אני זוכרת את בלוג ההרזיה הראשון שיצא לי לגלות באינטרנט.
מדובר היה על תחילת מרץ 2009, והיתה לנו מסיבת פורים בעבודה. אני זוכרת שקניתי כובע של מכשפה ולק ציפורניים שחור שאני והשותפה שלי למשרד השתמשנו בו כדי להתחפש – ואז היו לנו משחקי חברה כאלו על הגג של הבניין שבו עבדנו.
ואיכשהו באחד מהאתרים שקראתי חדשות באנגלית – היתה הפניה לבלוג של בלוגרית אוסטרלית שגרה בסקוטלנד, ושתיארה את תהליך ההרזיה שלה בבלוג – החל ממשקל של כמעט 160 ק״ג למשקל של קצת פחות מ 80 ק״ג (כלומר ירידה של חצי ממשגל הגוף המקורי שלה). בערך באותה תקופה היא הוציאה ספר שהתבסס על הבלוג שלה אבל בעצם הפך את הסיפור לסיפור רציף וממשי במקום קצף של רשומות בלוג, עם לא מעט סיפור רקע, הרבה עליות וירידות (במשקל אבל גם בחיים של הסופרת) – וכמובן סוף טוב.
דרך הבלוג שלה, גיליתי לא מעט בלוגים אחרים שעסקו בירידה במשקל, פחות או יותר מכל העולם דובר האנגלית (בריטניה, ארה״ב, אוסטרליה וכו׳) והפכו במובן מסוים לקהילה. לרוב הקשר בין הבלוגריות היה דרך תגובות לפוסטים או קישורים לפוסטים שונים, אבל בדיעבד גיליתי שלא פעם היו כל מיני מפשגים (בעיקר בארה״ב) שהיו קשורי להרזיה או אורח חיים בריא שהן השתתפו בהן ונפגשו פנים מול פנים.
ואני חושבת שבמובן מסוים ה״קהילה״ הזו העניקה גם לי תמיכה בשנים שבהן היא היתה קיימת – לפעמים במקביל לשומרי משקל או קבוצות דומות, ולפעמים בתקופות שבהן רזיתי בליווי דיאטנית או שמרתי על אורח חיים בריא לבד.
ובמובן מסוים דווקא הקהילה הזו נתנה לי יותר השראה מכל קהילה אחרת – כי היה מדובר על נשים שכתבו בצורה יומיומית על התהליך שלהן, כולל על ימים פחות טובים או כשלונות. הן לא ניסו להיות בכוח ״סיפור השראה״ אלא רק לשתף במציאות שלהן שכללה רגעים טובים פחות או יותר. לפעמים גם על הדרך הן גם סיפרו על הרקע האמיתי של ההשמנה שלהן – על איך היחס של הסביבה שלהן למשקל שלהן כילדות או נערות או הרגלי האכילה שלהן שעוצבו באותה תקופה השפיעו על כך שהן רק המשיכו להשמין.
אבל בערך בתקופה שבה גיליתי את הבלוג – אותה בלוגרית התחילה לאט לאט לעלות במשקל, אחרי בערך שנתיים או שנתיים וחצי שהיא הצליחה לשמור על המשקל הנמוך ביותר שלה.
בדיעבד היא הסבירה שהבעיות שלה מול אכילה ומשקל נבעו כבר מגיל צעיר מלחץ להרזות גם כשהיא היתה במשקל תקין לחלוטין, והרבה מאוד מהדיאטות שהיא עשתה (כולל כאלו שנחשבו לבריאות כמו למשל שומרי משקל) גרמו לה להתייחס לאוכל בצורה לא בריאה. היא אמנם חשבה שההרזיה שלה נבעה מדרך אכילה בריאה, אבל עם השנים הבינה שבעצם זה לא ממש היה המצב: גם ניסיון ההרזיה המוצלח הזה, למרות שהוא היה הדרגתי והתבסס על אוכל בריא – נבע מלחץ לעמוד בסטנדרטים של משקל ובצורת אכילה שלא היתה מתאימה לה. מעבר לזה, עצם ההצלחה שלה והעובדה שהבלוג שלה הפך לפופולרי ואז היא גם זכתה באפשרות להפוך אותו לספר הפכו לעוד גורמי לחץ שאולי גרמו לה לטווח הקצר לשמור על המשקל – אבל בטווח הארוך דווקא פגעו ביכולת שלה פשוט למצוא דרך לאכול בצורה בריאה שמתאימה לה.
