עד בערך אמצע פברואר עבדתי עם קואצ׳רית לאורך תקופה ארוכה, שהיא מישהי שהתחלתי לעבוד איתה עוד לפני הפיטורים שלי. מדובר על מישהי שהיא מנהלת משאבי אנוש בחברות הייטק אחרי שנים שבהן היא עבדה בתור עובדת משאבי אנוש ולא כמנהלת.
וכן חשוב לי לכתוב שלמרות שכנראה פה בבלוג שמעתם אותי בעיקר מקטרת עליה – היא תרמה לי לא מעט, גם בתקופה שבה עדיין עבדתי, וגם אחרי שפוטרתי. בתור מישהי עם הרבה מאוד שנות ניסיון בתחום, באמת שיש לה ניסיון וידע שרוב הזמן באמת עזרו לי, גם מבחינה פרקטית של איך לכתוב את קורות החיים שלי ואיך להציג את עצמי בראיונות – וגם שהראיה שלה בתור מישהי עם ידע במשאבי אנוש אישרה לי שחלק משמעותי בבעיה במקום העבודה הקודם שלי נבעו מבעיות של מקום העבודה ולא ממני.
בסופו של דבר הרגשתי במקביל שני דברים: קודם כל שדי מיציתי את העבודה מולה, ושהמפגשים שלנו לא תורמים לי הרבה. אבל במקביל הרגשתי שהיא ניסתה לגרום לי לעשות דברים שלא בהכרח הסכמתי איתם – במקום לדון איתי עליהם.
קחו לדוגמא את הנושא של עבודה בחברות בטחוניות. כמו שכתבתי לא מזמן – למרות שהחברות הבטחוניות רוצות להחשב ל״הייטק בטחוני״, הן לא נחשבות לכאלו, ויש עדיין הייטקיסטים שמתלבטים האם לעבוד בהן, כי הניסיון שהן נותנות לא איכותי במיוחד, יש ללא מעט עובדי הייטק דעות קדומות לגבי התפקידים האלו – ולכן ייתכן שיהיו לא מעט חברות הייטק שלא ירצו להעסיק אותם בעתיד בגלל רמת הניסיון הזו.
ואז יש את הפן המוסרי (כי לכו תדעו למי הנשק שמפותח שם יימכר), אבל מעבר לכך – לאחרונה גיליתי שזה יכול להיות משהו שיכול לפגוע בסיכוי של אנשים לעשות רילוקיישן בעתיד. שמעתי על זה ממישהו שעשה רילוקיישן לארה״ב, אבל סביר מאוד להניח שזה יכול להשפיע על היכולת לעשות רילוקיישן להרבה מדינות בעולם (ובעיקר למדינות מערביות באירופה או אוסטרליה).
דרך אגב, הנושא הזה רלוונטי לא רק לחברות הבטחוניות אלא גם לחברות אחרות שחלקן נחשבות להייטק – אבל נחשבות ללא מוסריות כמו חברות שעוסקות בהימורים, ובמיוחד לחברות שעוסקות במה שמכונה ״סייבר התקפי״, כלומר לא תוכנות סייבר שאמורות להגן עלינו כמשתמשים, אלא כאלו שלמשל עוסקות בפריצה לטלפונים של אנשים בצורה לא חוקית ועוד מעשים דומים, שלא פעם נעשה בהן שימוש לא מוסרי ברחבי העולם.
כשעבדתי מול הקואצ׳רית, התלבטתי האם להגיש קורות חיים למשרות בטחוניות, ובסופו של דבר כן הגשתי קורות חיים לכמה מהן (אבל נפסלתי מראש בגלל פערים טכניים או כי היתה הצפה של קורות חיים ולא הגיעו לאלו שלי).
