חיפוש עבודה – קצת עדכונים שוטפים, חלק שני

המשך לרשומה הזו.

כמו שכתבתי בלא מעט רשומות בעבר, אני עדיין מרגישה מאוד מבולבלת.

כבר תקופה די ארוכה אני מרגישה שיפור שרק הולך ומתחזק במצב ההייטק – יותר חברות חוזרות אלי, יש לי יותר ראיונות, וביותר ויותר מהם אני מצליחה לעבור לשלבים המתקדמים יותר של התהליך. אני לא יודעת אם אני משתפרת או שהסינון הופך להיות יותר ויותר קל – אבל זה בסופו של דבר הרבה יותר טוב מהראיונות שהיו לי בתחילת החיפוש שלי שבהם לא ממש עברתי את הראיונות הראשוניים. השיפור עצמו מאוד איטי, אבל קשה להכחיש שהוא קיים.

אבל בכל אחד מהתהליכים האלו יש משהו שמפריע לי להצליח לסיים אותו בהצלחה.

לפעמים זה משהו טכני, כמו למשל הראיון שכתבתי עליו ברשומה הקודמת שבה התברר בזמן תרגיל טכני שחסר לי ידע בתחום מסוים. זה לא משהו שיכולתי ללמוד במגבלת הזמן שהיתה לי בראיון עצמו בצורה מלאה, למרות שבאופן עקרוני יכול להיות שאם הייתי מודעת לצורך בידע הזה מראש יכולתי להתכונן וללמוד אותו בצורה טובה יותר כדי לממש אותו.

ויש גם את גורם ה״כימיה״ שגם כתבתי עליו בעבר. בהרבה מובנים זה משהו שיותר קשור לכישורים רכים כמו תקשורת טובה בין המראיינ/ת למרואיינ/ת, או למשל את היכולת לקבל ביקורת או הערות בזמן ראיון (זה משהו שעולה לא פעם גם בראיונות טכניים, ויש מי שנופל על זה) – ולפעמים זה יכול להיות מצב שבו פשוט משהו לא מוצא חן בעיני המראיין, אולי אפילו לא באופן מודע – והוא פוסל את המרואיין כבר מראש.

היה לי למשל בסוף דצמבר / תחילת ינואר ראיון שכזה שבו עברתי בקלילות את הראיון הראשון שהיה טכני (אחד התהליכים הראשונים שבהם זה סוף סוף קרה לי), ומשום מה המנהלת הבכירה יותר שניהלה את הראיון הבא החליטה רק מקריאה שטחית ופרשנות מוטעית של קורות החיים שלי שהתפקידים האחרונים שלי לא היו איכותיים ולא ממש תכנתתי בהם. במקום לנסות לבדוק עד כמה ההנחה הזו שלה נכונה, היא התעסקה בראיון בעיקר בניסיון להוכיח לנציגת משאבי האנוש שנכחה גם היא בראיון על הסימנים לכך שאני כביכול מנסה ״לזייף״ ניסיון איכותי, ואיך לסנן מועמדים ״מזויפים״ כמוני בעתיד. מעבר לזה, כל הראיון אותה מנהלת ניסתה לגרום לי לוותר על קריירה בתכנות ולעבור הסבה למקצוע אחר בהייטק שהיא ״התרשמה״ מקורות החיים שיתאים לי (למרות שכל מי שמכיר אותי בפן המקצועי יכול להעיד שזה דווקא תחום שאני חלשה בו).

כבר במהלך הראיון היה ברור לי שאותה מנהלת מדברת שטויות ומתוך חוסר הבנה אמיתי של קורות החיים שלי או של מה שעשיתי בתפקידים שלי בעבר. וחשוב לי גם לציין שהחוויה הזו היתה חריגה ברמת התוקפנות של המנהלת, ברמה שבדיעבד שאלתי את עצמי עד כמה היתה למנהלת הזו אולי סיבה מודעת או תת מודעת לתוקפנות שלה כלפי (כמו למשל העובדה שאני בוגרת תואר במחשבים והיא נכנסה לתחום התכנות אחרי לימוד עצמי של כמה קורסים אחרי הרבה שנים בתפקידים לא טכניים בחברות שלא כולן היו הייטק).

אבל לא פעם יש מצבים שבהם המראיינים בהחלט מתרשמים מהמועמד/ת לרעה כבר מהניסוח של קורות החיים או משפת הגוף או צורת הדיבור שלו או שלה בדקות המאוד ראשונות של הראיון לפני בכלל שהוא או היא מתחילים לדבר על נושאים מקצועיים.

זה קורה כנראה לכולם, אבל זה ממש מתסכל להפסל רק כי לא באתי טוב למישהו בעין במצב שבו אני מחפשת עבודה כבר תקופה כזו ארוכה, כשברובה המכריע מאוד קשה לי להגיע לתפקידים.

