בשיחה שלי עם ינינה בתגובות לרשומה הזו שלה, הזכרנו מצבים שבהם טיולים עם חברים יכולים להסתיים במריבה ואפילו בניתוק קשר בין החברים.
לי זה הזכיר את אחד הטיול הראשון ה״רציני״ שלי ברילוקיישן שלי לאטלנטה. יצא לי לטייל לא מעט באיזור של אטלנטה בכל מה שנחשב למרחק נסיעה, בין השאר כי בחודשים הראשונים של השהות שלי היו באתר לא מעט עובדים זמניים שהגיעו לתקופה מוגבלת, והם מאוד אהבו לטייל בסופי השבוע – והם כמובן הציעו לכל מי שהיה מעוניין בכך (וגם לי) להצטרף.
אבל מבחינתי – טיול ״רציני״ היה כזה שדרש ממש טיסה של כמה שעות לעיר אחרת, ואז לטייל בה – או לצאת ממנה לטיול.
איכשהו כמה שבועות לפני פסח באחת השנים הראשונות שלי באטלנטה, יצא לי לפגוש בחדר הכביסה של מרכז הדירות שלי שתי ישראליות בנות גילי, שעמדו לחזור לביקור בארץ לפסח – ובדרך חזרה עצרו לכמה ימים בטורונטו, קנדה והציעו לי להצטרף.
סיכמנו שנשכור יחד חדר מלון בודד במלון די זול שהן מצאו, שכלל גם ארוחת בוקר פשוט יחסית – וראינו שיש לידו גם סופרמרקט זול שנוכל לרכוש בו אוכל לשאר הארוחות ביום. בדקנו שמזג האוויר בטורונטו יהיה קריר באותה תקופה, ולכן אמרנו שאם לא יהיה בחדר מקרר – נוכל לשים את המצרכים מחוץ לחלון כך שהם ישארו קרירים וטריים.
ואז הכל התחיל להשתבש.
הקשיים הראשוניים לא היו ממש קשורים אליהן.
מכיוון שזו היתה הנסיעה הבינלאומית הראשונה שלי מאטלנטה – קצת הסתבכתי בשיחה עם הנציגה במעבר הגבול. הסברתי לה שאני עומד להפגש עם חברות שמגיעות מישראל, אבל משהו בזה שהיתה לי הזמנה לחדר מלון לשלוש נשים בלי ששתי הנשים האחרות הגיעו בטיסה שלי נשמעה לה חשודה, והיא שלחה אותי לתחקיר מעמיק יותר, שהייתי צריכה להמתין לו.
אחרי העיכוב ושיחה קצרה – כמובן שאפשרו לי להכנס לעיר בלי בעיה, אבל זה עדיין גרם לי לעיכוב מסוים כשהחברות שלי כבר המתינו לי בחדר המלון כדי שנוכל לצאת לטייל.
ואז היתה לי עוד פאשלה שנבעה מחוסר ניסיון.
מזג האוויר בטורונטו באפריל הוא עדיין די קריר, וביום הראשון שלנו בעיר אפילו ירד בה קצת שלג. אבל באטלנטה היה כבר אביבי וחם, ואפשר היה לעבור לביגוד קית – כולל סנדלים. ואיכשהו נוצר מצב שבו הכנתי גם סנדלים וגם נעליים סגורות לטיול – ואז בערב כשארזתי את המזוודה, הכנסתי אליה את הנעליים, והשארתי את הסנדלים בחוץ.
וזה באמת היה נורא נוח כשהייתי באטלנטה ומנע ממני להרגיש שחם לי מידי (אני מאלו שתמיד חם להם בכפות הרגליים יחסי בקלות) – אבל אז כשנחתתי בטורונטו נהג מונית כבר צחק עלי על איך הגעתי לעיר לא מוכנה. אני אישית הסברתי לו את הטעות ושאני בעצם ממתינה להגיע לחדר המלון ששם אוכל לפתוח את המזוודה בצורה מסודרת ולמצוא שם זוג גרביים ואת הנעליים בקלות.
