רוני לידור הוא פרופסור ל״התנהגות מוטורית״ ו״פסיכולוגיה של הספורט״, והוא המנהל של מכון וינגייט מאז 2010. ולו חשוב מאוד לכתוב בעיתון ״ארץ״ כתבה ארוכה ועמוסה לגבי חשיבותם של שיעורי הפעילות הגופנית בבתי הספר.
מבחינתו שיעורי הספורט הם הם הבסיס לכל שאר המקצועות הנלמדים בכיתה – ולא עוד מקצוע שולי שנאלצים ללמד לצד הלימודים החשובים של החומר העיוני בכיתות. הנה כמה ציטוטים נבחרים שלו:
ילדים שגופם בריא, שחווים הצלחה בתנועה ושמרגישים שייכות לקבוצה, הם ילדים שמסוגלים להצליח גם במקצועות אחרים הנלמדים בבית הספר. החינוך הגופני אינו רק עניין של כושר או של ספורט, אלא נדבך מרכזי בעיצוב דמותם של הבוגרים בישראל. ילד או ילדה שמבינים את חשיבות הפעילות הגופנית, יודעים לעבוד בצוות, מפתחים התמדה במשימה ומחזקים את חוסנם האישי והחברתי.
או ציטוט נוסף על כך שספורט הוא הוא הדרך להתמודד עם הלחצים והמתחים של התקופה:
מעבר לכך, המציאות הביטחונית בישראל בשנתיים האחרונות מחדדת עוד יותר את הצורך בחינוך הגופני. תלמידים רבים מגיעים לכיתה כשהם עמוסים בחוויות קשות ובתחושת מתח, וזהו שיעור שבו הם יכולים לנשום, להתאוורר, להתחזק ולהרגיש חלק מקבוצה. במובן הזה, החינוך הגופני הוא גם כלי טיפולי ומגן, שמאפשר למערכת החינוך להיות קשובה לצרכים הרגשיים של התלמידים בתקופות של לחץ ומשבר.
ואיך שלא – כמובן חייבים לקשר את שיעורי הספורט לכך שילדים משמינים:
מגני הילדים ועד התיכון אמורים התלמידים לעבור תהליך מתמשך של פיתוח גוף ותנועה, רכישת הרגלים של אורח חיים פעיל ובריא ושכלול יכולות חברתיות ונפשיות. אך המציאות העכשווית מציבה אתגר מורכב יותר לחינוך הגופני: אורח החיים של ילדים ובני נוער הופך יותר ויותר יושבני, משום ששעות רבות מדי מוקדשות למסכים, והרגלי התזונה שלהם רחוקים מלהיות מאוזנים.
או ציטוט נוסף:
המודל לחינוך לאורח חיים בריא מדגיש את הקשר הישיר בין פעילות גופנית, תזונה נכונה ושמירה על בריאות הגוף והנפש, ובכך מחבר את מה שנלמד בכיתה להרגלי חיים יומיומיים. ולבסוף, מודל החינוך לתנועה שם דגש על החוויה הגופנית האישית, על יצירתיות ועל קשר בין גוף לנפש. שילוב המודלים הללו מייצר שיעורים מגוונים שמדברים בשפה עדכנית לתלמידי המאה ה־21, ומחזקים את הטענה שהחינוך הגופני הוא הרבה מעבר לשיעור ספורט מסורתי.
העניין הוא ששיעורי ספורט בבתי הספר לעולם לא יוכלו למלא אף אחת מהמטרות האלו.
הסיבה לכך פשוטה: ממש בכל מקצוע אחר שנמד בבית הספר, היכולת של כל התלמידים אינה זהה. יש תלמידים שבאופן טבעי יהיו טובים יותר בספורט (ובמיוחד בתחומים שנלמדים במסגרת החינוך הגופני בבית ספר, החל מריצה וכלה בהתעמלות קרקע ומכשירים ברמתה הבסיסית), ואחרים שיהיו פחות טובים – ואולי אפילו גרועים.
ואם בבתי הספר לא פעם יש חלוקה להקבצות במקצועות מסוימים בכיתות הנמוכות יותר, או חלוקה לכיתות לפי רמה לימודית והיכולת להשיג תעודת בגרות בבתי הספר התיכוניים (שלא לדבר על כך שישנם בתי ספר שידועים ברמה הלימודית הגבוהה שלהם שמושכים אליהם תלמידים טובים במיוחד), בכל מה שקשור לחינוך גופני, לכל היותר יש בכיתות הגבוהות יותר חלוקה בין בנים לבנות בשיעורים.