אבל לא ערכנו שיחה מסודרת על למה כן או לא: היא מבחינתה החליטה שאני צריכה להתגמש ולכן להגיש קורות חיים לכל משרה אפשרית, ולאורך זמן היא כל הזמן ניסתה לגרום לי כמעט בכוח להגיש קורות חיים. אבל היא לא אמרה את זה במפורש – היא ניסתה לעשות את זה בצורה עקיפה, כמו למשל לספר לי על לקוח אחר שלה שחיפש ולא מצא עבודה בחברת הייטק מסורתית, ואז התקבל לעבודה בחברה בטחונית וממש ממש שמח על זה.
ופסיביות אגרסיביות זו היא אחד הדברים שהכי מעצבנים אותי.
במיוחד כשזה משהו שקרה לא רק בהקשר הזה, אלא גם בהקשרים אחרים. היא למשל כבר מינואר או פברואר דחפה אותי ״להרחיב את החיפוש״ שלי לתפקידים בהייטק שהם לא תכנות, בלי להודות בעובדה שמעבר לתפקיד שהוא לא תכנות יקשה עלי בעתיד לחזור לתכנות למרות שזה משהו ששמעתי מכל מקור אחר שעוסק בגיוס. אמרתי לה את זה, אבל היא עצמה התעקשה להגיד לי שזה לא המצב, ובשלב מסוים פשוט נמאס לי להמשיך להתווכח איתה כי הבנתי שהיא לא מקשיבה.
לכן בשלב זה בחרתי שלא להמשיך לעבוד איתה, אבל אני מרגישה שחסר לי מישהו שאפשר יהיה לדון איתו במה האפשרויות שלי הלאה בצורה אובייקטיבית.
השאלה היא כמובן האם יש אפשרות לקואצ׳ינג שיתרום לי יותר – כזה שיעזור לי להבין איך לקדם את עצמי בצורה הכי טובה להמשך עבודה בהייטק, או למצוא אלטרנטיבה לזה.
לקראת סוף מאי, נתקלתי בהרצאה חינמית של שתי קואצ׳ריות שמובילות יוזמה לעזור לאנשים להתקבל לעבודה – אבל עם טוויסט: עזרה לאנשים עם מוגבלות.
עכשיו כדי להבהיר מה זו מבחינתן מוגבלות, חשוב לציין שהן למשל רואות באנשים מבוגרים החל מאמצע שנות הארבעים שלהם כבעלי מגבלה בגלל שהשוק לא ידידותי כלפיהם. יש לי תיאוריה שהבעיה במצבים האלו היא לא בהכרח קשורה לגיל (אבל זה נושא כבר לרשומה נוספת שאפרסם כנראה בעתיד).
אבל בין השאר אחת הקואצ׳ריות דיברה גם על מוגבלויות קלאסיות יותר כמו אוטיזם, שיתוק מוחין – או הפרעות קשב וריכוז.
אני מודה שכבר לא מעט שנים אני חושבת שאני סובלת מרמה כזו או אחרת של הפרעות קשב וריכוז. מעבר לזה, אני חושבת שכבר כתבתי בבלוג בזמנו על כך שיש לי בעיה רפואית מסוימת שבה אני מתקשה פיזית קצת יותר במאמץ וגורמת לי להפרעה בדיבור (כתבתי על זה את הרשומה הזו ואת רשומת ההמשך אליה). וייתכן כמובן שיש קשר בין שני הדברים.
לכן אני שואלת את עצמי עד כמה זה משהו שאפשר להגדיר כמוגבלות. כי מצד אחד, זה משהו שמאוד בולט ואי אפשר להתעלם ממנו – וזה משהו שלא פעם נתקלתי במצבים שבהם אנשים שפטו אותי עליו.
אני חושבת שבאחת הרשומות למעלה סיפרתי על כך שביום הראשון של כיתה ח׳ התיישבה לידי תלמידה אבל החליטה לעבור למקום אחר בגלל שהיא חשבה שאני מפגרת או משהו בגלל הדיבור שלי.
