האם זכרונות הם דבר משמח – או שאולי עצוב?

אחד הדברים שהכי משמחים אותי לגבי החיים שלי עד כה היא העובדה שזכיתי לחוות הרבה מאוד דברים, ובין השאר לטייל ללא מעט מקומות. ובגלל שחלק גדול מהטיולים היו בקבוצות מאורגנות – יצא לי לפגוש לא מעט אנשים מעניינים ולרוב נחמדים, גם אם הקשר איתם לא נמשך.

אחד הציטוטים שאני הכי אוהבת מהספר ״לאכול, להתפלל, לאהוב״ הוא ציטוט שנאמר לליזֿ, הגיבורה של הספר האוטוביוגרפי הזה, שאומר לה אדם שהיא מכנה ״ריצ׳רד מטקסס״ בזמן שהיא שהתה באשרם בהודו בפרקים שעוסקים בתפילה.

כן חשוב לי לציין שברור לי שהספר רחוק מלהיות יצירת מופת, ויש הרבה מאוד אנשים שטוענים (ובצדק) שהוא בסופו של דבר ספר על אישה לבנה עשירה ומפונקת שיכלה לקחת שנה מהחיים לטייל בעולם בלי דאגות כספיות באשר הן (היא קיבלה מראש מקדמה על הספר שהיא עמדה לכתוב) ובלי צורך לעבוד. אבל זה לא אומר שבספר אין מידי פעם תובנות רלוונטיות.

הציטוט הולך בערך כך בתרגום גס (שלא אני תרגמתי):

הבעיה שלך זה שאת בכלל לא מבינה מה זה אומר, 'נפש תאומה'. אנשים חושבים שנפש תאומה זה מישהו שהוא שתי-טפות-מים כמוהם, וזה מה שכולם רוצים. אבל נפש תאומה אמיתית היא כמו ראי, היא האדם שמראה לך כל מה שבולם אותך, האדם שמגלה לך שאת יכולה לשנות את החיים שלך. נפש תאומה אמיתית זה האדם הכי חשוב שתפגשי בחיים, כי הוא מסוגל להרוס את החומות שלך ולהעיר אותך בזבנג. אבל לחיות כל החיים עם נפש תאומה? מה פתאום? זה כואב מידי. נפשות תאומות נכנסות לחיים שלך רק כדי לחשוף עוד שכבה בעצמך, ואז הן עוזבות. ותודה לאל שהן עוזבות. הבעיה היא שאת לא מוכנה לעזוב בשקט את הנפש התאומה הזאת.

אני לא ממש מאמינה בקטע הזה של ״נשמות תאומות״, אבל אני כן מאוד מאמינה בכך שלא פעם אנשים שאנחנו פוגשים באמת יכולים לעזור לנו לקדם את עצמנו בחיים, כי לא פעם הם משקפים לנו דברים שהיינו רוצים לשפר בחיים שלנו.

חלקם באמת היו אנשים שראיתי בהם לא מעט תכונות שחשבתי שהייתי שמחה שהיו לי, כמו למשל סבלנות או היכולת להתמודד עם חוסר נוחות בצורה טובה יותר – אבל לא בהכרח. לא פעם ראיתי סביבי אנשים שביב ברור לי שאני לא רוצה להתנהל כמוהם ביום יום – למשל אנשים שלא מסוגלים לקבל ביקורת או לא מסוגלים להתמודד עם מצב שבו אנשים לא מסכימים עם מה שהם חושבים או אומרים. בעיני היכולת לקבל ביקורת היא מאוד חשובה, בין השאר כי שמתי לב עד כמה חוסר היכולת לקבל אותה עושה רושם גרוע בכל היבט אפשרי, החל מעולם העבודה וכלה בעולם החברתי.

