אחרי שני מפגשים, הקואצ׳רית שחזרתי אליה יצאה עכשיו לשבועיים של חופש. המפגש הראשון עסק בעיקר במה עבר עלי בחודשים האחרונים ובתיאום ציפיות לגבי מה הלאה – אבל המפגש השני היה כבר ״מפגש עבודה״ אמיתי. ובדיעבד אני חושבת שיצאתי ממנו בתחושה די גרועה.
קודם כל, יש כמה דברים שלא קשורים לקואצ׳רית עצמה.
הראשון הוא שמסוף מאי עד סוף יולי – היה לי עומס מאוד רציני של ראיונות. בהסתכלות אחורנית חלק משמעותי של העומס הזה נבע מהעובדה שבהרבה מהתהליכים התקדמתי לשלבים מתקדמים של הראיונות, אבל גם זה מבחינתי היה סימן טוב. בתחילת החיפושים שלי בסבב הזה אחרי הפיטורים, במשך כמה חודשים כמעט שלא הצלחתי להתקדם לשלבים המתקדמים האלו של הראיונות באף תהליך, חוץ מאחד. זה אפילו קרה בתפקידים שהיו איומים מבחינה טכנית, כאלו שלא הייתי בכלל מסתכלת לכיוונם בתקופה נורמלית כי הם היו הרבה מתחת לרמה שלי, ובנוסף גם כאלו שהיו מדרדרים אותי מבחינה טכנית.
אני לא היחידה שחוותה את זה, דרך אגב – רבים טובים טענו רמת הראיונות הטכנים הפכה להיות מטורפת.
לכן שכלא רק שהתחילו לי יותר תהליכים אלא גם הצלחתי להתקדם בחלק משמעןתי מהם לשלבים הבאים – מבחינתי זה כבר היה שיפור מדהים.
אבל אף אחד מהם לא הוביל למצב של הצעת עבודה מסיבות שונות – ופתאום מסוף יולי התחלתי לשים לב לזה שכמות הראיונות שיש לי נמוכה משמעותית.
יצא לי לשוחח על זה עם הקואצ׳רית, והיא אמרה שזה טבעי – ושיש לפעמים תקופות כאלו. היא הסבירה את זה בכך שבחופש הגדול, ובמיוחד בתקופה הזו שבה יש כבר פחות קייטנות ויותר צורך לטפל באופן אישי בילדים – כל תהליכי הגיוס מאטים ואפילו נעצרים כמעט לגמרי כי ש פחות פנאי לזה – עד תחילת ספטמבר או אפילו אחרי החגים. החדשות הטובות מבחינתה היו שכנראה אז התקופה תהיה טובה אפילו יותר בגלל שחברות רבות שדחו תהליכי גיוס יתחילו אותם בבת אחת.
ובהתחלה השקט הזה היה בעצם דבר טוב. כל תהליך ראיונות מלווה תמיד בהרבה מאוד מתח, וכשיש כמה במקביל זה מוביל למצב מאוד אינטנסיבי. תוסיפו לזה את המלחמה שהיתה פה מול איראן ביוני (כשחלק משמעותי מהטילים כוונו לעבר רמת גן ואפילו היו בה לפחות שתי נפילות), ותקלה במחשב שעלה לי לא מעט כסף לתקן אותה (כי אין לי ברירה וזה המחשב היחידי בבית והוא קריטי עבורי לחיפוש העבודה) – וקיבלתם תקופה שבה הייתי בלחץ כמעט תמידי.עצם זה שהיו לי כמה ימים של שקט בלי לחץ מאוד תרמו לי.
אבל כשהכמה ימים האלו הפכו לשבועיים שקטים יחסית (למרות שהיו לי כמה תהליכים בתקופה הזו, כולל מעין ראיון ראשוני קצר אתמול שהוביל לראיון המשך בשבוע הבא), זה מרגיש לי כמו זמן מבוזבז.
וזה לא שאין לי מה לעשות עם הזמן הזה – אני בהחלט יכולה לעשות דברים שיקדמו אותי בחיפוש העבודה כמו לתרגל שאלות או ללמוד דברים שחסרים לי.
