עשיתי טעות?

כחלק מחיפוש העבודה שלי, ראיתי לא פעם תפקידים פתוחים בחברה שבה עבדתי עד הקורונה לא מעט שנים.

מדובר על חברה שבשנים הראשונות שלי בה הרגשתי מוערכת ושהתפקיד בה קידם אותי מאוד מבחינה מקצועית, אבל בשלב מסוים היה בה ארגון מחדש שבמסגרתו הועברתי למחלקה אחרת בחברה, ששם הרגשתי בדיוק להיפך: שאני נחשבת לעובדת גרועה שדי עושים לה טובה בכך שממשיכים להעסיק אותה בתפקיד שולי, ולא ממש אפשרו לי הזדמנות לצאת מהרובריקה הזו.

אבל מעבר לחוסר היציאה מהרובריקה, הרגשתי את חוסר ההערכה הזה ברמה האישית.

כמו למשל העובדה שהיו כמה חודשים שבהם ״ירדו״ עלי באופן כביכול ידידותי (אבל לא ממש) על התפקיד הקודם שלי, שבו עבדתי בחברה ״לא נחשבת״. כשהערתי לכמה מאותם עובדים ש״ירדו״ עלי שגם הם בעצם עבדו בה תקופה מסוימת, הם אמרו שהם עבדו באותה חברה רק תקופה קצרה, ואני עבדתי שם כמה שנים.

או למשל היה יום אחד שבו המנהל הישיר שלי התכונן לצאת לצהרים עם עובדת מצוות אחר שהוא היה מיודד איתה, וכששאלתי אם אני יכולה להצטרף אליהם הם העירו לי בצורה לא נעימה שזה לא במקום מבחינתם, כאילו הייתי אמורה להבין שמבחינתם זו ארוחת צהרים ״בין חברים״ ולא רק בין קולגות, וקצת היה חוצפה מצידי לבקש להצטרף. ומדובר על אנשים שאיתם אכלתי לא פעם צהרים כחלק מקבוצה גדולה יותר, לא על אנשים שמעולם לא הוזמנתי לאכול איתם.

גם אם הם למשל רצו לאכול יחד כדי לשוחח למשל על דברים אישיים יותר, יש דרך נחמדה יותר להגיד את זה בלי לרמוז שאני לא בסדר ששאלתי.

או בדיוק לפני שפוטרתי נפתח במחלקה שלי תפקיד חדש. במקום להכשיר אותי לתפקיד הזה – העדיפו לפטר אותי ולשכור עובד חדש, מישהו שעבד בחברה בעבר (במחלקה הקודמת שבה עבדתי) והתפטר, ומשום מה החליט לחזור. היה אפילו עובד אחר שעבד עם שנינו במחלקה הקודמת שהמליץ לא לשכור את העובד הזה (למרות שהם היו כביכול חברים כשהם עבדו יחד במחלקה ההיא) – ועדיין העדיפו לגייס אותו מאשר להשאיר אותי בחברה.

אני מודה שכשעזבתי, כן החלטתי לשאול את המנהלים שפיטרו אותי למה הם מעדיפים לשכור מישהו אחר במקום להכשיר אותי לתפקיד. אני לא זוכרת מה בדיוק היתה התשובה שקיבלתי – אבל אני כן זוכרת שזה כן גרם להם להתכווץ ולנסות למצוא תירוץ מתקבל על הדעת ללא הצלחה.

אבל רק כדי להראות עד כמה רמת הזלזול של המנהלים בי היתה גבוהה, ביום האחרון שלי במשרד, שבאתי לסגור את כל הפרטים ולאסוף את החפצים שלי, אחת הקולגות שלי שהיתה מנהלת במחלקה נתנה לי טרמפ הביתה. ובנסיעה היא שיתפה אותי שההנהלה העדיפה לפטר עובדים ותיקים כמוני די שהם יוכלו לפטר כמה שפחות עובדים – בלי לחשוב שבאופן עקרוני אסור להם לפטר בגלל גיל ושזה נחשב לאפליה שברמה הסופר עקרונית יכולתי לתבוע אותם עליה… אבל מבחינת המנהלת – היא לא חשבה שאני בכלל אחשוב על העובדה שזו נקודה לתביעה.

חשוב לי להגיד שלא תבעתי את החברה כי זה נשמע כמו משהו שיכול יהיה בעיקר לסבך אותי ולא ממש לקדם אותי, אבל בהחלט הבנתי את המשמעות של האמירה הזו. ועצם העובדה שנראה היה שהמנהלת לא חשבה שאבין שמדובר על אפליה על בסיס גיל מאוד הפריעה לי.