לכן לאט לאט ההרגלים שלה השתנו שוב – הפעם לרעה. ואיתם התחיל לעלות גם המשקל שוב – בהתחלה לאט, ועם השנים יותר מהר. אחרי בערך עשור, נראה שהיא חזרה שוב למשקל גבוה יחסית.
אחרי כמה שנים שבהן היא לא רזתה (ועלתה קצת במשקל), היא החליטה להפסיק לכתוב בלוג על המשקל שלה, אבל המשיכה לכתוב בלוג על נושאים אחרים. ואז היא בחרה למחוק את בלוג ההרזיה שלה. בסופו של דבר היא כתבה פחות ופחות בבלוג ה״רגיל״ שלה, ולפני שנה וקצת נראה שהיא הפסיקה לכתוב לחלוטין.
ובמקביל אליה, גם רוב הבלוגריות האחרות הפסיקו לכתוב על המשקל שלהן בפרט ועל החיים שלהן באופן כללי. לרוב הפסקת הכתיבה על המשקל נבעה מכך שבסופו של דבר גם הן התחילו לעלות שוב במשקל (למרות שמאז אחת מהן רזתה שוב, הפעם לאט יותר ולמשקל יעד גבוה יותר מאשר ההרזיה המקורית שלה). והכתיבה הכללית פחתה בין השאר כי הן טענו שה״אינטרנט של היום״ הוא לא האינטרנט שהיה פעם. מעבר לעובדה שעם השנים בלוגים הפכו להיות פחות פופולריים – גם האינטרנט עצמו הפך להיות יותר ציני וחשדני ופחות תמים ממה שהוא היה בתקופה שבה הבלוגים שלהן פרחו, ולכן הן לא רוצות לכתוב יותר.
אבל אני מרגישה שבמובן מסוים, עד כמה שההעלמות הזו מוצדקת ונכונה (וגם אני חושבת הרבה שנים אחר כך על עד כמה דיאטות מאורגנות מהסוג שכולנו עשינו לפני 15 שנה לא יעילות ולא בהכרח בריאות) – משהו בתחושת הקהילה הזו חסר לי. אולי במובן מסוים דווקא הנשים האלו היו עבורי השראה הרבה יותר יעילה מאשר גופים אחרים שניסו לתת לי השראה, כי רובם היו מסחריים שרצו במקביל להשראה למכור לי משהו – או שדימוי העצמי של מי שניסתה לתת את ההשראה התבסס יותר מידי על זה שהערך העצמי שלה מבוסס על כך שהיא מוצלחת יותר כאישה רזה (ולוזרית כאישה שמנה).
אבל אולי במובן מסוים אני מתגעגעת בעצם למי שאני הייתי בזמנו – מישהי שהמעבר לאורח חיים בריא היה לה יחסית קל כי היא היתה יחסית צעירה ועם חילוף חומרים טוב, והתחילה לרזות במשקל מספיק גבוה שאורח החיים הבריא לא היה מאוד מגביל עבורה.
וכיום זה לא המצב, וזה מקשה עלי לחזור שוב למסגרת שהיתה עבורי די ברורה מאליה לפני קצת יותר מחמש שנים.
ואולי חלק מהבעיה היא שהעולם עצמו השתנה – לא רק התמימות של האינטרנט אלא גם בהרבה היבטים אחרים. איכשהו יש לי תחושה שבאותה תקופה בכל זאת עדיין היו לנו הרבה פחות פיתויים – ובמקביל גם הם היו הרבה פחות זמינים בעזרת שירותי משלוחים. או שאולי באותה תקופה החיים שלי היו מספקים הרבה יותר ממה שהם היום, וזה גרם לי לחפש הרבה פחות נחמה באוכל.