אבל מה שמקשה עלי לעשות את זה – זה מזג האוויר.
הדירה שלי דווקא מאוד מוצלחת רוב השנה במובן הזה – בניגוד ליחידות הדיור ששכרתי לפני שעברתי אליה, היא לרוב די טובה בשמירה על חום בחורף ועל קרירות בעונות היותר חמות של השנה.
אבל כשמגיע מה שמכונה ״חום יולי אוגוסט״ – זו בעיה. ואחד הדברים שגורמים לבעיה הזו היא העובדה שיש לי מזגן מרכזי בדירה, שאני מרגישה שלא ממש מצליח לקרר את כולה בצורה טובה, בניגוד למזגנים שהיו לי ביחידות הדיור שקיררו חדר אחד, ואז יכולתי פשוט לסגור את הדלת והחדר היה מתקרר בצורה יעילה מהר מאוד.
עד הקורונה זה לא היה לי ממש קריטי, כי בקושי הייתי בדירה בקיץ. במשך השבוע הייתי בעבודה רוב היום, ושם היה תמיד מזגן מאוד יעיל. בימי שישי לא פעם הייתי בחדר בכושר כמה שעות, אז בעצם נשאר לי ״לסבול״ מהחום רק את שישי אחה״צ ואת שבת – וככל עוד שרוב הזמן לא היו גלי חום דווקא בימים האלו, הסתדרתי איכשהו, בין השאר כי לדירה שלי יש כיווני אוויר מצוינים עד כדי כך שבבקרים לא הרגשתי בכלל צורך להדליק מזגן.
אבל מאז הקורונה יוצא לי לבלות ימים שלמים בדירה במהלך הקיץ, וכשאין גלי חום חריגים זה באמת לא נורא. אבל הימים האחרונים עם גל החום הזה פשוט נוראים (קראתי איפשהו שביום או יומיים האחרונים אחוזי הלחות באיזור מישור החוף היו גבוהים מ 80%) וממש קשה לי לסבול כל כך הרבה ימים ברצף מהחום הזה.
אני יודעת שהיום זה השיא של גל החום המטורף הזה, ושהחל ממחר הטמפרטורות יתחילו לאט לאט לרדת, ובשבת אנחנו כבר אמורים לחזור למה שנקרא ״מזג אוויר רגיל לעונה״. אני גם יודעת שלרוב לקראת סוף אוגוסט כבר מתחילים להרגיש שהלילות קצת מתקררים, ושהמגמה הזו ממשיכה במהלך ספטמבר. אבל בשלב זה כבר אין לי סבלנות שמזג האוויר יחזור להיות נורמלי.
אבל גל החום הזה מזכיר לי משהו שקראתי עליו בבלוג אחר של מישהי אמריקנית. מדור על טרנד שבו צריך להתמיד בהרגלים שקשה להתמיד בהם למשך 75 ימים – והתוצאה אמורה להיות חסינות נפשית מוגברת.
אני שואלת את עצמי האם במובן מסוים הצורך שלי להסתדר עם החום של הקיץ בלי מיזוג אוויר ראוי – הוא אתגר מקביל לזה?
אבל יש גם משהו שקשור לקואצ׳רית שגרם לי להרגיש גרוע.
פשוט יצאתי מהמפגש בתחושה שהיא לא מאמינה בי.
מדובר היה על הערה מקרית למדי, משהו בסגנון של העובדה שאני צריכה לקבל את העובדה שרק מקומות העבודה שקיבלו אותי בעבר קיבלו אותי אליהם – ומזה השתמע שקיבלו אותי רק חברות פחות טובות, ולתפקידים פחות טובים.
והמסקנה מזה היא שאני פחות טובה.
רק שהמציאות היא מורכבת הרבה יותר. כי קודם כל – הכרתי לא מעט אנשים טובים ומוכשרים בכל אחת מהחברות האלו, שהצליחו לעבור לתפקידים אחרים כשהם רצו, ואפילו לתפקידים טובים מאוד. חלקם עבדו אפילו באותם תפקידים ועל אותם מוצרים כמוני.
