אמצע יוני כבר הגיע (ומתקרב בקצב מהיר מאוד לסופו) ואני מוצאת את עצמי בהתלבטות די גדולה בכל מה שקשור לחיפוש העבודה שלי.
כמו שכתבתי ברשומה הזו – לפחות עד תחילת המבצע מול איראן, היו מעט סימנים להתאוששות מסוימת בתחום ההייטק מבחינת כמות המשרות שנפתחות, אבל גם הרבה פסימיות. רובה של הפסימיות מתרכזת במחשבה שעד שהמלחמה לא תסתיים (ובאותה נקודה ״המלחמה״ היתה המבצע שלא נגמר בעזה, פלוס טיל חות׳י מידי פעם), כנראה שלא תהיה התאוששות משמעותית מאוד בתחום ההייטק בפרט ובכלכלה הישראלית בכלל. הסיבה לכך היא שמשקיעים חוששים להשקיע בחברות ישראליות במצב כזה של חוסר ודאות, וכמובן בגלל ההסכמה הבינלאומית שהמלחמה מציגה את ישראל באור מאוד שלילי ולא מוסרי.
אני חושבת שהמבצע באיראן שהתחיל מאז רק מסבך עוד יותר את המצב – במיוחד כשעולה השאלה מה יהיה המשך שלו, מה תהיה ההשפעה האיזורית והבינלאומית שלו (האם למשל הוא יוביל למלחמה רחבה יותר שתהיה איזורית או אפילו בינלאומית? או למלחמת התשה בין איראן לישראל?), והאם סיום יעיל וטוב שלו יכול דווקא להוביל ליציבות איזורית שדווקא תהיה טובה לכלכלה.
ואחרי מחשבה אחרי שכתבתי את הפוסט הנ״ל ואת הפוסטים שכתבתי לגבי חיפוש קואצ׳רית לעבוד איתה – אני חושבת שאני מבינה את שורש הבעיה שלי, או אולי בעצם את השורשים.
זה הולך להיות קצת ארוך אז פיצלתי את הפוסט לשניים.
קודם כל, כמו שכתבה לפני בלוגהה – אנחנו חיים כבר חמש ומשהו שנים ברמת מתח מאוד גבוהה יחסית. זה התחיל בקורונה שהיתה משבר מאוד קשה וארוך, כשבמקביל אליה היה לנו פה בארץ גם משבר פוליטי של מערכות בחירות לא נגמרות מכיוון שאף מפלגה לא הצליחה להקים ממשלה.
אמנם לקראת סוף משבר הקורונה הוקמה ממשלת השינוי, אבל גם היא נפלה מאוד מהר (אחרי איומים מתמשכים על קיומה) – ובדיוק כשהשתחררנו מעולה של הקורונה, נפלנו תחת עולה של ממשלה שמנסה לעשות פה הפיכה משפטית ומדינית שצריך להלחם בה – וגם גורמת לקיטוב שרק הולך וגדל בחברה הישראלית.
ואז כמובן פרצה לפני יותר משנה וחצי המלחמה (כשהקיטוב החברתי הזה כנראה היה אחד הגורמים לה), שבהתחלה היתה מוצדקת אבל מזמן כבר הפכה להיות לא חיונית, ונראה שהיא משמשת בעיקר לשרידות הממשלה – ושהסוף שלה לא נראה באופק למרות שהיו כמה ניסיונות בינלאומיים לסיים אותה בהפסקת אש.
אמנם רובנו חזרנו לאיזושהי שגרה במלחמה הזו מהר מאוד, במיוחד כשאיום הטילים מעזה ירד משמעותית (גם אם היו תקופות קצרות של איום טילים מהצפון ומתימן). אבל עדיין יש לנו לאורך זמן מלחמה ברקע עם חטופים שלא מוחזרים הביתה, וחיילים שנהרגים על ימין ועל שמאל. וכמובן שיש עכשיו את המתיחות לאור הלחימה באיראן – וכמו שכתבתי בפוסט הזה לפני כמה ימים, עד כמה שיש לרובנו הבנה שיש צורך במבצע הזה, יש גם חשש שהוא יימשך הרבה מעבר למה שהוא צריך להמשך, ונאלץ להמשיך לסבול מהתקפות טילים כמו שחווינו בשבוע האחרון, רק שללא צורך אמיתי.
