יום השואה 2025

אנחנו במשפחה מצד אמא גדלנו עם ניצולת שואה במשפחה.

מדובר היה על אישתו של אח של סבתא (מצד אמא), פריד׳קה (שלומית בעברית, אבל רק בעלה קרא לה כך, וגם זה לא תמיד).

היא היתה בערך בת 12 – 13 בתחילת השואה בפולין, והיא ואחותה המבוגרת יותר בלה שרדו יחד בלא מעט מחנות עבודה שהן עברו דרכם. בסופו של דבר הן הגיעו למחנה מעבר בפולין, לשם הגיע יוסקה, האח של סבתא שלי, כחלק מהבריגדה היהודית.

המיתוס המשפחתי (ששמעתי מבנם של פריד׳קה ויוסקה) היה שיוסקה התאהב בה מיד, למרות שהוא דיבר רק עברית, והיא דיברה רק פולנית או יידיש. השיחה האמיתי הראשונה שלהם שבה הם באמת יכלו לתקשר היתה כשהוא הביא אותה בפעם הראשונה למושב, ואמא שלו (סבתא רבא שלי אסתר, אמא שלו) פגשה אותם בכניסה למושב ימכיוון שהיא ידעה יידיש היא יכלה לתרגם ביניהם.

היא כמובן למדה עברית עם השנים, והזוג התחתן ונולדו להם בת ובן, ולל אחד מהם נולדו שלושה ילדים (לבן היו שלוש בנות, לבת שלושה בנים באופן סימטרי למדי). גם אחותה בלה התחתנה, ונולדו לה שתי בנות, שגם להן נולדו נכדים. האחיות נשארו קרובות – גם רגשית אבל גם פיזית, וגרו בקרבה רבה אחת לשניה ונפגשו ברמה יומיומית כמעט.

אני חושבת שלפחות כשאני נולדתי וגדלתי, כולנו היינו מודעים לכך שפריד׳קה היא ניצולת שואה, אבל בסופו של דבר ההתנהגות שלה ושל בלה נראתה לנו ילדים רגילה לחלוטין. פריד׳קה נראתה קצת דאגנית לפעמים, אבל גם אמא שלנו היתה כזו כך שזה לא נראה חריג.

היא לא היתה דומה באף מובן לאמהות ניצולות שואה  שקראנו עליהן בספרים על השואה. יצא לי לקרוא לא מעט ספרים שנכתבו על ידי הדור השני לשואה כמו למשל ״עיין ערך: אהבה״ של דויד גרוסמן (ובמיוחד את החלק הראשון שלו שפורסם מאוחר יותר כנובלה נפרדת בשם ״מומיק״) או ״גולם במעגל״ של הסופרת לילי פרי אמיתי שבשניהם יש דמות של אם ניצולת שואה, ובשני הסיפורים מדובר על אמא שההתנהלות שלה חריגה אחרי החוויות שלה בשואה. האמא בספר ״גולם במעגל״ למשל היא אישה חולת ניקיון בצורה חולנית שלא מאפשרת לילדים שלה לחיות בצורה נורמלית (כשהאח הצעיר של הגיבורה חוזר קצת מלוכלך מטיול שנתי או שאד הילדים היה נפצע קלות במשחק ברחוב, האמא היתה נכנסת להתקפי היסטריה נוראיים). היא גם היתה מתעקשת לקנות לבת שלה לכל יום הולדת טבעת או תכשיט אחר מזהב ויהלומים כדי שהיא תוכל להחליף אותם בתפוחי אדמה שהיא תגיע לגטו או למחנות, והבת שלה אומרת בציניות מסוימת שהאמא כנראה גם ארגנה לה ולאחיה ניירות לעבור לגור עם משפחה נוצרית כשהשואה תקרה שוב.

פריד׳קה לא היתה זו, אבל בדיעבד הבנתי שהיא היתה אמא מאוד דאגנית עד כדי מחנק. אמא שלי סיפרה לי בדיעבד שבני הדודים שלה מאוד אהבו לבוא לבקר אותם במושב כי סבתא שלי (שהיתה עסוקה בעבודות המושב) נתנה להם הרבה יותר חופש ומרווח נשימה ועצמאות שהם מאוד אהבו, אבל אמא שלי מאוד אהבה לבקר את הדודים בחיפה כי היא ראתה בדאגנות של פריד׳קה פינוק ותשומת לב שהיא לא בהכרח קיבלה בבית מסבתא שלי.

אני זורת שפעם את כשהתגוררתי בהוד השרון, יצאתי לארוחת ערב עם הבת של פריד׳קה שהתגוררה בכפר סבא ועם אחד הבנים שלה. היה מדובר על ערב גשום ובמהלך הארוחה שלנו הבת קיבלה שלוש שיחות מאמא שלה לשאול האם היא יצאה מהבית עם מעיל ומטריה, והאם היא בדקה עם הבנים שלה האם גם הם יצאו מהבית עם מעיל חם ומטריה, ואני מניחה שאם הבת היתה עדיין נשואה – אז האמא היתה שואלת האם בעלה יצא מהבית עם מעיל ומטריה.

אני חושבת שהיו לה חיים טובים, רק שהם לוו בלא מעט קשיים ואירועים פחות טובים לקראת סוף חייה.

בסוף שנות התשעים, בעלה יוס׳קה חלה בסרטן הריאות (הוא היה מעשן די כבד), והוא אמנם הגיב טוב לטיפולים ושרד עם המחלה במצב בריאותי טוב יחסית לאורך שלוש שנים (שהרופאים צפו לו רק כמה חודשי חיים כשהוא אובחן), אבל נפטר בתחילת 1999. אחרי מותו, שני הילדים שלו התגרשו, ואחד הנכדים שלה התאבד בגלל דיכאון קליני. הבן התגרש בעקבות רומן שהיה לו עם מנהלת המשרד שלו שאיתה הוא התחתן ונולדו להם עוד שני ילדים משותפים (והם נשואים עד היום), אבל בת זוגו החדשה התעקשה שבת זוגו לשעבר תשאר בקשר מינימלי עם המשפחה (כמובן שכשיש ילדים משותפים אי אפשר לנתק את הקשר לחלוטין), ובין השאר לא אפשרה לאקסית להתראות עם חמתה לשעבר למרות הקשר החם שהיה ביניהן, גם אחרי שפריד׳קה עצמה אובחנה עם סרטן בלבלב, והלכה לעולמה זמן די קצר אחר כך.