כך שהתפקידים הם לא הבעיה, אלא מה שאני עשיתי איתם. וזה לרוב אמר שנשארתי לא פעם בתפקידים שהיו יציבים, אבל גרמו לי לפיגור טכני שעם הזמן רק הלך והקשה עלי למצוא תפקידים אחרים – במיוחד במצב של משבר כלכלי כמו שקיים בהייטק כבר תקופה די ארוכה.
אבל יש פה משהו מעבר לזה.
כי בכל אחד מהתפקידים שבהם עבדתי (חוץ מהתפקיד האחרון) – היו לי תקופות שבהן הייתי עובדת מוערכת – וגם הרגשתי שאני ממצה את היכולות שלי. אבל גם היו הרבה תקופות שהרגשתי שאני לא מוערכת מספיק ולא עובדת במלוא היכולת שלי – ולא ידעתי מה לעשות עם זה.
בחלק מהמקרים כנראה שיכולתי לקדם את עצמי אם הייתי רק יודעת איך. ברובם כנראה הייתי פשוט צריכה לעזוב למקום עבודה אחר, אבל העדפתי משום מה להשאר ולקוות שהמצב ישתנה לטובה (מה שלא ממש קרה). וזה בעצם הוביל למצב שבו אני נמצאת כרגע מבחינת חוסרים טכנולוגיים.
אבל גם יש עוד נקודה – והיא שאני מתראיינת ממש גרוע. אני לא יודעת אם זה עניין של לחץ או פשוט משהו בסיטואציה גורם לי לעשות רושם ראשוני גרוע, או שהשאלות לא תמיד משקפות יכולת עבודה בשטח – אבל איכשהו תמיד הרגשתי שאני לא מצליחה להראות את היכולות שלי בזמן ראיון, ולא פעם הרגשתי שכשכבר כן עברתי ראיונות – זה היה עניין של מזל ולא עניין של שכל.
ואלו קשיים שבאמת קיימים – והובילו כנראה למצב שהזין את עצמו בכך שבחרתי תפקידים פחות טובים רק כדי לא להתראיין יותר, מה שהקשה עלי להגיע בהמשך לתפקידים טובים אחרים – ובשנים האחרונות מקשה עלי להגיע לתפקידים בכלל.
כך שיש פה קושי אמיתי ואובייקטיבי – אבל אני שואלת את עצמי עד כמה הקואצ׳רית שלי מתייחסת אליו, או שבעצם היא מאמינה שעבדתי לפי היכולות שלי בתפקידים האלו, ושבעצם התפקידים שהיו קטנים עלי היו כאלו שהתאימו ליכולות שלי, והיא מנסה לעודד אותי למצוא תפקידים ״מתאימים״ בזה שהיא מנסה להכווין אותי באופן ישיר ועקיף לתפקידים פחות טובים, או אפילו לעשות הסבה.
מצד אחד, חשוב לי למצוא מישהי לעבוד איתה שכן תגיע בגישה חיובית שנראה יחד איך אני מוצאת עבודה בתור מתכנתת.
מצד שני, קשה להכחיש שיש גבול לכמה זמן אני יכולה להשאר מובטלת, מבחינה כלכלית – אבל גם מבחינת מסגרת. ולאחרונה החוסר הזה במסגרת מאוד מפריע לי – מה שמתקשר למה שכתבתי קודם על כך שהחוסר בפעילות של ראיונות מפריעה לי.
וזה כשלעצמו מעלה הרבה מאוד שאלות. כי מצד אחד, אני לא רוצה לוותר על האפשרות להיות מתכנתת – במיוחד כשהמתנתי כל כך הרבה זמן כדי שהמצב הכלכלי ישתפר (ונראה שהוא מתחיל להשתפר) ושזה יקל עלי למצוא עבודה (במיוחד כשנראה שזה באמת עוזר).
אבל מצד שני, כנראה שנמאס לי לחיות עם המתח של להיות בחיפוש עבודה לא מוצלח בתקופה של משבר כלכלי – והייתי שמחה לסיים עם התקופה הזו. אבל כמובן שלוויתור יש מחיר, שאני לא בטוחה שהייתי רוצה לשלם לטווח הארוך.