הערה ממש ממש חשובה: אני לא מחפשת הצעות לפתרונות או כל דבר אחר, אלא סתם לפרוק קצת מחשבות. אם ארצה פתרון אני יכולה בקלות לחפש אותו עצמאית ואין לי צורך שמישהו אחר יחפש לי אותו.
התיירת המקרית 
אהבתי את ההערה שלך בסוף. הרבה פעמים אנחנו כותבים בבלוג פשוט כדי לפרוק, לעבד לעצמנו, לתעד לעצמנו משהו שעובר עלינו – ולא בהכרח מצפים שמישהו יציע לנו איך לפתור את זה.
מעניין שתסביך עודף המשקל הפרטי שלי תמיד היה כזה שלא שיתף עם אחרים, ותמיד נטיתי להתמודד עם זה לבד ובדרך אפילו נטיתי להתמודד עם זה בחשאי.
גם בתקופה שהייתי צעירה כמובן שלא היה אינטרנט והדרכים להיחשף לקבוצות הרזיה או קבוצות תמיכה או סתם אנשים אחרים שמתמודדים עם דיאטות ועודף משקל היו ממש פנים אל פנים, בין אם זה "שומרי משקל" או דיאטניות וכדומה.
נדמה לי שזה היה בשנות התשעים או שנות השמונים המאוחרות שנחשפתי לראשונה לספרים מסוג "רזה לתמיד" ואחר כך "לא על החסה לבדה" … ואז בשנות האלפיים המוקדמות הייתי ב"דיאטה קלאב" איזו תקופה. בכל פעם כזאת זה לא החזיק כמובן מעמד הרבה זמן – אבל דווקא את התפריט של "דיאטה קלאב" אימצתי לאורך שנים כי הוא התאים להרגלי האכילה שלי (חמש או שש ארוחות קטנות במקום שלוש גדולות).
בכל מקרה, אני מבינה שמי שתחושת הקהילתיות בדבר הזה עושה לו טוב, בהחלט מרגיש בחסרונן של קהילות כאלה שפסו מן העולם……….
אהבתיLiked by 1 person
אני חושבת שכל הרזיה קבוצתית מתבססת במובן מסוים על תחושת הקהילתיות הזו, בין אם זו בתמיכה הדדית או העובדה שאת מכירה בקבוצה ״חברות״ וחלק מהמפגש הוא גם לפגוש אותן במסגרת הזו.
אהבתיאהבתי
אני לא יודע כמה הבלוגים של ההרזיה מיוחדים, אבל אני יודע שבשנים האחרונות יש דעיכה כללית בבלוגים בכל נושא שהוא…
אהבתיLiked by 1 person
בהחלט
אהבתיאהבתי
סוף סוף
אגב זה היה בעוד בלוג אחד ב-וורדפרס 😦
אני חבר בקבוצה שקיימת מאז 1995, בערך, ונדדה בין ארבע פלטפורמות שונות.
בשלב הזה אנחנו ב- FB כבר למעלה משש שנים.
אישית אני לא נמשך לבלוגי יעץ, או כאלה בהם אנשים משווקים את "ההצלחה" שלהם. אני יודע ששינויים רציניים קלים יותר כשתהליך השינוי הוליסטי או שיש קהילה תומכת, לדוגמה: AA
בראשית המלניום הנוכחי עלו כמה וכמה תוכניות ריאליטי שעסקו ב"שינוי" קיצוני אצל אנשים באמצעות חשיפה, לכאורה, של העבודה במכוני גמילה שונים. הטיפול הוליסטי לגמרי – מסוגל להיענות לצרכים מורכבים במיוחד, כולל גמולים חיוביים או שליליים מחושבים. ברוב המקרים, כמו בתוכניות ההרזייה, כתחרות, כמה זמן לאחר שהילויי הקהילתי-ההוליסטי מסתיים, אנשים לא מצליחים לשמור על "הישגיהם".