ובמצב כזה, רק התלמידים הטובים יותר יזכו לצאת משיעורי החינוך הגופני עם תחושה של ״הצלחה בתנועה״. ולצד הרבה אחרים שיהיו בסדר גם אם הם לא מצטיינים – יהיו גם התלמידים החלשים שיצאו מהשיעורים עם תחושת כשלון.
אלו יהיו אלו שתמיד ייבחרו אחרונים בכל משחק קבוצתי כי אף אחד אחר לא מעוניין להפסיד במשחק בגללם. וסביר להניח שגם אם ייאלצו את התלמידים האחרים לבחור בהם – הקבוצה כנראה תרמוז להם בכל הכוח לא להשתתף כדי לא להפריע. אותם תלמידים גם יהיו אלו שאף אחד לא ירצה להיות בני הזוג שלהם בריצות הקצרות, כי רוב התלמידים רוצים מישהו מהיר לידם כדי לדחוף אותם גם לרוץ מהר – לא מישהו שייגרר מאחור.
סביר מאוד להניח שהם יצאו מהשיעורים בתחושה של כשלון, לא של הצלחה – ובתחושה של שנאה לספורט.
ומעבר לזה, במסגרת הלימודית לא פעם יש עידוד של התלמידים החזקים יותר – אבל לא של החלשים.
אני למשל זוכרת שהמורה שלנו לספורט בבית הספר היסודי, אוסנת, החליטה באחת השנים לפתוח ״חוג ספורט״ בבית הספר בשעות אחרי הלימודים. רק מה? החוג היה מיועד לאלו שכבר הצליחו לבצע את התרגילים הבסיסיים ורצו להתקדם יותר מהר – ולא לתלמידים החלשים יותר שבמובן מסוים דווקא הם היו הכי זקוקים לעזרה הזו בקידום היכולות שלהם.
יכול להיות שהיוזמה לא היתה של אוסנת עצמה אלא של בית הספר – אבל מי מכל הצוות שלא חשב לפחות לפתוח במקביל חוג לתלמידים החלשים, או מסגרת שתעזור דווקא להם להתקדם ביצע פה הזנחה מאוד גדולה של חלק משמעותי מהאוכלוסיה של התלמידים.
וזה לא היה מוגבל רק לזה – אני זוכרת למשל את המורה שלנו לספורט בתיכון, רותי, מעודדת את אחת התלמידות שקצב טוב להתאמן. אני לא זוכרת אם היה מדובר על השקעה נוספת במהלך השיעורים או אחריהם, או ממש עידוד להצטרף לנבחרת הריצה של בית הספר שקיבלה זמן אימון נוסף מהמורים והמורות לחינוך גופני – אבל שהחלט השקיעו בה יותר כי היא היתה טובה.
אותה תלמידה היא היום אישה בוגרת, ומבדיקה מהירה בפייסבוק היא עדיין עוסקת בריצה באופן חובבני כמה עשורים אחרי תיכון. היא כנראה היתה ממשיכה להנות לרוץ גם בלי עידוד נוסף מהמורה.
אבל סביר להניח שאני ושאר התלמידות שהחוויה שלהן היתה של חוסר יכולת בשיעורים, ושבנוסף לא קיבלנו תמיכה מהמורה – כנראה שלא ממש נעשה ספורט אחרי שהמסגרת של שיעורי החינוך הגופני (ומקסימום הטירונות או קורס קצינות בצבא) תסתיים.
האם אפשר להפוך את החינוך הגופני למשהו יעיל יותר?
בהחלט.
אבל כצעד ראשון, לא צריך לתת לאנשים כמו רוני לידור לדבר על זה. רוני מגיע ממכון ווינגייט, כלומר מעולם שבו הוא עובד עם ספורטאים מקצוענים, כאלו שלא רק שיש להם כשרון לביצוע פעילות גופנית – אלא אהבה לתחום. די ברור מהכתבה שאין לו מושג איך לתת מוטיבציה לאנשים שלא טובים בספורט ולא נהנים מפעילות גופנית, אלא היא אפילו סבל עבורם.
השיפור צריך להתבצע בצורה שבה יוכלו כמובן לעודד את התלמידים הטובים להשתפר – אבל גם לאפשר לתלמידים הפחות טובים להשתפר ולבנות תוכנית שתהיה מציאותית עבורם, גם מבחינת היכולת שלהם להתקדם בקצב שלהם בלי להרגיש השפלה או כשלון – וגם כזו שתאפשר להם להנות מספורט, או לפחות לא לסבול מלבצע אותו.