שתי החברות החדשות כמובן גם צחקו על זה, ואחת מהן תמיד היתה מספרת את הסיפור הזה עלי כשהיא היתה מציגה אותי בפני אנשים חדשים למרות שביקשתי ממנה להפסיק. אני מניחה שזו היתה אחת מהסיבות שכשהקשר בינינו התנתק בערך שנה ומשהו אחר כך, לא ממש הצטערתי על זה.
אז יצאנו לטייל קצת בעיר – וחזרנו לחדר.
ואז התחיל הסיוט.
בוקר לאחר מכן, הן התלוננו שהן לא יכלו לישון כל הלילה כי נחרתי להן כל הלילה. רק שבלילה הראשון גם אני לא ממש הצלחתי לישון – התעוררתי אחרי בערך שעה או שעתיים של שינה עם כאבי אוזניים איומים, כנראה בגלל שינוי הלחצים בטיסה ואז שינוי הלחצים בעליה והירידה במגדל הגבוה שביקרנו בו. אני חושבת שנשארתי ערה רוב הלילה לא רק בגלל הכאבים אלא בגלל שלא ידעתי איך למצוא רופא במצב כזה אם הכאבים לא יעברו עד הבוקר מעצמם, ועד כמה המצב יהרוס לכולנו את הטיול.
אני חושבת שהצלחתי לנמנם בערך שעתיים לפנות בוקר, וכשהתעוררתי באוזן כבר הפסיקה לכאוב לי ונראה היה שבמהלך השינה פשוט הצלחתי לאזן את הלחצים בה בצורה טבעית והכל היה בסדר, אפילו אחרי הטיסה חזרה הביתה כמה ימים אחר כך.
אבל לא הפסקתי לשמוע מהן כל הטיול על ״איך לא הצלחתי לישון בלילה בגלל הנחירות שלך״. בשלב מסוים פשוט הצעתי להן שאלך לקבלה ואבקש לעבור לחדר משלי שאשלם עליו עצמאית, ולא הכוונתי אפילו לבקש מהן החזר על מה ששילמתי על החדר המשותף – כדי לאפשר להן לישון. אבל הן כנראה נהנו יותר מהקיטורים מאשר הפריע להן חור השינה והן ממש סירבו שאעשה את זה. בדיעבד אני מאוד מצטערת שלא עשיתי את זה בכל מקרה.
ואז גם היה הנושא של ארוחת הבוקר – או יותר נכון ארוחת הבוקר שהיתה עבורן גם אספקה לארוחת הצהרים. היה מדובר על מזנון שהיו בו בעיקר מאפים ומשקאות – והן ניצלו אותו להכין כריכים לארוחת הצהרים, למרות שבכל מקום אפשרי התבקשנו בשלטים לאכול רק ארוחת בוקר ולא להוציא אוכל מחדר האוכל (כלומר לא לקחת ״אספקה״ לשאר היום). היתה במקום גם עובדת שפיקחה על המקום ובין השאר רמזה בעדינות שאופיינית לקנדיים לאורחים כמו החברות שלי או למשפחה הודית שגם לקחה אוכל מהמקום בבקשה להפסיק עם ההרגל – אבל החברות שלי המשיכו להיות ישראליות מכוערות ולקחת כמויות גדולות של אוכל כל בוקר, ולא רק שהן לא הקשיבו לבקשות שלי להפסיק כי זה לא היה נעים (וגם חששתי שנתבקש לא להגיע לארוחת הבוקר בימים הבאים), אלא הן ניסו לעודד אותי להצטרף ליוזמה שלהן.
איכשהו בין הטיולים שלנו והקיטורים שלהן הצלחתי איכשהו להגיע פעם פעמיים לסופר שהיה קרוב למלון כדי כדי לרכוש אוכל ולא להשאר רעבה במיוחד. אבל זה ממש דרש מאמץ.
