האם אכלני יתר אנונימיים היא שיטה יעילה או בריאה לירידה במשקל? רקע על הקבוצות

אי שן באמצע שנות השלושים של המאה העשרים, אמריקני בשם ביל וילסון נגמל מאלכוהול בעזרת תוכנית דתית. הוא חשב לשפר את השיטה ולהפוך אותה למדעית יותר, ובכך בעצם הוא הקים תוכנית גמילה בשם ״אלכוהוליסטים אנונימיים״. הקבוצות גדלו לאט, ביל עצמו כתב בשלב מסוים לא מעט ספרות – אבל התוכנית הפכה להיות פופולרית בכל העולם, ונפוצה עד היום.

הגישה היתה חדשנית לזמנה בגלל שהיא לא ראתה באלכוהוליזם (או בעצם בכל התמכרות אחרת) ככשלון מוסרי או רוחני, אלא ממש בתור מחלה פיזית שהפתרון עבורה צריך להיות גמילה פיזית מוחלטת מהחומר הממכר, בשילוב של תוכנית החלמה נפשית או רוחנית ש״תתקן״ את מה שהוביל להתמכרות, וגם את חייו של המכור לשעבר בכך שהיא תתקן את ההתנהלות שלו בעולם ואת מערכות היחסים שלו עם הסביבה.

ולא רק שהתוכנית לגמילה מאלכוהול הפכה להיות פופולרית, אלא השיטה מאחורי הגמילה הזו שמבוססת על 12 צעדים ו 12 ״מסורות״ לניהול הקבוצות – הפכה עם השנים לתוכנית גמילה מכל דבר אחר, פחות או יותר. אם אתם מכורים לסמים, או לסקס, או להימורים, או לאוכל, או אפילו למערכות יחסים שהן תלותיות יותר מידי – כנראה שתצליחו למצוא (לפחות בארה״ב עצמה) קבוצת גמילה שמבוססת על שיטת הגמילה הזו שהומצאה במקור עבור אלכוהוליסטים אנונימיים, שמבוססת על אותם צעדים ומסורות – שכולן מותאמות לצרכי הגמילה הספציפיים של ההתמכרות הנבחרת.

לא פעם כשאתם רואים מוסדות גמילה בסרטים – תראו שיטת גמילה שמבוססת על קבוצת אנונימיים כזו או אחרת, החל מתפילה כביכול על היכולת לקבל דברים שאי אפשר לשנות, דרך טיפולים משפחתיים בפורמט מאוד מסוים – וכלה בצורך להגיע למפגשים פיזיים ברמה היומיומית כדי ״לתחזק״ את תהליך הגמילה במיוחד אחרי השחרור.

אני מניחה שחלק מהקסם של השיטה הוא לא רק יחסי ציבור טובים שיש לה, אלא גם העובדה שההשתתפות בקבוצות עצמן מחוץ למוסדות הגמילה היא חינמית או כמעט חינמית (במפגשים אפשר לתרום סכום כסף כזה או אחר לקבוצה כדי שהיא תוכל להמשיך לשכור את האולם שבו המפגשים נערכים פעם או פעמיים בשבוע, אבל אין חובה לתרום או קביעה של איזה סכום לתרום). העובדה שהתוכנית יחסית זמינה מבחינה כלכלית כנראה הופכת אותה לכזו שזמינה לכל אחד כמעט, ולכן ייתכן שיש נטיה להמליץ עליה כדי לוודא שאנשים ימשיכו בטיפול במסגרת גם אחרי השהות שלהם ב״מכון גמילה״ כזה או אחר.

---

השאלה עד כמה הקבוצות יעילות היא שאלה מאוד חמקמקה. קודם כל, בגלל האנונימיות: אי אפשר לעקוב אחרי המשתתפים בקבוצות לאורך זמן דווקא בגלל שההשתתפות היא אנונימית. לאנונימיות הזו במסגרת השיטה יש חשיבות מאוד גדולה מכיוון שהיא כנראה מעודדת אנשים להשתתף בקבוצות בלי בושה או בלי חשש שההשתתפות שלהם תתגלה ולכן תבייש אותם, אבל היא גם לא מאפשרת לעקוב אחריהם לאורך זמן כדי לבדוק מי מהם הפסיק את ההתמכרות שלו.

אבל גם לקבוצות עצמן חשוב להראות שהן יעילות מאוד, בין השאר כי הגישה של לא מעט מהן היא ״מי שנכשל הוא מי שלא מוכן לבצע את הויתורים הנחוצים כדי לעמוד בתוכנית״. במצב כזה, כל ביקורת על השיטה או חוסר היעילות שלה מיד נתפסת בתור פגם של המבקר – ולא של השיטה. ולכן בעצם השיטה עצמה כביכול מושלמת – והמשתתפים (ובמיוחד אלו שנכשלים בתוכנית) הם הפגומים, ולכן אפשר בקלות לטעון לאחוזי הצלחה גבוהים מאוד שלא תואמים את המציאות.