ולי בנוסף לכך גם היו כמה דברים נוספים שהכבידו עלי לכל משך התקופה הזו: כמה שבועות לפני הקורונה פוטרתי מהעבודה הקודמת שלי שעבדתי בה המון שנים, והקורונה כנראה גרמה לי לקושי במציאת עבודה והאריכה את תהליך חיפוש העבודה שלי שנמשך אז כמעט חצי שנה.
בסופו של דבר מצאתי עבודה שהיה בה הרבה מאוד פוטנציאל להפוך למקום עבודה נהדר בהרבה מאוד מובנים (אישי ומקצועי), אבל הרבה דברים בו היו לא טובים כבר מההתחלה, וכנראה הובילו לכך שעבדתי בו שלוש וחצי שנים בתחושת מתח די גבוהה עד שפוטרתי לפני שנה ומשהו. כך שגם במהלך העבודה שלי שם מדובר היה על מקום עבודה שהיה רעיל בהרבה מאוד מובנים, ולכן רמת המתח שלי בתקופה הזו לא בהכרח ירדה.
וכמובן שפיטורים שכשיש ברקע מלחמה ומשבר כלכלי חריף שלא נראה שהולך להסתיים בזמן הקרוב לא ממש הועילו להורדת רמת המתח שלי.
כך שבעצם כבר חמש ומשהו שנים אני חיה ברמת סטרס מאוד גבוההֿ, די בלי הפסקה – שלעיתים נראה שרק הולכת ועולה, כשמצטרפים אליה יותר ויותר אירועים כמו הטרדות של השכנים שלי או החמרות נוספות במלחמה.
רוב האנשים שאני מכירה לא מתמודדים עם תקופות כאלו לבד. יש להם לרוב בן או בת זוג או בני משפחה אחרים שאיתם הם מתייעצים ומשוחחים. כלומר יש מי שיחליט יחד איתם את ההחלטות האלו – אבל מצד שני לא פעם יש להם גב כלכלי מסוים שבעזרתו הם יכולים לצלוח את התקופה הזו.
אני בזמנו סיפרתי שלא שיתפתי את המשפחה שלי בעובדה שפוטרתי. זה משהו שקצת השתנה מאז – כי סיפרתי על זה לגיסתי שאני יחסית מיודדת איתה.
אבל אני עדיין לא רוצה לספר להורים שלי כי בהרבה מובנים הם מעולם לא היו תומכים במיוחד, לפחות לא במובן הרגשי והנפשי.
במובן הכלכלי הם היו תמיד מאוד נדיבים מבחינת עזרה בלימודים אקדמיים או בקניית דירות לכולנו (ולאחי ואחותי גם בעזרה בקניה של דברים לנכדים אם היה צריך), אבל אני חושבת שכבר מגיל מאוד צעיר התרגלתי לזה שמבחינתם כל אירוע שלילי שקורה לי או החלטה שלי שמובילה לתוצאה שהיא לא לטעמם – נובעת מזה ש״עשיתי שטויות״.
למשך כשעדיין הייתי תלמידה בבי״ס, אם היה משהו לא בסדר, בין אם לימודית או ברמה האישית (למשל רבתי עם חברה), קודם כל התגובה היתה שאני אשמה וההורים שלי היו מתחקרים אותי מה אני עשיתי לא בסדר, ורק אחרי שהם מצאו סיבה להאשים אותי במצב אולי במקרים מסוימים הם היו מוכנים להקשיב לצד שלי. וזה משהו שנמשך בעצם כל החיים שלי, הראיה הזו שאני בטח עשיתי משהו לא בסדר כדי שדברים יקרו, בלי להתחשב בזה שלפעמים אני לא אשמה, או שלפעמים יש בחיים מצבים מורכבים יותר.