גם לפני כמה שנים במקרה יצא לי לתת קצת אוכל לחתולי הרחוב שאוכלים ליד הבניין שלנו הזמן שעברה ברחוב אישה לא מוכרת עם הכלב שלה שהשתולל למראה החתולים. היא מיד תקפה אותי על זה בעצבים (למרות שהיא יכלה לבקש בנימוס ואז התגובה שלי היתה אחרת). שעניתי לה בעצבים הוא פשוט אמרה לי משהו בסגנון של ״טוב, ברור שמשהו לא בסדר איתך לפי איך שאת מדברת״.
ויכול להיות באמת שיש איזושהי צורת דיבור או שפת גוף שמעידים על מצבים כמו פיגור שכלי שגורמת לנו באופן אוטומאטי (ולא בהכרח מודע) להבין שמי שעומד מולנו סובל מפיגור, אוטיזם או משהו דומה. ממש כמו שאנשים מבינים מיד שיש משהו לא בסדר עם השכשכן בבריכה.
מצד שני – השאלה היא עד כמה זו באמת מגבלה, או שלפעמים ההתייחסות למשהו כמגבלה גורמת לויתורים שיפגעו בי לאורך זמן, בין אם בדברים שאני כן מסוגלת לעשות אבל יניחו שאני לא מסוגלת רק כי יש לי בעיה – ובין אם מדובר על בעיות שבעצם נובעות (לפחות באופן חלקי) בכלל מגורמים אחרים שבהם אני כן יכולה להשתפר – כמו למשל מצבים שבהם אני נמנעת מלדבר לא בהכרח נובעים רק מזה שאני מתביישת באיך שאני נשמעת, אלא לרוב נובעים מחוסר בטחון עצמי או חוסר אסרטיביות שאלו דברים שאני כן יכולה לשפר.
לכן אני שואלת את עצמי עד כמה עבודה מול אחת מהקואצ׳ריות האלו תגרום לי להתבסס בתחושה של חוסר יכולת – או שדווקא תאפשר לי להתמודד עם הבעיה בצורה מאוזנת יותר מאשר כיום.
וכמובן שיש את השאלה של העלות. ברור לי שלקואצ׳ינג איכותי יש מחיר ובצדק – אבל בגלל שכבר עברתי ק׳ואצ׳ינג אני חוששת שיהיה פה למשל ניסיון לתקן דברים שכבר עשיתי מול הקואצ׳רית הקודמת שאין צורך לתקן אותם – או יותר מכך, לנסות לגרור אותי לליווי לכל אורך התהליך, משהו שאני לא מרגישה צורך או רצון בו.
נכון, יש תועלת בניתוח כל ראיון שאני עוברת כדי לנסות להשתפר – וניתוח עם אשת מקצוע טובה כמו קואצ׳רית למשל יהיה יעיל יותר. אבל אחד הדברים שהפריעו לי בעבודה עם הקואצ׳רית הקודמת שלי היא לשאורך זמן התחלתי להרגיש שהתועלת שאני מקבלת תמורת העלות הופכת עם הזמן לקטנה יותר ויותר.
ובבחירת קואצ׳רית חדשה – אני לוקחת שוב סיכון בכך שכן יהיה פה ניסיון להפוך את הרצון שלי בכמה פגישות ממוקדות לליווי לאורך זמן, ובעיה פיזית שצריך להסביר למגבלה שיכולה לצייר אותי כמישהי עם צרכים מיוחדים – כשאני לא כזאת.
התיירת המקרית 
קואצ'ינג אמור לעזור לך להגיע בעצמך להחלטות, מסקנות, פעולות, ולא לדחוף אותך לדברים לפי מה שנראה למאמן נכון וכדאי. זה בסדר לחשוף אותך לאפשרויות שלא הכרת או שלא חשבת שרלוונטיות אבל ממש לא להשפיע ולדחוף לפעולה. ובטח לא בשיטת פאסיב אגרסיב.
לגבי מוגבלויות: קואצ'ר טוב שעובד עם אנשים עם מוגבלות כלשהי אמור לסייע לפעול לצד המוגבלות ולמרות המוגבלות ולא לנסות להבליט אותה, כך שלא הייתי נמנעת במקומך מיצירת קשר עם הקואצריות האלה רק בגלל חשש כזה.