אבל היום הכי מהנה שלי היה הבוקר האחרון שלי בעיר שהחלטתי להפרד מהן, ובמקום לטייל בעיר פשוט הלכתי לחנות ספרים שהיה בה בית קפה, וביליתי בה בוקר שקט בקניה וקריאה של כמה ספרים, ושתיתי שוקו משוקולד לבן.
ואז הלכתי למקדונלדס לאכול ארוחה משביעה סוף סוף.
הטיסה שלנו חזרה לאטלנטה בשעות אחה״צ המאוחרות, והצלחתי איכשהו להתקדם מהר יותר מהן בכל תהליך הצ׳ק אין וניצלתי את ההזדמנות לאכול עוד ארוחה משביעה בשדה התעופה, כי הנחתי שברגע שאהיה איתן זה לא יצא לפועל כי בטח נשארו להן המון ״שאריות״ מארוחת הבוקר.
בדיעבד הסתבר שטעיתי וגם להן כבר נמאס לחיות על המאפים, והן גם קנו ארוחה, ואחת מהן ניסתה אפילו לדחוף לי את שאריות הצ׳יפס שלה כשהיא קנתה ארוחה גדולה מידי ולא הצליחה לסיים אותה.
במונית דרך הביתה אחת מהן קישקשה על ״איזה כיף היה לטייל יחד, ואנחנו פשוט ח-י-י-ב-ו-ת לטייל יחד שוב!!״
אלב כשהן תכננו נסיעה לדיסני וורלד כמה חודשים אחר כך – שמעתי על זה רק כמה ימים לפני שהן נסעו, וכמובן בלי להזמין אותי. בואו ונגיד שגם אני לא ממש הצטערתי על אי ההזמנה, ומאז באמת טיילתי לא פעם לבד או בטיולים מאורגנים שהיו הרבה יותר ידידותיים כלפי, למרות שלא יצא לי לבקר כך בדיסני וורלד (למרות שהייתי שם בתור ילדה כך שזה לא ממש היה חסר לי).
אני מניחה שעצם העובדה ששמרנו על קשר אחרי הטיול מהווה נס בפני עצמו לאור הנסיבות.
התיירת המקרית 
בפתיחה לפוסט כתבת: "אני מניחה שזו היתה אחת מהסיבות שכשהקשר בינינו התנתק בערך שנה ומשהו אחר כך, לא ממש הצטערתי על זה." בסיום כתבת: "אני מניחה שעצם העובדה ששמרנו על קשר אחרי הטיול מהווה נס בפני עצמו לאור הנסיבות." את מתכוונת שהצלחת לשמור קשר במשך שנה?
אלה לא היו חברות שלך, אלא מכרות מזדמנות לטיול ולצמצום הוצאות. כך שבעיקרון, לא היה לך מושג קלוש על האופי שלהן, על המנהגים שלהן.
אני לא חושב שהטיול הוא הסיבה, אלא ניגודי אופי, נימוס ותרבות.
אהבתיLiked by 1 person
כולנו הגענו זמן קצר לפני כן מישראל כך שזה לא הבדל תרבותי משמעותי.
וכן שמרנו על קשר חברי במשך שנה או אפילו שנה וקצת אחרי הטיול הזה כולל יציאה משותפת לבילויים וחגיגות יום הולדת
אהבתיLiked by 1 person
אז מה אם הגעתן מישראל?
התפיסה התרבותית שלך בענין לקיחת אוכל מהמזנון לא זהה לשלהן. עקיצות וההומוריזציה של כשל שלהן לא חלק מהתרבות שלך.
אז למה הקשר נותק?
אהבתיLiked by 1 person
הקשר נמשך כי היו לנו דברים משותף מעבר לישראליות, אבל הוא נותק כי גם היו הבדלים שהפריעו לנו.