וגם כשהתבגרתי הם המשיכו להתייחס אלי בתור ילדה. זה לא היה רק מולי, דרך אגב – גיסתי למשל הופתעה מאוד לפני שהיא התחתנה עם אחי (שׁהיה אז בן כמעט שלושים) שאבא שלי עדיין היה מורשה חתימה בחשבון הבנק שלו, והיא ממש היתה צריכה לדרוש במפורש מאחי שאבא שלי לא יהיה מורשה חתימה בחשבון הבנק המשותף שלהם.
כן אני יודעת שלפחות בפן הנפשי והרגשי – אין לי תמיכה מהם.
מעבר לזה, ההורים שלי עבדו בתקופה שבה מרבית העבודות היו עבודות עם קביעות, ולא מבינים שכיום זה משהו שכבר כמעט לא קיים – ומקומות עבודה עם קביעות ברוב המכריע של המקרים מקבלים עובדים חדשים רק על תקן של עובדי קבלן ללא קביעות (אלא אם מדובר על מישהו שהתקבל לשם בפרוטקציה), ורק מעטים מאוד מצליחים להתקבל לחברה כעובדים קבועים באמת (וגם זה לרוב בגלל יכולות גבוהות של פוליטיקה ארגונית ולא בהכרח בגלל יכולות מקצועיות גבוהות).
לכן אני מעדיפה עדיין לא לעדכן אותם בשלב זה, פשוט כי הביקורת שלהם והעצות הלא רלוונטיות רק יכבידו עלי ולא יעזרו.
התיירת המקרית 
נפלנו תחת עולה של ממשלה שמנסה לעשות פה הפיכה משפטית ומדינית שצריך להלחם בה – וגם גורמת לקיטוב שרק הולך וגדל בחברה הישראלית.
ואז כמובן פרצה לפני יותר משנה וחצי המלחמה (כשהקיטוב החברתי הזה כנראה היה אחד הגורמים לה),
אני מבין את נקודת המבט שלך, אבל אני חושב שהניתוח שלך לגבי הקיטוב בחברה הישראלית והגורמים לו חלקי ולא משקף את התמונה המלאה. לדעתי, הקיטוב לא נוצר בעיקר בגלל הממשלה או הרפורמה המשפטית, אלא דווקא בגלל התנהלות ארוכת שנים של "השמאל האליטיסטי". השמאל, שחלקו מורכב מאליטות תרבותיות ומדיה, לא פעם התייחס בבוז לקבוצות שלמות בחברה הישראלית, במיוחד למזרחים, חרדים, ותושבי הפריפריה, תוך תיוגם כ"נחשלים" או "לא נאורים". יחס זה יצר תחושת ניכור עמוקה בקרב רבים שמרגישים שהם לא נספרים על ידי האליטות הללו.
לגבי הרפורמה המשפטית, אפשר להתווכח על הצורך בה ועל הדרך שבה היא הוצגה, אבל היא נבעה מתסכול אמיתי של חלקים גדולים בציבור שמרגישים שבית המשפט העליון והאליטות המשפטיות משתלטות על השיח הדמוקרטי ומבטלות את רצון הבוחר. זו לא "הפיכה", אלא ניסיון לתקן מה שרבים רואים כחוסר איזון בין הרשויות. האם זה נעשה בצורה מושלמת? אולי לא, אבל להציג את זה כ"הפיכה" זה הגזמה שמזינה את הקיטוב.
לגבי המלחמה והקשר שלה לקיטוב – אני חולק על הקביעה שהקיטוב החברתי היה גורם משמעותי לפרוץ המלחמה. המלחמה פרצה בגלל התקפה מחושבת של חמאס, שמטרתה הייתה לערער את ישראל, ולא בגלל המצב הפנימי שלנו. יחד עם זאת, הקיטוב אכן הקשה על היכולת שלנו להתאחד כחברה בתגובה למשבר.