אם יש לך חשד בהפרעת קשב כלשהי או כל דבר אחר אני הייתי הולכת לאבחון. ולו רק בשביל הוודאות.
באמת לא נעים כשאנשים חושבים שאת לוקה בפיגור בגלל ליקוי הדיבור שלך. מצטערת על זה
אהבתיLiked by 1 person
תראי, זה בסדר לחשוף, אבל באמת ההרגשה היתה שברגע שסירבתי לשקול את האפשרות, איכשהו היא תמיד עלתה בשיחה שוב בשלב מאוחר יותר.
במפגש או שניים האחרונים אפילו עבדנו על שאלון שאמור היה לברר מה חשוב לי בקריירה, ובאמת כנראה שהוא העלה כל מיני נקודות שבגדול הן רלוונטיות – אבל במקום לאפשר לי לספר איפה זה פוגש אותי, היא לקחה את התשובות ועיוותה אותן בצורה שתתאים למה שהיא חשבה שנכון גם אם הבעתי חוסר רצון בזה.
ולבי הקואצ׳רית בתחום המוגבלות: אני מודה שאני פחות ״סומכת״ על זה כי הגישה שלה היא תמיד לעלות דברים בשלב המתאים, ואני באמת חוששת שאני אישית נמצאת על הסף בין מצב של מוגבלות למצב של נורמליות, וחוששת שכל דחיפה שלי לצד של המוגבלות (גם אם היא מתוארת כקלה) לא יהיה לטובתי.
אהבתיLiked by 1 person
באמת קיטרת הרבה על המאמנת הזאת, גם ברשומה הנוכחית ואני לא הבנתי למה את לא עוזבת אותה… אז עזבת, ומה הלאה?
עם דבר אחד אני מסכים – בהייטק להיות מעבר לגיל 40 זה סוג של מגבלה. לא שאי אפשר למצוא עבודה, אבל זה בהחלט מקשה.
אני הלכתי פעם לאימון במטרה לבדוק האם אני רוצה/צריך להחליף מקצוע, המסקנה בסוף הייתה שלא…
אבל אחרי יותר מדי פיטורים לטעמי בחרתי לעבור לעבוד בחברה שאינה באמת הייטק אבל במחשבים, עם, שכר נמוך יותר ויציבות גבוהה יותר (קיוויתי גם לפחות שעות עבודה אבל בסוף זה לא ממש קרה)
אהבתיLiked by 1 person
אני בדיוק כותבת רשומה על למה להיות מעל גיל מסוים בהייטק (שכל הזמן עולה דרך אגב) נחשב למגבלה.
אהבתיLiked by 1 person
העמדה שלי ביחס ל"מאמנים" די ברורה. הבעתי אותה יותר מפעם אחת.
אני חושב שפרשת כיאות את סדרת המגבלות שאתן את צריכה להתמודד, את השאיפות שלך מול המציאות.
איך לארוג את זה לשלם אחד? מתברר שהמאמנת הקודמת לא ידעה איך לעשות זאת. מאמן/ת חדשים זו הוצאה כספית חדשה, "הליכה על עיוור" בטח בשתיים-שלוש הפגישות הראשונות, ואם יתברר שהיא/וא אינם מתאימים?
יש לי חבר, כבר בפנסייה, שהצליח למצוא עבודה בחברת מחשבים רצינית בגיל 50 ועבד בה עד שפרש. הוא עבד המון עם לקוחות בחו"ל, בהטמעה, וכן עסק בתכנות. [לא יודע באיזו רמה..] כלומר, הגיל הוא מגבלה אבל ככל הנראה, לא תמיד.
אני מצטרף לאמפי בענין האבחון, הוא יכול לתת לך נקודות מבט חדשות וחשובות על עצמך. אני גם כועס מאוד מהדרך בה אנשים שופטים בכזו קלות אנשים אחרים, ואומרים להם דברים בפנים בלי בושה.