כן הייתי רוצה לערוך עם הקואצ׳רית שיחה על זה – למשל לחשוב על תוכנית שתאפשר לי לשרוד את התקופה הזו נפשית וכלכלית עד שאמצא עבודה בתור מתכנתת. אבל זה מעלה את השאלה עד כמה היא תעזור לי – או תנסה להסית אותי לכיוונים אחרים.
והשאלה שנשארה לי איך לנסח את השאלה הזו ואת הדיון – כדי באמת להבין איפה הא חושבת שאני עומדת, עד כמה ההערכה שלה נכונה – ואיך מוצאים פתרון למצב לפי הפרטים האלו.
התיירת המקרית 
עדי, אולי לא תאהבי את התגובה שלי:
יש לי תחושה שיש לך ציפיות קצת לא ריאליות מה"מאמנת". המאמנת הזו לא עזרה לך בעבר, בגלל זה עזבת אותה.
היא אומרת לך דברים, שאת מתקשה להתמודד אתם, גורמת לך להרגיש רע, לא יוצרת בך "תקווה", שלדעתי זה אלמנטרי ב"אימון" – "החזון" או "המטרה" – שזה מעניק את הכוח למתאמן להתאמץ מעבר לרגיל.
מהי הסיבה האמיתית לדעתך שאינך מקבלת הצעת עבודה – זה שאת מתראיינת רע או היעדר ידע טכנולוגי שנדרש כיום?
מה קרה שהפכת מעובדת מוערכת לעובדת שלא מעונינים לשכור שירותיה?
לדעתי זו השאלה שעלייך לשאול בכנות את עצמך, לתת לעצמך תשובה אמיתית ולפעול בנדון.
אהבתיLiked by 1 person
נקודה חשובה היא שזה בסדר לכתוב תגובות שאני אולי לא אוהב – ככל עוד אתה לא טרול. זה חלק מהשיח שנוצר בבלוגים.
וברור לי שההחלטה היא שלי, אבל בעיני חשוב לפעמים לקבל נקודת מבט חיצונית על המצב. אם יש באמת בעיות אובייקטיביות שמונעות ממני או מאוד מקשות עלי להתקבל לעבודה.
הבעיה היא שגלל חוסר ידע אני לא מגיעה להרבה רעיונות, ואז נכשלת בגלל ראיונות גרועים בתפקידים המועטים שאני כן מתאימה להם.
אהבתיאהבתי
אז מה דעתך ללמוד להתראיין? האם המאמנת יודעת/יכולה ללמד אותך להתראיין? זה לא דבר כזה קשה, ואני יודע שיש אנשים שלומדים את זה. זו מיומנות נרכשת, לא מולדת. גם אני לא יודע להתראיין, אגב. אני נלחץ, אני מרגיש מותקף, אני ממש במירעי.
זוכר פגישה שהיתה לי עם מדריכה, שבפגישה הראשונה "ראיינה" אותי. התגובה שלי היתה כלכך תוקפנית[יותר פאסיב-אגרסיב], שהיא סירבה בתוקף להיפגש אתי יותר, וחטפה, אגב מהמנהלת שלה על הדרך בה ניהלה אתי את הראיון. אבל האמת, זה הייתי אני שאחראי, לא המדריכה.
אהבתיאהבתי
כן כמובן שאפשר להשתפר והקואצ׳רית היא מישהי שמאוד מתאימה לתפקיד – אבל אני צריכה להחליט עד כמה אני רוצה להשקיע בזה, או אולי להגיע למסקנה שאני כבר מקרה אבוד.
אהבתיאהבתי
עדי, ח"ו, מה פתאום מקרה אבוד?
אל תחשבי על עצמך מחשבות כאלה. זה לא נכון. את במצב קשה, לא קל בכלל. אל תאבדי תקווה.
אהבתיLiked by 1 person
אני בהחלט לא מאבדת תקווה ואני כן רוצה הסתכלות חיובית על המצב – כמו למשל לקחת כמה חודשיי הפסקה מהחיפוש כדי להתכונן ולהמתין שהשוק ישתפר, ובזמן הזה למשל לעבוד עבודה זמנית.
אבל חשוב גם לצד התקווה לפתח ראיית עולם מציאותית, להשאר עם שתי רגליים על הקרקע בהבנה של היכולות שלי.