---

אבל זה לא רק התסכול מדחיה על משהו שלא מעיד על היכולות שלי (ולרוב גם לא על האופי שלי) – אלא העובדה שבחודשיים או השלושה האחרונים עולה בכל שיחה שלי השאלה: למה אני מחפשת עבודה כל כך הרבה זמן?

במצב נורמלי שהוא לא משבר כלכלי, יש הגיון מאחורי השאלה הזו, כי אמנם לא כל מועמד שמתקשה להתראיין הוא בהכרח מועמד גרוע (כי יש אנשים שלמשל מאוד נלחצים מהסיטואציה ומתקשים לתפקד בה, גם אם ביום יום אין להם את הקושי הזה) – אבל מועמד גרוע יהיה כזה שיתקשה להתראיין וייפסל בהרבה תהליכים מול הרבה חברות. לכן חברות רוצות לשאול למה המועמד לא עובד יחסית הרבה זמן, כי ייתכן שיש הסבר הגיוני כמו למשל חופשה או רצון לקחת זמן כדי ללמוד ולהכנס לתחום חדש.

אבל המצב של המשבר הכלכלי הנוכחי הוא לא מצב ״נורמלי״. הוא מצב מאוד קיצוני שלא היה קיים בשוק ההייטק כבר למעלה מ 20 שנה שבו יש מעט מאוד משרות – והרבה יותר קשה להשיג ראיונות מלכתחילה, וגם לעבור את אלו שאיכשהו מצליחים להשיג. נכון, רוב המחפשים גם בסבב הנוכחי לא מגיעים למצב שבו הם מחפשים עבודה יותר משנה – אבל שמעתי גם על מקרים שכן.

וכמו שכתבתי לא פעם – אני נמצאת במצב רגיש במיוחד, בגלל שהידע הטכני שלי הוא יותר מיושן. גם כששוק העבודה נמצא במצב טוב – כנראה שיהיו לי יחסית מעט משרות, ובמצב של משבר יש עוד פחות. מעבר לזה, במצב של משבר יש פחות גמישות מצד מעסיקים לנסות לקחת מועמדים שלא בהכרח תואמים לחלוטין למה שהם מחפשים. לכן היה לי קושי מאוד גדול להגיע לראיונות מלכתחילה בתחילת החיפוש שלי – וגם את אלו שהגעתי אליהם פשוט לא הצלחתי לעבור.

עכשיו המצב באמת משתפר, אבל כמעט בכל חברה אני נשאלת ״למה את לא עובדת כבר שנה פלוס?״. והייתי שמחה להגיד את האמת: תשמעו, יש לי ידע מקצועי מאוד ספציפי שבגללו אני מתאימה למעט מאוד תפקידים. במצב כזה בשילוב עם המצב הקשה של השוק – בקושי הצלחתי להגיע לראיונות, וגם באלו שהגעתי אליהם לא הצלחתי להתקדם בגלל התחרות הקשה. מעבר לזה, הרבה יותר קשה לי להגיע כיום לתפקידים כי בעבר הייתי עובדת הרבה מול חברות השמה שהיו מוצאות לי תפקידים בהתאמה מדוייקת יחסית, אבל בתקופה הזו חברות רבות מוותרות על השימוש בהן בגלל העלות, וזה מקשה עלי למצוא תפקידים רלוונטיים. אבל נשמע שאני מתאימה טכנית לתפקיד שאתם מגייסים אליו, ולכן אולי שווה שתגלו הבנה למצב הקשה שהיה קיים בשוק ותוותרו על השאלה המיותרת הזו?

אבל זה לא משהו שבאמת אפשר להגיד, ולכן אני צריכה להמציא סיבה לחיפוש הארוך הזה, כלומר לספר משהו על זה שלקחתי כמה חודשים חופש ורק לאחרונה התחלתי לחפש שוב.

ויש בזה משהו שלפחות חלקית נכון – לא התחלתי לחפש מיד עבודה אלא לקחתי חודש וקצת חופש, ואז מיד אחר כך התחיל הבלגן מול השכנים שלי בכל מה שקשור לניקוי הדירה והריסוס נגד ג׳וקים, ואחרי זה לקח לי יחסית הרבה זמן ״להתאושש״ מזה. וזה כמובן השפיע על הזמינות המנטלית שלי לתהליך חיפוש העבודה, מה שכנראה גם השפיע עלי במובן מסוים.

אבל אני מרגישה לא נוח עם המתיחה הזו של המציאות, ואני מרגישה שזה מורגש גם על ידי המגייסות והמראיינים עצמם.