אהבתיLiked by 1 person
לא פעם זה עניין של ידע יותר מעניין של גיל.
לגבי הקואצ׳ינג: אני בהחלט לא רוצה ליווי חדש, אלא להפסיק אחרי שניים שלושה מפגשים באמת כדי להבהיר כמה נקודות ספציפיות וזהו. אם אפנה לאותה קואצ׳רית – אציין כבר בפניה שאני מעוניינת מפגשים לשאלות ספציפיות ולזמן מוגבל, ואם אתרשם שהיא מנסה לגרור את זה אוכל כמובן להפסיק ביוזמתי את התהליך. כמובן שאם מלכתחילה היא תנסה להגדיר את זה כליווי מלא פשוט לא אתחיל את התהליך.
ואבחון רשמי מיותר בעיני אם הוא לא יוביל לטיפול.
אהבתיLiked by 1 person
לא לטיפול, להבנה עצמית עמוקה יותר.
אהבתיLiked by 1 person
בעיני זה לא משמעותי.
אהבתיLiked by 1 person
זה אולי קצת רדיקלי ולא מתאים בכלל אז תרגישי חופשי להתעלם, אבל… מה עם להשתמש ב ChatGPT לקצת coaching?
כן, זה לא אותו דבר. אבל זה יכול לתת לך פידבק, נקודות מחשבה, ל״הקשיב״ לראיונות שלך, את יכולה להתאמן לראיונות איתו, ועוד ועוד.
אהבתיאהבתי
אחד הדברים שהפריעו לי בקאוצ'רית שסיפרת עליה, זה שהיא מבינה במשאבי אנוש, בגיוסים, לא באמת בעבודה בהייטק, בדרישות שיש למקצוע ההייטקי.
הרי לא כל בן אדם שעובד בחברת הייטק עובד במקצוע הייטקי, המזכירות, משאבי אנוש וכדומה – לא עובדות במקצוע הייטקי, הן לא יודעות ולא מבינות את הדרישות שיש לך מהמקצוע.
כשהיא הציעה לך להשתנמך מבחינה מקצועית, זה הראה לי באמת על חוסר הבנה של מה שזה עושה לבן אדם לעשות downgrade לעצמך זה אחד הדברים שהם big no no בתעשייה הזאת. עדיף לעבוד בעבודה זמנית כלשהי שלא קשורה למקצוע הייטקי כלשהו מאשר לשנמך את עצמך מקצועית. כי אחרי שעשית לעצמך downgrade לא בטוח שתוכלי לחזור לעבוד בתפקיד שממנו שנמכת את עצמך. זה גם מעלה תהיות ושאלות מצד מגייסים.
אם את חושבת שיש לך בעיה כלשהי כמו הפרעת קשב וריכוז, למה לא ללכת לעשות אבחון? הרי אפשר לעשות את האבחונים בכל גיל, ואולי זה ישקיט לך את התהיות לגבי זה. גם אחרי אבחון אפשר ללכת למקומות (יש מכונים ספציפיים בתחום) שיכולים לתת לך כלים איך להתמודד עם זה (ועושים את זה דרך קופ"ח)
גם לגבי ההפרעה בדיבור, האם פעם הלכת ליעוץ לגבי טיפול בזה, אולי יש דרך לשפר את המצב? אם באמת את מרגישה שהצורה שבה את מדברת זה משהו שגורם לאנשים לפסול אותך.
למה אגב, את חושבת שאת צריכה ליווי של קאוצ'ר/ית כדי למצוא עבודה?
רוב האנשים הרי לא עושים את זה, למה את כן?
אהבתיאהבתי
לגבי הדיבור, כתבתי כבר ברשומות הקודמות על זה שלקחו אותי למשל לקלינאית תקשורת בתור ילדה, ואין מה לעשות מעבר לזה.
