זה הנושא של השרביט החם השבוע.
אצלנו כן דיברו על נושא השואה, בעיקר מצד המשפחה של אמא שלי.
ההורים של סבתא שלי מצד אמא עזבו את אוקראינה בתחילת שנות העשרים או אפילו קצת לפני כדי לעלות לארץ, כך שנחסכה מהם השואה – אבל המשפחה של סבא שלי לא זכתה לזה. הם גרו בגרמניה בשנות השלושים והבינו שהיטלר הוא בהחלט צרות צרורות, וניסו לברוח.
המשפחה עתמה ברחה לבלגיה, מש שכמובן התברר מהר מאוד כלא רחוק מספיק. סבא שלי הצליח לקבל סרטיפיקט לעלות לארץ כחלק מעליית הנוער, וניסה ללא הצלחה להשיג סרטיפיקטים גם לשאר המשפחה.
ההורים הצליחו למצוא מקום לאחיו הכי צעיר ברכבת שהובילה כמות קטנה של ילדים לשבדיה, שם הוא הועבר לחווה בצפון שבדיה לחיות עם שתי ״דודות״ שאהבו אותו אבל גם העבידו אותו די קשה בחווה. הוא כמובן לא אהב את הפרידה מהמשפחה, וכמובן לא את העבודה הקשה או הקור בצפון שבדיה, אבל ידע שלא להתלונן להורים במכתבים שהוא כתב. רק בדיעבד (לדעתי אחרי המלחמה) ורק כשהוא התבגר הוא הבין באמת ממה הוא ניצל.
תמיד ידענו ששאר המשפחה, שכילדים חשבנו שהיו רק ההורים של סבא שלי, נשלחו לאושוויץ. ידענו שהאמא של סבא שלי נרצחה בתאי הגזים ביום שבו הם הגיעו למחנה, אבל שאבא שלו שרד את אושוויץ. סבא שלי הצטרף לבריגדה היהודית ונשלח לאירופה, שם הוא מצא את אבא שלו אי שם בחווה בבלגיה.
רק בערך ביל שלושים, כשאמא שלי ביקשה עזרה למלא טפסים לזכר המשפחה שלה ב״יד ושם״, גיליתי שבעצם היה לסבא שלי ולאחיו שהשתקע בשוודיה אח נוסף שנולד ביניהם, והוא נשלח עם ההורים לאושוויץ. במקור הניחו שגם הוא נשלח לתאי הגזים ביום שבו הם הגיעו למחנה, בין השאר כי הוא לא היה עם ההורים שלו על הרכבת. אבל בדיעבד מחקר משפחתי גילה שהוא כנראה ברח מהרכבת, ולא ברור לי האם הוא הסתתר בחווה (אותה חווה שאליה אבא שלו הגיע לאחר המלחמה) שם גילו אותו הנאצים וירו בו – או שהוא הצטרף לפרטיזנים ונהרג לאחר שהוא נלחם לצידם באיזור אותה חווה.
גם מהצד של אבא שלי היו הרבה בני משפחה שנרצחו בשואה, כשרק הוא ואחותו אסתר הצליחו לעלות לארץ בזמן, ואחות נוספת בשם הדה הצליחה לשרוד את השואה ולעלות אחריהם לארץ. ההורים וכל שאר האחים והאחיות נרצחו, למיטב ידיעתי בטרבלינקה.
אבא שלי כתב ספר שלם על ההיסטוריה המשפחתית שלו כולל סיפורים על המשפחה שנרצחה בשואה, אבל אני מודה שלא קראתי אותו כי לאבא שלי יש סגנון כתיבה מאוד ארוך וקשקשני ולכן הקריאה עצמה של מה שהוא כותב מאוד קשה ואפילו משעממת.
דווקא בכל מה שקשור ליום הזכרון, יצא לי פחות להכיר אנשים שנהרגו.
אני מניחה שההורים שלי הכירו אנשים שנהרגו במלחמת ששת הימים או במלחמת יום כיפור. אני יודעת שאחד מבני הדודים של אבא שלי נהרג במלחמת ההתשה בגבול מצרים.
עד לאחרונה חשבתי שבני המחזור שלי בתיכון יצאו ללא פגע מתקופות כמו השהות בלבנון, האינטיפדה השניה, או מלחמת לבנון השניה, אבל לקראת כנס המחזור שלנו לאחרונה גיליתי שאחד מבני הכיתה שלי נהרג ביום האחרון שלו במילואים באמצע 2003. לא שמרנו על קשר ולכן לא ידעתי על כך עד שהוא והפיע ברשימה של בוגרי המחזור כמישהו שנהרג.
מעבר לזה, בשביעי באוקטובר אחד מהעובדים בחברה שלי היה בפסטיבל הנובה ונהרג שם. כבר ביום עצמו ידעו שהוא נעדר, אבל זיהו אותו ואת זוגתו רק בערך שבוע אחר כך שאז התבשרנו כולנו על כך שהוא נרצח שם.