אהבתיLiked by 1 person
ברור שמסגרות צריכות להמשך לאורך זמן, גם אחרי שעל פניו הסתיים התהליך כי האדם נגמל או רזה, והוא זקוק גם למסגרת של אחרי התהליך כדי לשמור על ההישג. ומרי משקל למשל אפשרו לבוגרים שלהם שהגיעו למשקל היעד להישאר בקבוצות בחינם בתנאים מסוימים שכללו למשל הגעה לשקילה פעם בחודש לפחות (הם יכלו כמובן להגיע פעם בשבוע), ושמירה על המשקל בטווח מסוים (שבינינו היה די צר).
דווקא קבוצות שמתבססות על הכללים של אלכוהוליסטים אנונימיים (יש כאלו שמיועדות להרזיה, להפרעות אכילה, לנרקומנים, למכורים להימורים, ולעוד הרבה סוגי התמכרויות, במיוחג כאלו שאמריקנים אוהבים להמציא) נחשבות מאוד בעייתיות כי הן לא מתאימות בהכרח לכל אחד, יכולות להרגיש כמו כת, ומבוססות על ת או אמונה שזה משהו שלא מתאים לכל אחד. גם היעילות שלהן נמוכה יותר ממה שהמארגנים רוצים להודות בה, ויש סיפורים על התעללות מידי פעם שנשמרת בסוד בגלל העקרון של האנונימיות.
אהבתיאהבתי
לא ידעתי על זה בקשר לקבוצות AA. את בטח יודעת שכל הידע שיש לי מגיע מסרטים/תוכניות טלוויזיה וכו'
ביני לבינך – מעולם לא הכרתי אלכוהוליסט או נרקומן – כמובן ששמעתי על הורי תלמידים כאלה, אבל לא פגשתי מעודי.
לגבי הרזייה, וקבוצות הרזייה – לא את ד' ולא את הוריי ענייני משקל הטרידו. גם אותי עת עברתי ממשקל של 70 ק"ג ל-למעלה מ- 100 ק"ג הסוגיה הטרידה, למעט קניית בגדים, והיחס הנורא של מוכרנים בחנויות בגדים.
אבל ובהחלט מכיר אנשים שנאבקים עם המשקל שלהם.היתה לי מנהלת, אשה אהובה עליי מאוד, שנלחמה ללא הרף, וכמו בלון – התרחבה והצטמצמה. ייאמר לזכותה – זה לא השפיע על מצב הרוח, על הטיפוח העצמי והחיבה לבגדים יקרים ולתכשיטים.
אהבתיאהבתי
אחח מה היה סבא פרויד אומר על זה:
"לגבי הרזייה, וקבוצות הרזייה – לא את ד' ולא את הוריי ענייני משקל הטרידו. גם אותי עת עברתי ממשקל של 70 ק"ג ל-למעלה מ- 100 ק"ג הסוגיה לא הטרידה, למעט קניית בגדים, והיחס הנורא של מוכרנים בחנויות בגדים."
ברחה לה המילה "לא" לפני הטרידה.
אהבתיLiked by 1 person
פרויד בסופו של דבר גם אמר שלפעמים סיגר הוא רק סיגר.
לגבי אותה מנהלת – מה שאתה אומר לגבי החיבה שלה לבגדים ותכשיטים יקרים מעיד על יחס גרוע אליה כשמנה גם מטעם עצמה, כי היא כביכול היתה צריכה לפצות על המראה הפחות טוב שלה שמנה בכך שהיא תשקיע יותר בטיפוח מסוגים אחרים, כולל בגדים או תכשיטים או איפור. זו עוד צורה של יחס גרוע לשמנים, כי הם נחשבים למוזנחים אם הם מעזים לא להשקיע בטיפוח מוגזם בתחומים אחרים – משהו שיהה נסלח הרבה יותר בקלות לאנשים רזים.
אהבתיאהבתי
במקרה שלה – החיבה קיימת תמיד. רזה כשמנה. אף אחד לא מתיחס או התיחס אליה גרוע, אני בטוח. היא אשה יפת תואר, מבריקה בתחומה [מתמטיקה-מחשבים] מנהלת ביה"ס בולטת באיכויות שלה.