אהבתיLiked by 1 person
אבל לא לקרוא לעצמך: מקרה אבוד. ח"ו
אהבתיLiked by 1 person
אני כמובן לא יכול להעיד על הכישורים שלך או על התפקידים שלך אבל לדעתי אם את לא מרגישה טוב עם המאמנת הזאת את לא צריכה להמשיך להפגש איתה. את הלקוחה שלה ואת לא חייבת לה כלום
בהצלחה
אהבתיLiked by 2 אנשים
תודה, השאלה היא כמובן עד כמה היא צודקת או לא, ומה בדיוק הכוונות שלה.
אהבתיאהבתי
עדי אני מצטערת שעוברת עלייך תקופה כל כך מאתגרת בגלל האבטלה המתמשכת וחוסר המזל במציאת עבודה חדשה.
אני גם מבינה לגמרי שקשה לך עם החום הקיצוני, שבאמת לא כל מזגן מצליח לעמוד בו כמו שצריך. עני חושבת שיש מצננים קטנים ניידים שאת יכולה לקנות כדי לשים בחדר בו את נמצאת במקביל למזגן המרכזי.
אבל זו הוצאה, כמו עוד הוצאות שיש לך, והיעדר הכנסה קבועה ודאי מקשה על רכישות כאלה.
מה שמחזיר אותי לנושא התעסוקה ….וההתלבטות שלך לגבי זה.
תראי, אני מבינה שאת חוששת שברגע שתעזבי את תחום התכנות ותעבדי בתחום כמו בדיקות או משהו אחר, זה יקטין את הסיכויים שלך לחזור בעתיד לתכנות . ואת צודקת כמובן. אבל מצד שני כמה זמן אפשר לחיות בלי הכנסה?
אני יכולה לספר לך על T למשל, אמנם בתחום אחר, שלא בחל בשום עבודה, וכאשר היה בין עבודות ניהול במלונות או במסעדות לעיתים עבד כאחראי משמרת בבית קפה, או לקח עבודה שנייה בקייטרינג, רק כדי להמשיך לפרנס.
כל עבודה מכבדת את בעליה …ונותנת איזושהי רווחה כלכלית.
אבל כמובן כל אחד והשיקולים שלו בעניין…
בכל מקרה מאחלת כתמיד הצלחה במציאת תפקיד הולם, מכניס, מעניין ומהנה ובקרוב
אהבתיLiked by 1 person
תודה על ההבנה.
לגבי מה שכתבת לגבי כל עבודה שמכבדת את בעליה – אני מסכימה, וכיוון המחשבה שלי עכשיו הוא אולי למצוא עבודה שהיא לא ״חלופית״ לתכנות כמו תחום הבדיקות, אלא יותר בכיוון של עבודה זמנית, למשל באדמיניסטרציה, תמלול או תרגום (שהשניים האחרונים יכולים להיות תפקידים רק של פרילנסרים ולא בהכרח עבודה קבועה). בעצם העבודה תהיה דומה למה שעבדתי בו כסטודנטית להשלמת הכנסה ופחות כמשהו חלופי לקריירה. במצב כזה כמובן אני גם לא צריכה להכניס את התפקיד לקורות החיים וכך הוא בעצם לא ישפיע על המשך הקריירה שלי מבחינת תדמית.
כן חשוב לי לשוחח עם הקואצ׳רית בכנות כדי להבין האם לדעתה זו תוכנית טובה לאורך זמן כי תרגול פלוס שיפור במצב השוק יכולים לעזור לי באמת לחזור להיות מתכנתת – או שאולי זו רק דחיית הקץ ואני כן צריכה לחשוב על ״קריירה חילופית״ ולא משהו זמני עד שאמצע עבודה אחרת.
אהבתיLiked by 1 person
ראשית לגבי הקוצ'רית שלך. ראשית חוכמה את חייבת לחוש ביטחון מוחלט ביכולותיה ובמלאכתה, ובטח שלא תגרום לך לירידה בביטחון העצמי שלך, אלא להיפך. אם זה לא קיים, חבל על הכסף שלך. האם לא כדאי לעבור לאחת/אחד עם גישה נוחה יותר? וגם אם היא ביקורתית, חייב להיות בצד זה עבודת אימון פרודוקטיבית שלה.