התיירת המקרית 
אז גם למשפחה שלך יש את פקלאות השואה שלהם. לגבי כתיבת הספר שהזברת, אכן לא כל אחד יודע לכתוב באופן מרתק וקולח לקריאה. בת דודה של אימא של זוגתי ובעלה לעתיד היו שורדי שואה בפולין. הוא עבר שבעת מדורי גיהנום כולל מחבוא בבור ופציעה מוגלתית שסיכנה את הרגל שלו, ושאיך שהוא ניצל מקטיעה ואחר כך הצטרף לפרטיזנים. הוא כתב ספר מרתק ביידיש ושנערך ותורגם גם לעברית על ידי עורך מקצועי. לעומתו הבת דודה של אם זוגתי כתבה ופרסמה ספר משעמם ברמות. הייתה לה חזות פולנית לא יהודית, אבל כשפתחה את הפה, המבטא הסגיר אותה ולכן מרבית הספר מתאר כיצד הייתה נוסעת הלוך וחזור בקווי רכבת ועל הטריקים שלה להתחמק מכרטיסנים ומביקורות של אנשי אס אס. אבל כמה אפשר לעסוק בספר שלם באותו הדבר? לא היו להם ילדים והם תרמו הון לאוניברסיטת תל אביב להקמת קתדרה ללימודי יידיש על שמם ולזכרם. אני מניח ששם המקום היחיד "שגילה עניין" בספר שלה 😀
אהבתיLiked by 1 person
אצל אבא שלי הבעיה היא כניסה מיותרת לפרטי פרטים שלא מעניינים אף אחד חוץ ממנו, והופך את הקריאה למשעממת.
ויש כמובן את בן הדוד של אמא שלי, שהחליט יום אחד שהוא משורר ואפילו הוציא ספר שאמא שלו כפתה על כל המשפחה פחות או יותר לקנות ממנו כדי לתמוך בו. השירים היו ברמה ילדותית למדי וכללו (איך לא) חרוזים. מאז הוא שולח פעם בשבוע בתפוצת נאט״ו שיר שבועי שהוא כתב.
אהבתיLiked by 1 person
יהי זכר כולם ברוך ובלתי נשכח.
אהבתיLiked by 1 person
תודה רבה
אהבתיLiked by 1 person
עצוב מאוד לקרוא. כל כך רבים נרצחו…
אהבתיLiked by 1 person
בהחלט עצוב
אהבתיאהבתי
רבים מבני משפחתי ניספו בשואה ואין לי אפילו מושג מי הם היו וכמה. כל המשפחה שאני כן מכירה כבר היתה בארגנטינה בזמן השואה, ואף אחד מהם לא העביר תיעוד של אחים/בני דודים וכו שנותרו באירופה, ואני מודה שגם לא טרחתי לחפש.
ההגירה לארגנטינה נעשתה במשפחה שלי בתקופת הפוגרומים, נראה שרובם ככולם הגיעו מאוקראינה. אצל סבא שלי מצד אבא, לדוגמא, הוא היה הניצול היחיד מכל בני משפחתו מאחד הפוגרומים – אני אפילו לא יודעת איזה מהם.
לגבי יום הזיכרון – רבים מבני המחזור שלי ושל T נפגעו בצורה כזו או אחרת במלחמות / מבצעים למיניהם. היו גם שבויים, שחלקם חזרו חיים וחלקם הוחזרו בשלב כזה או אחר כחללים, וחלקם לא ידוע גורלם עד היום. במחזור לי היה טייס שנהרג…….
אהבתיLiked by 1 person
נאי חושבת שלגיטימי שלא כל אחד יוכל להתמודד עם המטען ההיסטורי של חיפוש קרובים, וזה לגיטימי לחלוטין.
אהבתיאהבתי
במשפחה של סבתא שלי (אמא של אבא שלי) ההורים שלה, הסבא והסבתא, הדודים והדודות וכל הילדים שהיו מתחת לגיל 14 כשהגיעו ביום הראשון לאאושוויץ הלכו לתאי הגזים (הם היו 6 ילדים כשסבתא שלי הבת הבכורה ושלושת הבנים הקטנים נשלחו לתאי הגזים).
גם במשפחה מהצד של סבא שלי (אבא של אבא) כולם נשלחו לתאי הגזים.
חוץ מסבא שלי ואחיו לא נשאר מהמשפחה אף אחד.
זה לא קל להתעסק עם כל הנושא הזה של השואה, אני למשל באחת הפעמים שקראתי על המשפחה שלי גיליתי שסבתא שלי גדלה אצל הסבא והסבתא שלה ולא בבית של ההורים שלה, כי אבא שלה לא אהב בנות.
שאלתי את אבא שלי כי סבתא שלי לא הייתה זו שמילאה את הדפי עד של ההורים שלה, אלא אשתו של אח של סבתא שלי.
חוץ מזה השנה זו השנה הראשונה שאין במשפחה שלי ניצולי שואה, האחרונה שבהן נפטרה לפני חודש בגיל 95.
אהבתיLiked by 1 person
גם אצלנו במש]חה הן הלכו לעולמן לפני כמה שנים.
אהבתיאהבתי