---

ניסיתי לחפש עבודה במשך כמה שנים לפני שפיטרו אותי מהתפקיד הזה על ״אש קטנה״, אבל ללא הצלחה. אמנם היו לי מידי כמה חודשים ראיונות, אבל למרות שעם הזמן הצלחתי להתקדם בכמה מהם לשלבים די מתקדמים של התהליך, בסופו של דבר לא הצלחתי למצוא עבודה חליפית.

בין השאר זה נבע מכך שהידע שצברתי בתפקיד בחברה כבר הפך להיות לא רלוונטי לשוק בחוץ.

הבעיה הזו לא היתה רק שלי, אלא גם של לא מעט עובדים אחרים בחברה. היו אולי כמה עובדים ספציפיים שעסקו בצורה רצינית בתחום שבו החברה עסקה שיכלו בקלות למצוא עבודה אחרת במקומות אחרים שבהם היתה דרישה לידע הזה (למשל אחד המנהלים שלי לשעבר הכיר את התחום של בחברה מאוד לעומק ולאחרונה היה חלק מצוות ההקמה של סטארטאפ חדש בתחום). אחרים כנראה היו מספיק מובילים טכנית כדי שהידע שלהם כן היה מספיק כדי לעבור לתפקיד בחברה אחרת.

אבל יצא לי לשוחח עם כמה עובדים אחרים, כולל מישהי שנחשבה לעובדת מאוד טובה ואהובה במחלקה שלי, שכולם אמרו פחות או יותר שברור להם שיהיה להם קשה למצוא עבודה בחוץ.

במובן מסוים זה היה נכון גם עבורי אחרי הפיטורים – אבל בסופו של דבר זה התברר כלא ממש נכון. לא רק שהגעתי ללא מעט ראיונות, אלא גם הצלחתי למצוא עבודה אחרי כמה חודשים, וחלק משמעותי מהבעיה שלי נבע לא מחסרים טכניים אלא גם מהעובדה שלא היה לי ידע איך להתראיין בצורה טובה, וכך בעצם פישלתי בלא מעט ראיונות שיכולתי לעבור אם הייתי מודעת לאיך לתרגל שאלות טכניות שונות.

---

אבל כידוע התפקיד שמצאתי לא צלח, וכיום אני שוב מחפשת עבודה כבר הרבה יותר מידי זמן.

ולכן החלטתי לפני כמה ימים להגיש מועמדות לתפקיד בחברה שבה עבדתי פעם, ולתפקיד שנשמע כאילו הוא אולי חלק מהמחלקה שבה עבדתי בעבר, שבה הרגשתי לא טוב. ומי שמנהל את המחלקה הזו עכשיו היה המנהל הישיר שלי כשעבדתי שם – ואחד מאותם אנשים שלא התלהב מהתפקיד הקודם שלי בלשון המעטה.

ברור לי שבמובן מסוים התפקיד הזה יכול להיות הזדמנות בכך שמכירים אותי בתוך הארגון ולא בהכרח יחפשו המלצות מהתפקיד האחרון שלי, משהו שהוא יתרון מבחינתי.

מצד שני, אני מניחה שחלק מסוים בקושי שלי נובע מזה שברור לי שאני לא רוצה לחזור לשם בגלל חוסר ההערכה הקיצוני כלפי, והדינמיקה המקצועית והאישית שנוצרה סביב חוסר ההערכה הזה.

מעבר לזה, ייתכן מאוד שאותו חוסר הערכה יגרום למנהלים הרלוונטיים לדחות את המועמדות שלי – ובניגוד לתפקידים אחרים שמהם דוחים אותי בגלל חוסר התאמה אני יכולה לחשוב שמדובר על מצב שבו לא מכירים אותי, פה יהיה לי ברור שמדובר על דחיה מתוך היכרות אישית ולכן כביכול יותר מבוססת.

וזה כמובן מעבר לעובדה שאולי במובן מסוים אני מספקת לאותם אנשים שזלזלו בי עוד סיבה לראות אותי באור מקצועי גרוע בכך שברור שאני מחפשת עבודה אחרי שפיטרו אותי, ושפניתי לחברה אחרי שאני מחפשת עבודה כבר המון זמן… ולדעתי זה בהחלט יכול להיות מקור לרכילות ואפילו ל״צחוקים״ בין ה״חבר׳ה״.

לא שמעתי מהם עדיין (למרות שעם המזל שלי, בטח אשמע מהם די מהר אחרי פרסום הרשומה, מה שיהפוך אותה ללא ממש רלוונטית די מהר), אבל אין לי מושג אם זה סימן טוב שלא קיבלתי מהם מייל דחייה כי הם לא פסלו אותי בתור מועמדת אלא ״חושבים על זה״ – או שזה בעצם סימן רע שהם אפילו לא יטרחו לשלוח לי מייל דחיה ושאין להם בכלל כוונה לחזור אלי.