עכשיו, לגבי סרבנות – אני חושב שזו דוגמה מובהקת לקיטוב שהצד השמאלי תורם לו יותר. סרבנות, במיוחד כפי שהיא הופיעה בשנים האחרונות (כמו סרבנות של טייסים או קצינות בצבא), נתפסת על ידי רבים כפעולה אנטי-לאומית שפוגעת בסולידריות הישראלית. כשאנשים מסרבים לשרת בזמן מלחמה או משבר, זה לא רק מחליש את הצבא, אלא גם מעמיק את השסעים בחברה. זה נתפס כצעד של "אני מעל המדינה" שמגיע דווקא מהצד שטוען שהוא נלחם למען הדמוקרטיה. לעומת זאת, הימין, שמואשם לעיתים בקיטוב, בדרך כלל לא נוקט בסרבנות כזו, אלא דווקא מדגיש נאמנות למדינה ולצבא.
לבסוף, לגבי השנאה לנתניהו – אני מסכים שיש אנשים שמתנגדים לו באופן אישי, וזה לגיטימי. אבל כשמתנגדים לנתניהו בצורה כמעט אובססיבית, עד כדי כך שכל פעולה של הממשלה נתפסת כ"הפיכה" או "סוף הדמוקרטיה", זה לא תורם לאחדות. זה יוצר תחושה שהמתנגדים מוכנים לפגוע במרקם החברתי רק כדי להפיל אותו, וזה לא פחות מזיק מהקיטוב שהם מייחסים לימין. אני חושב שכולנו צריכים לעבוד על דיאלוג ולא על האשמות חד-צדדיות.
אהבתיאהבתי
טוב, העלית פה הרבה נקודות – אז אענה עליהן אחת אחת.
כן, ברור שלשני הצדדים במפה הפוליטית יש חלק בקיטוב זנוצר בחברה הישראלית, וגם לפיסקה האחרונה שלך לגבי זה שהרבה מהמתנגדים לביבי כבר הפכו את זה לתגובה אוטומאטית בלי לבחון את המעשים שלו באופן אובייקטיבי. אפשר אפילו לראות שרבים שמתנגדים למבצע עכשיו באיראן עושים את זה רק כי ביבי ביצע אותו – ולא בוחנים אם היה פה צורך אוביקטיבי בפעולה מול איראן דווקא כאן ועכשיו.
מצד שני, אני חושבת שכן חשוב להעלות שאלות לגבי ההתנהלות של ביבי. למשל אם נסתכל על המצב בעזה: מה בדיוק המשך המלחמה תורם לנו שם? האם אנחנו מצליחים לפגוע ביכולות של בחמאס? נראה שלא – אבל במקביל נהרגים לנו חיילים, והתדמית הבינלאומית שלנו נהרסת מה שפוגע בתיירות ובהשקעות ובמצב הכלכלי שלנו בכלל.
ותראה, הרבה משפטנים מסכימים שהיה צורך בשינוי במערכת המשפטית – אבל ה״מהפכה״ של ביבי היא לא בהכרח הכיוון הנכון, בעיקר כי היא בעצם יוצרת את אותה בעיה – רק בכיוון ההפוך. במקום שלבתי המשפט יהיה יותר מידי כוח, אז לממשלה יהיה יותר מידי כוח. ואם המצב הראשון לא בריא לדמוקרטיה, אז גם המצב השני לא.
תחשוב למשל על מצב שבו ממשלת השינוי היתה מנסה למנוע מביבי להבחר שוב בכך שהיא היתה מוציאה חוק שלביבי אסור לרוץ יותר לראשות הממשלה, או אוסרת לבחור בו – או שוללת מבוחרים של ביבי את זכות הבחירה כדי להפיל אותו. לפי ההגיון של המהפיכה המשפטית זה כביכול לגיטימי, כי הבוחרים של ממשלת השינוי רצו שביבי לא ייבחר שוב, והממשלה רק עושה מה שהבוחרים שלה מבקשים…
ויש תיעוד לכך שסינוואר וההנהגה של החמאס רצו לנצל את הקיטוב בישראל כחלק מהתקיפה שלהם בשביעי באוקטובר:
https://www.ynet.co.il/news/article/rjf5tydj1e
ולגבי ההשתמטות – אני חושבת שרבים פשוט מותשים מהמלחמה שנמשכת כבר שנה ושמונה חודשים, ושרבים מרגישים שהם מסכנים את החיים שלהם בלי להגיע להישגים נגד החמאס. רבים כבר סובלים מפוסט טראומה מהלחימה עצמה וקשה להם לחזור לחיים – וגם לעוד סבבי לחימה בגלל מצבם הנפשי.