אמי אהבה תכשיטים, ואבי תמיד קנה לה. ד' אוהבת תכשיטים ואני תמיד קונה לה. לא מצאתי קשר בין היותן שמנות לבין אהבתן לתכשיטים, כמעין פיצוי, גם לא חושב שמישהו התיחס רע אל אמי או אל ד' בגלל מימדי גופן.
יש לי נכדה שמנמנה שחיה מצויין בגוף שלה. היא ספורטאית, רקדנית – יודעת להתלבש, אוהבת להתאפר וכו' – הוריה לא מתיחסים אליה אחרת מאשר אל שאר אחיה. הדודה היחידה – שבעצמה שמנה – אהבה לקרוא לה "קציצה" דבר שעורר בי כעס רב, ובשיחה פרטית ביקשתי ממנה לחדול מהדיבור הגס והנורא הזה.
לא נראה שבביה"ס מישהו/הי מתיחס אליה רע. היא לא שותקת, והיא גם מספרת.
אחיה השמנמן מחוזר בלי סוף ע"י בנות מכתתו.
אהבתיאהבתי
אפשר כמובן לשאול האם לא התייחסו אליה מעולם רע בגלל שהיא תמיד התלבשה יפה – או עד כמה השנאה העצמית היא בעיקר פנימית ולא בהכרח חיצונית.
אהבתיאהבתי
אני חושבת שיכול להיות שאותן נשים הפסיקו לכתוב כי היום יש חוסר סלחנות לאנשים עם עודף משקל, כל רופא ישר יציע פתרונות "קדם" כמו כדורי הרזיה, זריקות הרזיה או ניתוח בריאטרי. שאמנם הם גורמים לך לרדת מהר במשקל, אבל לצידם יש לא מעט נזקים.
יותר ויותר אנשים בוחרים באופציית זריקות ההרזיה במקום לרדת במשקל בצורה שפעם היו עושים – תזונה וספורט (בעיקר תזונה).
ויש להם מערכת משומנת שגם משכנעת אנשים שזו ה-דרך הנכונה לרדת במשקל ולשמור עליו לאורך שנים.
באופן כללי מרגיש לי שבמדינה שלנו בפרט יש עידוד לשמנופוביה ושנאת אנשים עם עודף משקל. וזה הולך ומחריף עם השנים.
אהבתיאהבתי
זה ממש לא היה הכיוון – הן הפסיקו לכתוב כי הן אמרו שהן הרגישו שהן מיצו את הכתיבה על המשקל ושהיא כבר לא תורמת להן יותר, ואולי אפילו פוגעת.
אהבתיאהבתי
סביר להניח שאת צודקת
אני מעולם לא קראתי בלוגים שעסקו בנושא הזה.
גם בתקופות שאני עסקתי בירידה במשקל שלי, לא אהבתי קבוצות תמיכה וכל מה שמסביב לזה.
אני מבינה שיש א.נשים שזקוקים לקטע החברתי הזה והתמיכה שיש סביב זה.
אהבתיאהבתי
נראה לי שרובנו מחפשים שייכות כלשהי. הקהילות עליהן כתבת הן דוגמה מצויינת למסגרת כזו.
בנוגע לדיון שלך עם אריק, אני חושבת שרובנו לא מתייחסים שונה לאדם רק בגלל סגנון הלבוש או המשקל שלו (לא מדברת על דברים מאוד חריגים). באותה מידה שאנחנו לא מתייחסים שונה לאדם בגלל צבע השיער, העור או העיניים. אנחנו בוחרים חברים לפי אישיות ותחומי עניין משותפים.
אהבתיLiked by 1 person
יש מחקרים מתחום הפסיכולוגיה שממש מראים שהרושם הראשוני שלנו מהאדם שנבנה מהחיצוניות שלו מאוד משפיעה עלינו, גם אם אנחנו חושבים אחרת.
אהבתיאהבתי