מסכים ואפילו בעד עבודות זמניות לשם פרנסה בתחומים אחרים, רק זיכרי – גם אם אין צורך להכניס אותם לקורות החיים, ל"חורים" בקורות החיים יש אפקט קטלני במיונים.
אל תתיאשי. גם אני חושב שקצב המיונים פוחת בחודשים יולי אוגוסט ובמיוחד באוגוסט והגיוסים יתגברו לאחר החגים.
אהבתיLiked by 1 person
כרגע הגישה שלי היא בכמה כיוונים.
קודם כל לשפר את יכולות הראיון שלי מבחינת מענה על שאלות – שזה דורש מענה שהוא חמקמק. אני לא יכולה למשל להגיד ששנאתי את מקום העבודה האחרון שלי כי היו בו יותר מידי ישיבות מיותרות – אני צריכה להגיד שאני עובדת טוב בשיתוף פעולה בקבוצות קטנות, ובמצבים שבהם אני יכולה לתרום באופן פעיל לעבודה.
במקביל – ברור לי שמצב שוק טוב יותר יוביל ליותר משרות (כולל כאלו שאולי ידרשו לימוד בזמן העבודה), וגם לראיונות קלים יותר.
ובזמן הזה אני רוצה לעבוד ם למען המשכורת וגם שתהיה לי מסגרת חברתית (ומשרד עם מזגן טוב). ברור שמדובר על משהו זמני, ואם למשל עוד אהיה מובטלת עוד הרבה זמן למרות שהשוק טוב – זו בעיה.
אבל פה בדיוק נמצא המשבר שלי מול הקואצ׳רית, כי לא ברור לי אם הביקורת שלה נועדה לאפס אותי ולהחזיר אותי למציאות מבחינת איזה משרות רלוונטיות עבורי – או באמת חוסר אמונה ביכולות שלי.
אהבתיאהבתי
שיפור יכולות הראיון זה אכן מאוד חשוב. לא רק מה עונים אלא גם איך (כולל שפת גוף). ולגבי הקואוצ'רית והספק בכוונותיה – ניסיוני לימד אותי כדברי האימרה, שאם יש ספק – אין ספק. לפי מה שתיארת בפוסט, יש לי תחושה שהיא מזלזלת ביכולותיך. בכל אופן, אם לא תצליחי לפתוח ולהבין מיד מה היא באמת חושבת, לדעתי חבל לבזבז רק על זה זמן. מצד שני היא לא היחידה במקצוע וברור שיש גם עוד גישות אחרות ובמיוחד כאלו שמתאימות לך ואליך ולא לכאלו שינסו לשנות אותך למה שאינו את.
אהבתיLiked by 1 person
תראה, ניסיתי למצוא מחליפים – ונתקלתי בשני מקרים אפילו יותר גרועים.
הראשון היה צמד קואצ׳ריות שטענו שהן עובדות עם אנשים עם קשים – לרוב מדובר היה באמת על אנשים עם מוגבלויות אבל הן אמרו שהן גם מתמחות בדברים כמו עובדים מבוגרים יחסית וכל שוני. מכיוון שאני גם מבוגרת, גם מאוד שמנה, וגם יש לי הפרעת דיבור מסוימת חשבתי שאולי זה יתאים לי – אבל בדיעבד התברר שלא. הן רצו כחלק מהעבודה שלהן שאתן להן גישה חופשית לתיק הרפואי שלי בכל גוף שהוא וגם גישה לתיקים בביטוח לאומי וכו׳. מעבר לעובדה שזה נשמע לי מסוכן וחריג, עצם העובדה שהרגיש לי שהן ממש סירבו להבין שאין לי מגבלה ברמה שדורשת יחס כזה הטרידה אותי הרבה יותר.