רעיון אחד יכול להיות שוב עבודה במה שאפשר לכנות הקבצות – כלומר שכמה כיתות ילמדו יחד, ויחלקו את התלמידים לפי רמה, כשלכל קבוצה תותאם תוכנית כדי לאפשר להם להתקדם לפי רמת היכולות של כל אחד מהם. ברור שגם במצב כזה רמת התלמידים בקבוצה לא תהיה זהה, אבל כשיש פער קטן יותר ביכולות, כך יהיה יותר קל לטפח כל תלמיד.
מעבר לזה – ממש כמו שכיום יש השקעה בתלמידים הטובים בתחום – כך צריכה להיות השקעה בתלמידים החלשים.
קחו לדוגמא את העובדה שבחלק גדול משיעורי הספורט בתיכון – החימום שלנו היה לרוץ סיבוב מסוים של כמה מאות מטרים. התלמידות החזקות רצו אותו בקלות, אבל אני ועוד כמה התקשינו לסיים אותו בריצה ולא פעם עברנו להליכה בחלקים משמעותיים שלו.
מה אם היה מצב שבו המורה היתה עובדת עם התלמידות החלשות, ובהתחלה היתה מעודדת אותן לרוץ ברציפות את מאתיים המטר הראשונים, ואז שבועיים אחר כך מוסיפה לזה עוד מאה מטר, וכך הלאה? סביר מאוד להניח שכך כן היינו מצליחות להגדיל את טווח הריצה שלנו, ולנטוע בנו בטחון.
באותה מידה, אם בית הספר משקיע בחוגים בתחום מחוץ לשעות הלימודים – אפשר להשקיע גם בתלמידים הפחות טובים ולאפשר להם סביבה נוחה להתקדם בה ולהתפתח, ממש כמו עבור התלמידים הטובים.
וכמובן שצריך להרחיב את הספורט כדי לחשוף תלמידים לתחומים שונים של ספורט – כדי שכל אחד ימצא משהו שמתאים לו. הרי במציאות – יש את אלו שנהנים לרוץ, אחרים שאוהבים לרכב על אופניים – ואחרים אוהבים לשחות. אם תלמידים ששונאים לרוץ יוכלו למשל לגלות שהם אוהבים לשחות דווקא (אולי למשל כי בשחיה לא מזיעים ולא מתחממים כמו בריצה), הם יתמידו בפעילות של שחיה וכך בעצם ימשיכו לעשות ספורט לאורך זמן.
התיירת המקרית 
אני רוצה להזכיר את אמרת חז"ל: נפש בריאה בגוף בריא.
הבדיחה העצובה של שתי שעות חנ"ג בשבוע עומדת כהוכחה המלאה לכך, שמערכת החינוך הישראלית ויתרה לגמרי על הספורט, ויש יציאת ידי חובה.
אני חושב, וגם יודע מנסיוני, שפעילות גופנית מיטיבה מאוד. אבל שנאתי שיעורי ספורט. אהבתי אז לרקוד, אבל "גבר רוקד"? אירובי מחוץ לתחום בשבילי.
לא סבלתי את המורים שלי לספורט. כולם [ טוב היו לי רק איזה ארבעה] היו צרי אופק, חסרי הבנה לצרכים של התלמידים.ות, ובטח ראו בעין רעה מאוד אנשים כמוך וכמוני.
את יודעת שהיום נותנים גם ציון אם לא הגעת בבגדי ספורט? אבל מה פתאום שיהיו מקלחות כמו בבתי ספר בארה"ב, הגזמנו, לא?!
ואיזו פתיחות – תלמיד נכה למשל, יכול להגיש עבודה בספרוט, טקסט מודפס וכו'
אני נזכר במורה לספורט בבית ספרי, בעצם בשתיים:
באחת שפתחה פה על תלמידה שלי בגלל המשקל שלה, כלכך כעסתי, שבפעם ההיא לא שמתי מחסום של נימוס על פי, והבהרתי לה, למורה את אי שביעות רצוני ואת הציפייה שלי שתתנצל.
בשנייה שהקפידה לספר לנו על היכולת של תלמיד.ה לבנות משפט של התעמלות, ואיך זה מנבא "הצלחה", כמו הפרופסור שציטטת. לא מיניה ולא מקצתיה.
אין לי מושג אם הפרופסור מנותק מהשטח, הוא מנותק מהמדיניות המרכזית של מדינת ישראל: יציאת חובה.
אהבתיLiked by 1 person
הפרופסור בהחלט מנותק מהשטח – והוא מתייחס לספורט מנקודת מבט של מי שאוהב אוו ונהנה ממנו מלכתחילה, ולא מבין את אלו שלא נהנים ממנו.