מעבר לזה, הקביעה של קבוצות האנונימיים השונות ש״גמילה״ היא משהו שמחייב המנעות מוחלטת מגורם ההתמכרות היא קביעה שאנשי מקצוע רבים בתחום ההתמכרויות שואלים את עצמם האם היא נכונה או לא. כנראה שיש אנשים שזה נכון עבורם – אבל מסתבר שעבור הרבה אנשים, לעיתים מעבר לצריכה של כמות קטנה של ״החומר הממכר״ מקלה עליהם על ההתמדה לאורך זמן הרבה יותר מאשר המנעות מוחלטת.

ומסתבר שכיום יש גם תרופות שיכולות לעזור לגמילה, ואין צורך להסתמך רק על ״כוח רצון״ או מושגים דומים.

---

כפי שכתבתי, התוכנית של ״אלכוהוליסטים אנונימיים״ בארה״ב התרחבה לתחומים אחרים שבהם אנשים חשו צורך בגמילה, ועם עליית ההשמנה בארה״ב – גם אכילה מוגזמת התחילה להיות מוגדרת כ״התמכרות״.

וכך נוצרה ב 1960 קבוצת ״אכלני יתר אנונימיים״ בארה״ב, קבוצה שכיום יש לה גם סניפים בישראל.

הקבוצה עצמה מתבססת על אותם עקרונות ומסורות שעליהן התבססו קבוצות אלכוהוליסטים אנונימיים, והיו פתוחות לכל אדם שהרגיש שיש לו קשיים או בעיות עם אוכל – החל מאנשים שסובלים מהפרעות אכילה, וכלה באנשים שמנים. אבל ההגדרה של הקבוצה לגבי מהי ״גמילה מאוכל״ היא מאוד כללית, ומתייחסת בעיקר להתנהגות ״כפייתית״ סביב אוכל, בלי להגדיר בדיוק מהי כפייתיות במצב שכזה.

אבל יש אנשים שהגמישות לא תועיל להם – ובגלל שבתוכנית לא פעם עובדים מול מדריך או מנחה שהוא חבר בקבוצה – יהיה שוני משמעותי בחוויה כתלות בזהות של אותו מדריך (או מנחה), כי החניכה לא פעם תלויה בגישה של אותו אדם.

לכן עם השנים התחילו להתפתח תוכניות שהתבססו על אותם עקרונות – אבל עם מסגרת הרבה יותר קשיחה לגבי ההגדרה של ההתנהלות מול אוכל שמוגדרת בתור ״גמילה״ מאכילה כפייתית. למשל יש קבוצה בשם Food Addicts in Recovery Anonymous (FA) שממש מגדירה תוכנית אילה ללא סוכר וקמח כחומרים ממכרים – אבל גם אומרת שלכל אחד יש מאכלים שגורמים לאכילת יתר שהם אישיים וגם הם אסורים לאכילה אחרי ה״גמילה״. בנוסף לכך כמויות האוכל של כל משתתף בכל ארוחה חייבות להיות במשקל ובכמות מסוימת.

עבור רבים, המסגרת המאוד קשיחה מאוד עוזרת לשמור עליה – אבל עבור רבים אחרים, דווקא עודף הקשיחות של המסגרת יכול להקשות עליהם לשמור על ״גמילה״.

לכן עם הזמן נוצרו קבוצות אחרות שמתבססות על אותם עקרונות של אכלני יתר אנונימיים, אבל כאלו שהם פחות מחמירים מאלו של הקבוצה הנ״ל. קבוצה כזו היא Food Addicts Anonymous (FAA) שגם בה יש מגבלות על אכילת סוכר וקמח, ומגדירה אכילה נכונה כשלוש ארוחות ביום בלי ארוחות ביניים או חטיפים בין שלושת הארוחות האלו, אבל למשל לא מגבילה את כמויות האוכל אלא מאפשרת לאנשים לבחור את כמות האוכל שמתאימה להם אישית.

שתי התוכניות נותנות תמיכה קבוצתית מלאה (למרות ש FAA פחות מוכרת ולכן יש פחות קבוצות תמיכה שלה אפילו בארה״ב), אבל רבים שואלים עד כמה כללים כל כך מחמירים ובמיוחד הוצאה של קבוצות מזון שלמות מהתפריט אכן בריאה או תורמת להקלה באכילה כפייתית.

הביקורת הזו קיימת בעיקר לגבי קבוצה בשם GraySheeters Anonymous (GSA) שגם קיימת בישראל – שבה אוכלים כמויות מוגדרות מראש של מאכלים מאוד מוגדרים מראש בזמנים מאוד מוגדרים מראש (שוב – שלוש ארוחות ביום, בלי שום אכילה של ארוחות ביניים ביניהן). המסגרת מוגדרת כקשיחה במיוחד, אפילו יותר מזו של FA. יש אנשים שעבורם מסגרת הקשיחה מאוד חשובה – אבל אחרים יראו בה ככזו שהופכת להיות אובססיבית ממש כמו האובססיה לאוכל לפני ה״גמילה״.

עם הזמן התפתחו גם עוד כמה קבוצות קטנות, כל אחת עם הכללים הספציפיים שלה והשינויים שכנראה התאימו לקבוצה קטנה – והפכו להיות שיטה חדשה, כולל קבוצות שונות שמתמקדות בהפרעות אכילה יותר מאשר הרזיה.