיתי ליצור איתם קשר. היה להם באתר צ׳ט שבו ענו לי מיד, וברגע שנתתי מספיק נתונים מזהים הם שמרו לי מקןם.

החסרון היחידי בטיסה מולם היתה שהם לא יכלו לתת לי כרטיסי עליה למטוס לטיסות ההמשך שלי מסיאטל (בגלל שמסיאטל טסתי עם טורקיש שוב), אבל לפחות דיילת הקרקע אמרה לי שאני צריכה לעשות צ׳ק אין בדלפק בסיאטל ברגע שהצוות יצא לשם. אני שמחתי שהם אמרו את זה, כי אני רגילה שברוב שדות התעופה כשעוברים בין חברות תעופה צריך לעשות צ׳ק אין מחדש בדלפקים הרשמיים של הצ׳ק אין – ואם לא הייתי מודעת לזה שאני לא אעבור בדלפקים בגלל מבנה שדה התעופה, זה היה מבלבל ואולי אפילו מלחיץ אותי.

היה לי מספיק זמן לפני הטיסה כדי לעבור בסארבאקס כדי לשתות את אחד מהשייקים שלהם בפעם האחרונה – ואז לעבור דרך מקדונלדס כדי לאכול ארוחת בוקר יותר רצינית ומשביעה. מקדונלדס היה למרבה ההפתעה די עמוס.

זמן קצר אחרי שסיימתי לאכול כבר עלינו על המטוס, והגענו יחסית מהר ובנוחות לסיאטל. במקור אמרו לי שאין בטיסה הזו מאלסקה לסיאטל מחלקת עסקים – אבל כן היתה בה מעין מחלקת עסקים או ראשונה, ואני ישבתי בה מקדימה. זו היתה חוויה מעניינת – בין השאר כי זכיתי לראות את הצוות מיישם נוהל מאוד מעניין: אם אחד הטייסים היה צריך ללכת לשירותים או לצאת מתא הטייס, אחד הדיילים היה צריך להחליף אותו, ואז הדיילת הראשית היתה נעמדת מול תא הטייס מעין נונשלנטית כאילו כלום לא קורה כדי להסתיר את תא הטייס. אני מניחה שזה שילוב של רצון לאבטח את המטוס מפני מחבלים, ומפני טייסים מתאבדים כפי שקרה לפני כמה שנים.

ואלו תמונות של שדה התעופה מהחלון של המטוס.

---

יצא לי לבלות בשדה התעופה של סיאטל כמה שעות, שבהן אכלתי צהרים וסתם הסתובבתי בין החנויות.

רק בערך שעה וחצי לפני הטיסה הגיעו דיילות הקרקע לדלפק – ומיד קראו ללא מעט נוסעים שהיו זקוקים לעשות צ׳ק אין. למרות שעמדתי ראשונה בתור מישהי עקפה אותי – והיא זו שהצליחה לגשת לדיילת המנוסה. אני ״נפלתי״ על דיילת חדשה שהיתה צריכה המון עזרה מהאחראי בתהליך הצ׳ק אין – אבל היא היתה היחידה מבין כל אנשי הצוות של חברות התעופה שנתנה לי גישה לטרקלין מחלקת העסקים בכל הטיסה. מכיוון שלא רציתי לסבך אותה, וידעתי שאין לי הרבה זמן בשדה התעופה באיסטנבול – לא סיבכתי אותה בשאלות לגבי הטרקלין באיסטנבול.

החוויה היתה נחמדה ושקטה, וכללה אוכל ושאר פינוקים קטנים, והיה לי חבל שלא קיבלתי את האפשרות לבלות בטרקלין את כל זמן ההמתנה שלי.

---

הטיסה יצאה שוב באיחור אופנתי, בין השאר כי עלינו על המטוס באיחור די גדול. הצטערתי לראות שאני אאלץ לטוס שוב שוב באותו סוג מושב לא נוח שהיה לי בטיסת ההלוך.

אחרי שהמראנו, נהנינו מנופים יפים של תחילת הרי הרוקיס האמריקנים ואז ענני סופה גדולים שתהיתי למראה אחד מהם האם יש מתחתיו אולי סופות טורנדו.

ואז התחילה הארוחה, כמובן עם צלחת אגוזים חמים וכוס יין אדום:

לאחר מכן הדיילות ערכו את השולחן, קיבלנו לחם, שני סלטים אישיים, ומרק – בלי הבלגן הגדול של עגלת סלטים שונים שהיתה בטיסה הקודמת:

ואז הגיע תורה של המנה העיקרית שהיתה סטייק שוב:

גם המנה האחרונה הפעם היתה בחירה אחת מתוך כמה, ולא עגלה של קינוחים כמו בפעם שעברה. אולי בגלל זה הארוחה הרגישה קצת פחות פלצנית מהארוחה המקבילה בהלוך – או שאולי פשוט התרגלתי לרעיון:

---

גם הפעם הדיילות לא הציעו לי לעזור להפוך את המושב למיטה – למרות שהפעם כן ניסיתי בשלב מסוים לשכב ולנמנם. דיילת אשכרה עברה לידי ואפילו לא הציעה לי שמיכה או כרית…

הטיסה בסופו של דבר הסתיימה – והורידו אותנו בטרמינל שנראה חדש בשדה התעופה של איסטנבול, ואיכשהו גם ירדנו בקצה הכי מרוחק ומבודד שלו, כזה שהיה מרוחק מחנויות דיוטי פרי או מסעדות.

אני שהייתי עייפה בשלב זה החלטתי להמתין שם באיזור עד שנתבשר על השער שממנו תצא הטיסה לישראל כדי לדעת לאן ללכת ולא לצעוד שוב בצורה מיותרת בין טרמינלים שונים.

אבל כשפורסם השער, שוב גיליתי (ממש כמו בהלוך) שאני צריכה לצעוד מרחק די גדול כדי להגיע לשער היציאה – ולמהר לעשות את זה, רק כדי לגלות שהטיסה לישראל שוב יצאה באיחור מאוד לא אופנתי…