אהבתיאהבתי
נשמע טיול די סיוטי…
אהבתיLiked by 1 person
לפחות כך למדתי לא לטייל איתן יותר…
אהבתיאהבתי
באמת לא מדובר כאן על חברות קיימת שהתקלקלה בעקבות טיול משותף, כי לא הכרת אותן בעצם עד שהחלטתן לטייל ביחד.
אבל לגופו של נושא הפוסט – הרבה פעמים (הרבה מאד פעמים!) קורה שחברים טובים וגם בני זוג מגלים שבזמן טיול משותף משהו לא עובד.
אגב זה גם פועל בכיוון ההפוך – אנשים שהכירו תוך כדי טיול והסתדרו מצוין, אחר כך ב"חיים האמיתיים" לא הצליחו לגרום למערכת היחסים לעבוד ביום יום.
בשלב מוקדם מאד גילינו T ואני שלנו הכי טוב לטייל לבד, רק שנינו. זה לא שאנחנו לעולם לא מטיילים עם חברים – בהחלט כן יצא לנו לעשות זאת לאורך השנים – ובדרך כלל כאשר מתגלות תקלות או חילוקי דעות כולנו עושים מאמץ להתפשר ולהסתדר או פשוט באמת להיפרד לכמה שעות ושכל אחד יעשה משהו אחר – כדי לא לפגוע במערכת היחסים.
עם 'החתולה' תמיד הסתדרתי מצוין בטיולים וחופשות וגם נסענו לקורסים בחו"ל ביחד. אבל באמת היא כל כך מזכירה לי את T שזה הגיוני שנסתדר גם ביום יום וגם בעבודה וגם בטיולים.
כשבתי פגשה את חתני בזמן הטיול אחרי צבא שלה בהודו, כמובן שקינן בי החשש שכאשר הם יחזרו לישראל מערכת היחסים לא תעבוד באותו אופן שבו היא עבדה כשהיו יחד בחו"ל. ובאמת בהתחלה היו קצת חריקות והם אפילו נפרדו לחודשיים בערך אחרי ריב גדול מאד – שאחריו הם דיברו המון, יישרו את ההדורים והשאר…היסטוריה. אני זוכרת שבמדור שלי בצבא היו שתי בנות שנהיו חברות מאד מאד קרובות במהלך השירות, אבל לאחר שהשתחררו הם נסעו יחד לחו"ל וזהו – חזרו כל אחת בנפרד ולא דיברו יותר לעולם!
גם הבת של 'שותפנו' ו'שריתה' טסה לתאילנד וויאטנם עם חברה וזה ממש לא הסתדר (דווקא באשמתה של הבת של 'שותפנו) והן נפרדו והמשיכו כל אחת לחוד.
וגם בני טס לדרום אמריקה אחרי הצבא עם חבר ילדות (ממש מגיל שלוש הם היו חברים) ומהר מאד הבינו שזה לא הולך, נפרדו אבל בטוב, כל אחד טייל בנפרד ומידי פעם הם נפגשו בדרך אבל כבר לא טיילו יותר ביחד. אחרי הטיול הם שמרו על קשר ועדיין הם בקשר…אבל לא קרובים וגם לא גרים קרוב ולא מנהלים אורח חיים דומה (למרות שגם החבר ואשתו גרים בארה"ב).
אהבתיLiked by 2 אנשים
גם ד' ואני מעדיפים לבד. פעם נפלנו למלכודת עם גיסי [אחי ד'] ומשפחתו. זוועה. פעם אחרת עם אחי בת זוגו – זוועה שלא תתואר.
אז הבנו, רק אנחנו.
אהבתיLiked by 1 person
אני רק מקווה שהיחסים המשפחתיים לא נפגעו בצורה חריגה.
אהבתיLiked by 1 person
לא נפגעו בכלל. בטח לא עם גיסי. עם אחי זה סיפור מורכב מאוד, שלא כאן המקום להתעסק בו.