אהבתיאהבתי
אנחנו חיים בתקופה מאוד לא פשוטה כבר הרבה זמן. אני מסתכל על הילדים שלי שמושפעים מאוד לרעה ממה שקורה בתקופות חשובות בחייהם ועל ילדים קטנים שנולדו לתוך המצב הזה ולא מכירים משהו אחר ולא מבין איך הם מצליחים להתמודד.
גם את באופן אישי נמצאת מושפעת מאוד מהתקופה הזאת. ברור שהיא מקשה מאוד על מציאת עבודה. אני מניח שהשאלה העיקרית שאת צריכה לשאול את עצמך היא כמה את יכולה להמשיך בלי עבודה – האם את יכולה להמשיך לחכות שהמצב ישתפר (ואף אחד לא יודע מתי זה יקרה) או שאת צריכה להרחיב את החיפושים שלך גם למשרות שאת פחות רוצה אבל יש לך יותר סיכוי להתקבל אליהן.
לגבי ההורים – אני לא יכול לעמוד במקומך – אבל זה מאוד מוזר שהם לא יודעים מה מצבך אחרי תקופה ארוכה כל כך
בהצלחה
אהבתיLiked by 1 person
על הנושאים האלו כתבתי בחלק הבא – אני מתלבטת האם לפרסם אותו מחר או לפרסם מחר את הרשומה לשרביט החם, ואז את החלק השני ביום שני.
אהבתיLiked by 1 person
אני חושבת שאצלך יש משהו שהוא יחסית חריג כי אם הבנתי נכון היו לך שני מקומות עבודה שעבדת בהם לא מעט שנים (עשר שנים או יותר), בעוד רוב האנשים שעובדים בהייטק מחליפים עבודה בתכיפות הרבה יותר גבוהה (גם אנשים שאני מכירה בגילך).
הדור של ההורים שלך וגם הדור של ההורים שלי לא מבין את העניין של להחליף מקומות עבודה בתדירות יחסית גבוהה כי רובם עבדו באותו מקום שנים. מצד שני רובם לא חשבו לפתח קריירה או לעבוד בהכרח במשהו שמעניין אותם, הם עבדו כי הם היו צריכים להכניס כסף לחשבון הבנק שלהם ולכן עובדים במה שיש, מה שאפשר.
זו תפיסה שונה לגמרי ממה שיש היום, לפחות לאנשים שיש להם מקצוע שהם רכשו, לעבוד במשהו שהם אוהבים ומכניס להם כסף. שעבודה היא לא רק כסף אלא גם מעבר לזה.
היו לא מעט תקופות שאני לא עבדתי שלא הייתי מספרת לאבא שלי, כי הוא היה נכנס לחרדות מזה ואז משגע אותי ו/או גם את אמא שלי בנושא.
אני זוכרת שלפני לא מעט שנים יצא לי לעבוד במיקור חוץ באחד הבנקים הגדולים בישראל. בצוות שעבדתי בו היו 50% עובדי בנק ו50% אנשים שעבדו במיקור חוץ והם היו עובדים כך במשך 10-15 שנים בלי שהם הופכים להיות עובדי בנק בכלל (כשכמובן יש פער עצום בין התנאים של עובדי בנק לבין אלה שלא).
כל שנה החוזה מולם היה מתבטל והיה צריך לחדש אותו. זה לא היה מקום שאהבתי לעבוד בו מהרבה סיבות וההורים שלי לא הבינו למה החלטתי לא לחדש איתם את החוזה שלי אחרי שנה.
אם ההורים שלך למשל היו אנשים שמבינים בתחום שאפשר להתייעץ איתם, זה היה עניין אחר. מהניסיון שלי אין טעם לדבר עם אנשים שלא מבינים, כי הם מציעים כל מיני הצעות הזויות ולא הגיוניות.