הטיפול בהפרעות קשב וריכוז הוא לרוב ריטלין, וכמו שכתבתי – אני לא רוצה לקחת ריטלין שיחמיר לי את המיגרנות אז טיפול לא רלוונטי, ולכן להשקיע זמן באבחון נשמע לי מיותר- במיוחד כשהאבחון עצמו כולל לקחת ריטלין.
לגבי הקואצ׳רית – דווקא בתור מגייסת היא אמורה לדעת איך מסננים מועמדים. היא אמורה לדעת איך להבין איך הניסיון של המועמד רלוונטי עבורם – ושיש מועמדים שיש סימנים מקדימים על זה שהם כנראה פחות טובים, כולל מה שכתבתי על הבדיקות.
אהבתיאהבתי
אני הייתי הולכת לחוות דעת של קלינאית תקשורת, ייתכן והחוויה שלך כאדם בוגר תהיה שונה מאשר מה שהיא הייתה כשהיית ילדה. אל תשכחי שיש דברים ושיטות שהשתנו מאז שהיית ילדה ואולי היום כן יש דרך אחרת לעבוד על זה.
חוץ מזה אני בטוחה שזה יהיה שונה לך כאדם מבוגר שיש לך שליטה על מה שקורה וזה לא משהו שעובר דרך ההורים שלך ואז אלייך אלא הכל נעשה ישירות מולך.
הטיפול בהפרעות קשב וריכוז למי שהוא ילד ולומד בביה"ס או עבור סטודנטים זה ריטלין. אבל ביום יום, כשילדים נמצאים בחופש למשל ולא הולכים לביה"ס הם לא לוקחים ריטלין, ואנשים מבוגרים בעבודה שלהם שאובחנו כילדים עם הפרעות קשב וריכוז לא לוקחים ריטלין. למעשה רוב האנשים שיש להם הפרעות קשב וריכוז בתור אנשים מבוגרים לא לוקחים ריטלין לא בשגרה היומיומית ולא לצרכים של עבודה. כן לוקחים אם הם סטודנטים או עושים קורס כלשהו שמצריך מהם ריכוז וקשב ברמה גבוהה (כשאחי עשה תואר הוא לקח ריטלין אבל רק לצרכי לימודים), אבל לא לצרכי שגרה ועבודה.
הפתרון שרופאים יתנו לך זה ריטלין – כי זו תרופה, אבל יש המון דברים נוספים שעוזרים לך להתמודד עם הפרעות קשב וריכוז, כל מיני טריקים שמלמדים אותך.
לא אבחנו אותך בתור ילדה, אז לא קיבלת מעולם את ההדרכה הזאת שילדים עם לקויות למידה והפרעות קשב מקבלים במסגרת ביה"ס יסודי ותיכון. ואח"כ מממשים את הכלים האלה גם בחייהם כאנשים בוגרים (אגב, גם אנשים בוגרים שאובחנו בתור סטודנטים מקבלים כלים דרך האוניברסיטה, יש מחלקה ספציפית שמסייעת בהקשר הזה).
הקאוצ'רית שהיא אשת משאבי אנוש, לא מבינה את הצרכים המקצועיים שראש צוות ו/או מנהל מחלקה שהם עובדים במקצוע הייטקי, מכירים את דרישות המקצוע והצרכים שיש להם, דורשים מהעובדים שלהם.
היא עושה רק את הראיונות של משאבי אנוש, שברוב החברות מגיעים אליו רק אחרי שעברת את כל הראיונות המקצועיים ולא לפני כן. וזה גם הראיון הכי קל לעבור כי לא שואלים אותך בו שום דבר מקצועי ואת לא צריכה להוכיח את הידע שלך והכישורים המקצועיים שלך.
גם אם מגייסת ממשאבי אנוש יצרה איתך קשר ראשוני ועשתה ראיון טלפוני ראשוני כדי לבדוק התאמה למשרה, אין לה שמץ של מושג והבנה בעבודה עצמה, היא שואלת שאלות כמו תוכי בלי להבין יותר מדיי כי היא לא מגיעה עם הרקע המקצועי הרלוונטי.