---

ואני חושבת לרגע על סבתא שלי, שגרה רוב חיה באותו בית באותו מושב. הבית שבו היא גרה נבנה במקור על ידי ההורים שלה שהיו ממקימי המושב שבו היא גרה, ובשל מסוים הפך להיות דו משפחתי. אני חושבת שבמקור מי שהיו אמורים לגור עם ההורים במשק היו האח האמצעי של סבתא שלי ובת זוגו, וסבתא וסבא שלי היו אמורים לגור במושב אחר באיזור. אבל אז האח נפצע במלחמת העצמאות ולא יכול היה לעבוד כחקלאי – ועבר לגור בחיפה, וההמשכיות של המשק עברה לסבתא וסבא שלי.

ואני מניחה שבהרבה מובנים לגור באותו מקום ובאותה סביבה ועם אותם אנשים זה משהו שמאוד נוח. סביר להניח שהחברות של סבתא שלי במושב היו חברות שלה מגיל מאוד צעיר, והשגרה שלה נשארה אותה שגרה לאורך זמן, עד שהגיע הזמן שבו המשק נסגר מחוסר כדאיות כלכלית. בשלב זה סבתא שלי כבר היתה פנסיונרית (וגם אחרי שני ניתוחים להחלפת מפרקי הברך שלה) ולכן כנראה שהירידה בעבודה פחות הורגשה עבורה.

זה משהו שמאוד מנוגד לחיים שלי – שבהם עברתי בין עבודות ובין ערים שונות כל כמה שנים, במיוחד כשהייתי צעירה. גם כעובדת הייטק, יצא לי לא פעם להחליף מקום עבודה כל כמה שנים, וגם במקום שבו הייתי יציבה לתקופה די ארוכה היתה תחלופה די רצינית של קולגות, וגם אני עברתי שם בין קבוצות ומחלקות שונות.

ומבחינתי לא מעט מהשינויים האלו היו הזדמנות – כמו לגור בארה״לב כמה שנים, או לגור באיזור יחסית ״כפרי״ של הוד השרון, או לגור במרחק הליכה מהחוף כמה שנים בהרצליה. וכמובן שיצא לי להכיר לא מעט אנשים בתקופות האלו, בין אם הם היו רק מכרים או הפכו ממש לחברים.

אבל היה לזה גם צד שכדי לעבור לחוויה הבאה – הייתי צריכה להפרד מהחוויה הקודמת, ולא פעם זה היה עצוב, בין השאר כי ידעתי שהסיכוי שאוכל לחזור על החוויה הוא אפסי.

וזה לא משהו שבהכרח הבנתי בתור צעירה. אני זוכרת למשל שבתור ילדה די שנאתי לבקר אצל סבתא שלי בצפון בכל חופש (כולל פעמיים בחופש הגדול). אני תמיד רציתי להשאר בבית ולהתבטל מול הטלוויזיה או לצאת עם חברות (לפחות בגילאים מבוגרים יותר), והצורך הזה להתנתק מהכל למשך הרוב המכריע של כל חופשה שהיתה לנו נשמע לי כמו סיוט מיותר. זה לא שסבלנו אצל סבתא, אבל בסופו של דבר כמה פעמים בשנה אפשר לבלות בארוחות משפחתיות עמוסות מידי באנשים ואוכל?

רק אחרי כמה שנים שסבתא שלי כבר לא היתה מסוגלת יותר לארח את כל המשפחה – התחלתי להתגעגע למסורת הזו, למרות שאני חושבת שסיפרתי פה בבלוג כמה פעמים בעבר שיש לי כמה בנות דודות (ודודה אחת) מהצד הזה של המשפחה שהן יאכנעיות לא נעימות שאין לי בעיה לא לפגוש בתדירות גבוהה (ובינינו – אני לא ראיתי אותן כבר שנים והן לא חסרות לי).

אבל עדיין מידי פעם קצת חבל לי שהיו לי בחיים חוויות שלא אצליח לשחזר שוב, גם אם אני יודעת שעדיין צפויות לי חוויות אחרות בעתיד.