השני היה אדם שנשמע שלא הקשיב לי כשתיארתי את הקושי שלי אלא נצמד לאיזושהי תיאוריה שלו שהיה ברור לי שיש לה בסיס בל היא לא התאימה לי – והוא התעקש לדחוף לי כל מיני מספרים לא אמינים לגבי ההצלחה שלו (כמות הלצות בלינקדאין, כמות האנשים שהוא עזר להם – אבל לא כמות האנשים שנכשלו, ובנוסף גם לא היתה התייחסות למצב השוק כשהוא דיבר על כמה מהר לכאורה הוא עזר להם). מעבר לזה, הוא התעקש לא לקבל סירוב, ברמה שבסופו של דבר חסמתי אותו כדי שלא יוכל ליצור איתי שוב קשר.
לעומתם הקואצ׳רית הנוכחית נשמעת ממש ממש שפויה.
אהבתיאהבתי
מעולם לא עבדתי בהיי טק ובאמת אין לי מושג לגבי תפקידים שיקדמו אותך או יתאימו לך. אני מאמינה שאם את כותבת משהו, ובמיוחד אחרי הרבה שנים בתחום, את יודעת על מה את מדברת.
לגבי הקאוצ'רית ומכל מה שאת מספרת וסיפרת, עולה בי תחושה די חזקה שהיא פשוט מזלזלת בך. מגיע לך יותר מזה.
אהבתיLiked by 1 person
לכן אני רוצה לפתוח את הנושא מולה, כדי לבדוק עד כמה מדובר על מצב אמיתי שאני מגזימה באופטימיות שלי, או שהיא באמת מזלזלת.
אהבתיאהבתי
לגבי החום, למרות שנראה לי שאצלך יותר חם (כרגע פה 35 מעלות), אבל אולי זה יעזור. אין פה מזגנים. במהלך היום, אני עם שלושה מאווררים, חולצה רטובה ואוכלת קרח. בלילה אני ישנה עם בקבוק חם שאני מקפיאה. הוא מחזיק קר עד לפנות בוקר.
אהבתיLiked by 1 person
הבעיה פה היא הלחות, כך שלהרטיב חולצה נשמע לי כמו סיוט שרק יגביר את הלחות.
אהבתיאהבתי
נסי את השיטות האחרות
אהבתיאהבתי
מערכת התגובות כאן אינה מאפשרת המשך השרשור הקודם, אז אני ממשיך כאן. העילה של הבקשה ממך לתת גישה לתיק הרפואי ולביטוח לאומי אכן חשודה מאוד, מזעזעת ואפילו על סף הפלילי. טוב שניתקת את הקשר. הבעיה בשוק הקאוצ'רים בישראל שהוא פרוץ לנוכלים ובלתי מקצועיים בעליל. כל מי שעובר איזה קורס של חודשיים שלושה יכול לקרוא לעצמו קאוצ'ר ואין פיקוח רשיונות של המדינה או אירגון מקצועי אמיתי על השוק הזה. ממיקרים מסביבי בעבר שמעתי על הצלחות עם קאוצ'רים שיש להם גם השכלה קודמת ורישיון של פסיכולוגים קליניים. אלה וודאי מחוייבים לשמור על כללי אתיקה.
אהבתיLiked by 1 person
ההבר לגבי הצורך בתיק נובע מכך שהקואצ׳ריות האלו עוסקות לא רק בייעוץ אלא גם בהשמה של אנשים עם מוגבלויות לתפקידים בחברות שמוכנות להעסיק אותם, בהבנה שיש אתגר מסוים בקבלה שלהם.
תחשוב למשל על עובד שהוא אוטיסט, שמסוגל לעבוד – אבל מתקשה מאוד לתקשר בצורה שבה הביבה רגילה לתקשר. לכן למשל יהיה קשה לעבוד מולו כי הוא עלול מצד אחד לא להבין מה דורשים ממנו, ומצד שני לא בהכרח יבין סיטואציות ולכן יפספס למשל פידבק חשוב או מצבים שבהם הוא גורם אי נעימות לסביבה בחוסר ההבנה הזה.
הקואצ׳ריות טוענות שהקושי הזה גורם לכך שלא פעם אוטיסטים מתקשים למצוא עבודה – או להצליח בה לטווח הארוך, ואפילו עלולים להיות לא פעם מפוטרים כשהמנהלים רואים בהם עובדים גרועים שמסרבים לקבל ביקורת – בלי שהם עצמם בכלל יבינו שהם קיבלו בכלל ביקורת בגלל קצר כזה בתקשורת.