יש לה צ'ק ליסט שהיא מסמנת עליו V וגם אם את תדברי אליה במונחים מקצועיים היא לא תבין מזה כלום חוץ מ-אם זה נמצא בדרישות למשרה הספציפית הזאת או לא.
את נותנת יותר מדיי קרדיט לאנשי משאבי אנוש, הם מבינים במקצוע שלהם – לא בשום דבר מקצועי אחר. ובטח ובטח לא במקצועות הייטק וכל הקשור בהם.
אהבתיאהבתי
אין עוד צורך בחוות דעת של קלינאית תקשורת, מה שאפשר היה לעשות כבר נעשה שהיתי ילדה. זה ידוע רפואית.
וגם מבוגרים לוקחים ריטלין אם יש צורך – אני מכירה כמה אנשים כאלו. גם רופאים ופסיכולוגים שמומחים בתחום שדיברתי איתם תמיד אמרו שטיפול התנהגותי הוא משלים לתרופות, לא במקומן.
ולגבי משאבי אנוש: נכון שלנציגות משאבי אנוש אין את הידע הטכני שיש למנהלים מקצועיים ולכן המנהלים עורכים ראיון טכני (לרוב יש כמה כאלו), אבל נשות משאבי אנוש יודעות מספיק על התחום ולזהות מילות מפתח כדי לדעת לעשות סינון ראשוני טוב. וזה משהו מעבר לצ׳ק ליסט – היא יכולה למשל להתרשם שלמישהו יש יכולת טובה ללמוד או ידע קרוב שממנו הוא יכול לתרום דווקא לחברה – ולהעריך עד כמה זווה לחברה לקחת סיכון על מישהו שלא עונה על צ׳ק ליסט.
אהבתיאהבתי
אני מכירה הרבה אנשים שלוקחים ריטלין, והאמת רובם בכלל לא אנשים שיש להם הפרעת קשב וריכוז (אפילו כאלה שעשו אבחון ולא מצאו אצלם שום דבר כמו דודה שלי למשל), אבל בגלל כל מיני סיבות אישיות שלהם לא מצליחים להתרכז.
זו לא בעיה להשיג מרשם לריטלין כל רופא משפחה ירשום לך אם רוצה.
מאידך עובדה שאת הסתדרת טוב מאוד בלי ריטלין, את עשית תואר במתמטיקה ומדמ"ח שזה אחד הקשים באקדמיה, את במשך שנים עבדת בעבודות שיש להן דרישות ליכולות מאוד גבוהות – ועדיין הסתדרת בלי ריטלין.
אז אולי הטיפול ההתנהגותי הזה, זה משהו שכן יכול לעזור לך ולשפר את היכולות שכבר יש לך והוכחת אותן?
את ממש לא יכולה להשוות את הידע של מישהי ממשאבי אנוש לידע שיש למנהלים מקצועיים. התפקיד של נציגת משאבי אנוש היא לבדוק את האישיות שלך ואם את מתאימה או לא מתאימה לחברה. הן עושות את הסינון הראשוני בהתאם לדרישות התפקיד שהמנהלים המקצועיים מעבירים להן. הן בודקות אישיות, איך את מדברת, את שפת הגוף שלך, אם את יוצרת קשר עין או לא ועוד כל מיני דברים שזה חלק מהמקצוע שלהן.
מי שקובע אם את מתאימה לתפקיד זה המנהלים המקצועיים.
מי שרואה ויודע להעריך את הידע והניסיון שלך זה המנהלים המקצועיים.
נציגות משאבי אנוש הן רק עוד בורג קטן בדרך.
עם אפס ידע מקצועי בתחום העיסוק שלך – וכן אין להן מושג מה באמת דורש התפקיד, איך העבודה מתבצעת וכיו"ב הן עובדות בזה לפי צ'ק ליסט. מי שקובע בסוף בכל מה שקשור לידע מקצועי וניסיון אלה המנהלים המקצועיים ולא נציגת משאבי אנוש.
אהבתיאהבתי