---

ויש עוד משהו שכבר מזמן לא חשבתי עליו – וזה נושא ההמלצות שלא פעם מבקשים כשלב אחרון בתהליך הראיונות. מעט מקומות מוותרים עליהן – אבל לרוב לא, ולרוב מתקשרים לממליצים.

בתחילת תהליך החיפוש שלי זה היה נושא שמאוד הטריד אותי, אבל איכשהו הוא נשכח כשלא הצלחתי להתקדם בתהליכים מעבר לראיון הראשון. כי הפעם בחיפוש יש לי בעיה ייחודית: פוטרתי מסיבות מקצועיות.

מה שעומד מאחורי זה הוא נושא מורכב. קל מאוד לגלוש לאמירה שהמנהלים שלי אשמים או החברה אשמה, אבל זה לא יהיה מדויק.

אני חושבת שנוצר מצב שבו התגייסתי לתפקיד שפשוט היה לי פער מקצועי גדול מאוד מולו, בעיקר לאור הציפיה מהמנהלים שלי שבתור מתכנתת ותיקה אכנס לעניינים מהר מאוד. אני חושבת שאם יכולתי להכנס לעניינים לאט יותר ועם קצת יותר הדרכה הפער הזה לא בהכרח היה בעיה, אבל כן היתה ציפיה למשהו שכנראה לא יכולתי לעמוד בו. הפער הזה הוביל לחוסר בטחון מאוד גדול אצלי שכנראה רק החריף את הבעיה, גם ברמת הקושי האישי שלי וגם באיך שנתפסתי על ידי המנהלים שלי.

מעבר לזה בשלב מסוים הועברתי לעבוד עם מנהלת שלא הסתדרתי איתה. אף אחת מהפעולות שלה לא נעשתה חלילה מרוע לב, אבל היא כן היתה מאוד צעירה (בת פחות משלושים) וחסרת ניסיון, ואני חושבת שחוסר הבגרות היחסי שלה הורגש גם ביכולות שלה להתמודד כמנהלת עם המצב המורכב שנוצר מולי, וגם באופי התגובות שלה כלפי. הבעיה היא שהתגובות הפחות בוגרות האלו החמירו את המצב לא פעם, ויצרו אווירה עוד פחות נעימה.

הבעיה היא שאני לא סומכת עליה כממליצה בגלל שהיא מאוד לא בוגרת ורואה את מערכת היחסים בינינו בתור מצב שבו היא היתה המנהלת המושלמת ואני פשוט הייתי עובדת גרוע שלא עמדה בציפיות שלה, בלי להבין את הדינמיקה בינינו ואיך היא תרמה לה.

ממש כמו בשאלה של ״למה את מחפשת עבודה כל כך הרבה זמן?״ – גם פה הייתי שמחה לדבר בכנות על הפער המקצועי הגדול מידי לצד הציפיות הגבוהות מידי מצד המנהלים שלי, ועל העובדה שלמדתי מהסיטואציה לא לקחת יותר תפקידים עם פער מקצועי כזה גדול. בנוסף, הייתי שמחה גם לדבר על חוסר הכימיה המאוד קיצוני שהיה לי מול המנהלת ולהסביר את הקושי שעלה גם מהצד שלה – ועל איך אני אישית עבדתי עם קואצ׳רית צמודה כדי לשפר את המצב.

אבל כמובן שאי אפשר לדבר כך ישירות על מה שקרה, גם אם בעצם אני הבנתי איפה היתה הבעיה מצידי ומצד המנהלת (והחברה בכלל), לקחתי על זה אחריות, ומצאתי לזה פתרון (להמנע מסיטואציה דומה של פער מקצועי, לעבוד שוב בצמוד לקואצ׳רית כדי להקלט טוב בעבודה החדשה). מבחינת המעסיקים הסבר כזה יכול היה להראות להם שאני מודעת לבעיה ולמדתי מנה – אבל בשטח זה ממש לא מקובל ואפילו יכול להחשב כאילו אני ״מלכלכת״ על החברה שבה עבדתי ובמיוחד על המנהלת שלי לשעבר.

בגלל הקושי הראשוני שלי להתקדם בראיונות, לא ממש יצא לי לדבר על זה עם הקואצ׳רית שלי לשעבר, שהיתה אמורה להיות הכתובת שלי לדיונים מהסוג הזה. כשאני כן דחפתי לשיחה על הנושא – היא אמרה משהו לגבי לא לתת ממליצים מהחברה האחרונה שבה עבדתי בכלל. אם החברה המגייסת מתעקשת אז שמים אותם בסוף, אחרי ממליצים מהתפקיד שלפניו, ויש אופציה של לתת אולי את המנהל של המנהלת שלי כממליץ, למרות שאין לי מושג אם הוא יסכים בכלל לזה.