לכן הן כקואצ׳ריות מחברות בין לקוחות שיש להם קושי כזה למקומות עבודה שמבינים שמדובר על מצב מיוחד, והן לא רק מקשרות בין העובדים לבין מקומות העבודה אלא לא פעם גם מלוות את העובדים בקליטה לעבודה כדי לוודא שמקום העבודה מבין איך לעבוד מולם, והם עצמם לומדים להשתלב בו.
אני מניחה שהצורך בגישה לתיק הרפואי נובע מכך שהן באמת זקוקות להבין את האבחנה שנעשתה לאותם אנשים, כדי להבין איך בדיוק זה משפיע עליהם במקום העבודה – והן לא פעם נתקלו במצב שבו התיאור של האדם עצמו לא היה מספיק עבורן. למשל יכולים להיות אנשים שינסו להקטין את ההשפעה של הקושי שלהם כדי ליצור רושם שהם כמה שיותר קרובים לנורמה, בלי להבין שההסתרה הזו תגרום להם בעיות בנקודות שהם הסתירו. באותה מידה יכולים להיות אנשים שינסו להפוך את עצמם לכמה שיותר מסכנים כדי לקבל רחמים – ואז גם זה שקר שהן לא מעוניינות לתמוך בו.
אני מניחה שהגישה לתיקי הביטוח לאומי ושות׳ היא לוודא את הפן הכלכלי של הנכות הזו – כלומר את הקצבאות שהם מקבלים, כי אני מניחה שהשכר והתשלום שהם יקבלו בעבודה תלוי בזה, וגם זה פן שיכול להיות חשוב לחברות.
למי שלא סובל מנכות משמעותית – זה באמת לא רק נשמע חריג, אלא מיותר ובהחלט פגיעה בפרטיות. וכשהן מנסות למשוך לקוחות שהמגבלה שלהם היא כזו שלא מאובחנת רפואית ולא מקבלים עליה קצבה, כמו למשל גיל מבוגר – אז הן יתקלו כנראה בהרבה התנגדות ואפילו פסילה שלהן.
עולה כמובן גם אפשרות שבאופן סטנדרטי הן לא יבקשו את זה ממי שמתקשה רק בגלל גיל, וייתכן שההצגה העצמית שלי גרמה לה למעין תחושת בטן שיש לי מגבלה שאני לא מגלה לה – ולכן התייחסה אלי כאל מישהי שהיא עם נכות ולא כמישהי עם מגבלה של גיל וכו׳.
גם היא סיפרה בהרצאה שלה שהיא עזרה לא פעם לאנשים עם מגבלה קלה, כזו שהסביבה לא פעם מנסה לגרום להם להסתיר כי הם קרובים לנורמה. היא עצמה סיפרה על לקוח שלה לשעבר שסבל מאפילפסיה קלה מאוד שתמיד כילד עודדו אותו להסתיר כדי לאפשר לו ילדות כמה שיותר רגילה ללא סטיגמה של ילד חולה או מוגבל, וכזה שלמשל זכה לחוות טיולים שנתיים או כל חוויה אחרת כרגיל בלי שימנעו ממנו השתתפות בגלל שהוא ״חולני״. אבל היא טענה שההסתרה הזו השפיעה עליו כשהוא התראיין, ורק כשהוא חשף את עצם קיומה של המחלה והרמה שלה – הראיונות שלו הפכו להיות הרבה יותר טובים ומשוחררים וכך הוא התקבל לעבודה.
אני מניחה שסיפורים דומים קיימים להרבה אנשים עם אבחנה של אוטיזם ב״תפקוד גבוה״, שהסביבה שלהם עודדה אותם להסתיר את האבחון כי הם נתפסו כמי שמתפקדים כל כך קרוב לנורמה שהתיוג שלהם כאוטיסטים יפגע ביכולת שלהם לתפקד בשיא היכולת שלהם.
אבל שוב, לי ולך זה נשמע מוגזם.
אהבתיאהבתי