היות ואת לא ילדה קטנה ואת לא בשנות ה-20 לחייך אני לא רואה סיבה למה כן לשתף אותם בנושא הזה, אלא אם כן את חושבת שאת תצטרכי מהם עזרה כלשהי. כי לספר להם כדי לשתף אותם בזה לא ייתן לך כלום, או לפחות לא את הפידבקים שאת רוצה לקבל.
אז אני חושבת שהשאלה הנשאלת היא למה את רוצה לספר להורייך על זה שאת לא עובדת כבר תקופה? ומה את רוצה להשיג בזה שתספרי להם את זה (חוץ מזה שהם ידעו)?
אהבתיאהבתי
יש מקום אחד שבו עבדתי יותר מעשר שנים, אבל עבדתי בו בשתי מחלקות שונות ובשני תפקידים מאוד שונים מהותית, כך שגם זה לא ממש נחשב למקום עבודה אחד באותה צורה, כי לרוב מתייחסים לזה פחות בתור ״להשאר באותה חברה״ אלא יותר ״להשאר באותו תפקיד״.
היה לי שם מנהל למשל שהתחיל גם כמתכנת, קודם לתפקיד ניהול – ואז קיבל על עצמו תפקיד של ניהול של צוות שהיה צוות החדשנות של הקבוצה ובו הוא נחשף להרבה טכנולוגיות חדשות מאוד׳. בן אדם כזה עם ידע מאוד רחב על התחום של החברה, שעבר כמה תפקידים שכללו גם קידום ניהולי, ואז הובלה של צוות חדשנות נחשב לניסיון מאוד טוב, גם אם הוא בעצם עבד בחברה המון שנים כי הוא הראה התקדמות.
מצד שני – יש מישהי שהייתי מיודדת איתה בחברה הזו שעובדת בחברה מאז אוקטובר 1998 – ובדקתי עכשיו בלינקדאין שלה ומדובר על 26 שנים ו 8 חודשים. לפני זה היא עבדה תקופה קצרה בחברה אחרת בתור סטודנטית.
היא לא מפרטת בלינקדאין שהיא עברה מחלקות ותפקידים, אבל היא עברה למחלקה אחרת ב 2008 (בערך בתקופה שהכרתי אותה), ואז קודמה שם לתפקיד של ארכיטקטית – אבל זה קרה לפני המון שנים, ואולי לכל היותר היא קיבלה ״דרגה״ אחרת ובכירה יותר אבל היא לא ממש התקדמה משם.
עכשיו זה משהו שיראה חשוד, כי למרות שהיא בעצם קודמה בצורה ״בסדר״ בשנים הראשונות שלה בתפקיד (למרות שזה היה תהליך די איטי) והגיעה בסופו של דבר לתפקיד די בכיר – היא כבר תקועה בו המון זמן באותה קבוצה ובאותם דברים.
יש סיכוי שבגלל שהיא ותיקה ומוערכת זה לא ישנה, כי יאפשרו לה לסיים את הקריירה בתפקיד מתוך הערכה או רחמים על זה שבגילה היא לא תמצא עבודה אחרת. אבל אם היא תחפש עבודה בחוץ – היא יכולה להיות בבעיה.
אהבתיאהבתי
מחזיק לך אצבעות חזק חזק ושולח אנרגיות חיוביות אלייך.
אהבתיLiked by 1 person
תודה!
אהבתיאהבתי
מכל מה שכתבת באמת הכי צובטת בלב העובדה שאת מרגישה שאין לך מה לספר להורייך שאת מחוסרת עבודה כל כך הרבה זמן, וכלל לא מביאה בחשבון את האופציה שהם יעזרו בדרך כלשהי – בין אם תמיכה רגשית ובין אם תמיכה כלכלית.
המצב באמת על הפנים, כללית ומבחינתך אישית – וגם אני שולחת אנרגיות טובות ומאחלת שהכל יסתדר וכמה שיותר מהר
אהבתיLiked by 1 person
תודה רבה.
הלוואי וזה היה אחרת, אבל זה המצב כרגע. ולצערי המחיר הרגשי של ״תמיכה״ מהם יהיה גבוה מידי.
אהבתיאהבתי