אהבתיLiked by 1 person
במקרה העם צמד הנשים האלו אני לא חושבת שהיכרות עמוקה יותר היתה עוזרת – כי היכרות הדדית לא היתה עולה על הבעיות ההדדיות – למשל הנחרות שלי לכאורה או ההתנהלות שלהן בחדר האוכל כשהיה אוכל בחינם.
וכן, החיים בטיולים שבהם נשארים יחד הרבה זמן ברציפות לא בהכרח נוח – ומניסיוני עם טיולים מאורגנים זה קל יותר עם אנשים זרים, כנראה כי הזרות גורמת לכך שאנשים בכל זאת מאפשרים לעצמם זמן בנפרד.
אהבתיאהבתי
א פרו פו נחירות – בטיול הראשון ש-T ו'שותפנו' קיימו לעובדי החברה שלהם אי אז בתחילת שנות האלפיים, התברר ש'שותפנו' יכול לפתוח מנסרה עם הנחירות שלו 🤣. באותה תקופה גם T נחר (זה עבר לו לאחר שירד במשקל לפני כמה שנים) ושניהם התלוננו זה על זה שלא ישנו בלילה בגלל זה. אבל הם היו כאלה חברים קרובים שהחליקו את זה, לא נעלבו ולא עשו עניין.
אהבתיLiked by 1 person
אצלי זה לא נובע מהמשקל אלא בעיה בגרון אחרי ניתוח קוסמטי שעברתי בתור נערה שיצר את הבעיה.
ואני מבינה איך חוסר שינה יכול להרוס טיול, ובגלל זה למשל הצעתי שאני אעבור לחדר נפרד.
אהבתיאהבתי
מסכימה עם מי שאמר שבמקרה שתיארת, זו היתה היכרות ולא חברות.
בכל אופן ולנושא הפוסט, אי התאמה בטיולים אפשרית גם בין חברים וחבל, לדעתי, להרוס בגלל זה קשר.
סיפרתי כמה פעמים בבלוג שלי על חופשות עם חבר שלי ועל העובדה שכמעט כל הזמן אנחנו מבלים בנפרד. זה לא סתם ככה – יצאנו פעמים ביחד לטיול. בטיול הראשון הוא כל הזמן החליק, לא התארגן טוב עם שתיה ואוכל ובעצם אני זו שהיתה כל הזמן צריכה לעזור לו ולסחוב לו. זה לא היה כיף. לפני הטיול השני, קניתי לו נעלי טיולים ותיק מתאים והסברתי לו בדיוק איזה אוכל וכמה מים לקחת. אבל עדיין היה סיוט. בפעם הזו הוא התעייף באמצע המסלול, נגעל מחרקים והתחיל לסבול מכאבים ברגלים. כמובן שלא אמרתי לו כלום תוך כדי סבל, אבל כשהוא שאל מתי נטייל שוב, אמרתי לו בפשטות שאף פעם. ובאמת מאז אני לא מטיילת איתו. ועדיין, אנחנו זוג וגרים ביחד ומבלים ביחד. פשוט לא מתאימים לטייל ביחד.
עם אותן שותפות לטיול, כנראה ההתאמה לא היתה גם בקטע חברי. עצם זה שהעדפת לבלות בלעדיהן די מוכיח את זה. גם נחירות לא אמורות להיות מכשול. היה לי פעם ידיד שנחר. כשישנו ביחד, פשוט ישנתי עם אוזניות עם רעש לבן והוא תמיד חיכה עד שארדם כדי לישון בעצמו.
אהבתיLiked by 1 person
לגבי הנחרות, אני חושבת שהבעיה היתה פחות הרעש ויותר הקטע של לקטר.
והבעיה לא היתה בטיול עצמו – כשהלכנו למקומות היה לנו כיף ביחד ולרוב רצינו ללכת לאותם מקומות כמו מפלי הניאגרה או מוזיאונים. הבעיה היתה עם המסביב של למשל האם לקחת או לא לקחת אוכל מארוחת הבוקר.
אהבתיאהבתי