וגלבי המורות שלי: אני לא חושבת שהן היו בהכרח גרועות. אני כן חושבת שפשוט בזמן המוגבל שהיה להן לא היתה להן אפשרות לעזור למי שהיתה חלשה יותר ולכן הן עשו תא המינימום שמינימום ולא ממש גילו אכפתיות. ובעצם זו הבעיה הקשה פה.
אהבתיאהבתי
אולי מנותק ואולי לא –
העמדה שהוא מציג, העקרונית לא נובעת מהיותו ספורטאי אלא מתפיסת עולם, שאגב אפיינה את התרבות היוונית, הרומית. קיימת בתרבות האמריקאית בוודאות. להלן ציטוטים ממה שאת הבאת:
היכן בדיוק מצאת את "הניתוק מהשטח"?
אני מצאתי תפיסה עמוקה מאוד של ראיית חנ"ג ככלי חינוכי, טיפולי, מקדם ומטפח אדם לומד ובריא. מה זה קשור בכלל לאהבתו את הספורט?
בתוך האידיאל הכתוב הזה, כלומר חזון, רצון לשינוי המצב יש מקום גם לתלמידים חלשים, כאלה ששונאים פעילות גופנית כמוני, כאלה שמתקשים.
אבל – כמו שכתבתי – החזון הזה מנותק ממדיניות מדינת ישראל הרואה בחנ"ג הרבה פעמים, סתם בזבוז שעות.
אהבתיLiked by 1 person
תראה, כשיש לך בכיתה תלמידים שמאוד חזקים בספורט וכאלו שחלשים, אין ממש יכולת ״לעבוד בקבוצה״ בצורה טובה כשהמטרה בסוף היא ניצחון. זה יוצר מצב שבו החזקים ירצו שהחלשים ״לא יפריעו״ למשחק במקרה הטוב – ובמקרה הפחות טוב זה יוביל ללעג והצקות. זה לא משהו שממש יבנה בטחון עצמי אצל התלמידים החלשים יותר.
אני מניחה שגם בשיעורים שלך זה בלט – אני מניחה שעם תלמידים טובים יותר יכולת לתת להם חומר מורכב יותר ומתקדם יותר, לעומת התלמידים היותר חלשים שעבורם היית צריך להתעכב יותר על פרטים שעבור התלמידים הטובים היו ברורים מאליהם.
במצב כזה – האם חלוקה לכיתות לפי רמה לא היתה מקלה עליך להשקיע בכל תלמיד בצורה יותר יעילה כדי לקדם אותו?
ולגבי ה״מומחה״ בכתבה – זה מזכיר לי סיפור מהתיכון שבו למדתי – ושמבקר הספרות והסופר הידוע אריאל הירשפלד לימד. ומהיכרות שלי עם כמה תלמידים שלמדו חמש יחידות ספרות – הם אהבו מאוד ללמוד אצלו, ומבחינתם הוא היה מורה מעולה.
אבל בתקופה שבה היה לי בלוג בתפוז יצא לי לשוחח עם בלוגרית אחרת שאותה הירשפלד לימד לבגרות הבסיסית של שתי הנקודות בספרות – והוא היה מורה נוראי מבחינתה, והיא הרגישה שהוא ממש מזלזל בה ובשאר התלמידים.
כנראה כמי שאוהב ספרות – הירשפלד הצליח ליצור קשר אישי ולימודי טוב עם אותם תלמידים שלהם היתה תשוקה לספרות שהיתה דומה לשלו – אבל הוא התקשה להתחבר לאותם תלמידים שמבחינתם ספרות היא עוד מקצוע סתמי שהם חייבים להיבחן בו כדי לקבל תעודת בגרות מלאה, ולא מתוך אהבה למקצוע.
ואני מניחה שאותו ״מומחה״ הוא דומה – הוא בא מהעולם שבו הוא עובד עם אותם ״אנשי חמש יחידות״ וחושב שהטכניקה של העבודה מולם היא כללית, אבל לא מבין את השוני המשמעותי בעבודה מול אלו שלומדים את המקצוע מתוך חובה ולא אהבה.
אהבתיאהבתי
את לא מתייחסת בכלל לדברים שכתבתי, לציטוטים מהפסקות שאת הבאת, שסותרים את הטענות שלך בדבר היותו מנותק מהשטח..
כל שאר הדברים שכתבת לא זרים לי, אבל מה הקשר שלהם לחזון או לתפיסה החינוכית של הכותב.
לגבי הירשפלד, אני מעדיף לשתוק.
אהבתיאהבתי
הסברתי מדוע בעיני הוא מנותק מהשטח, ואני לא חושבת שאני סותרת את הציטוטים שלו אלא מראה שהם לא נכונים.
אהבתיאהבתי
הסברת מדוע נסיונך האישי סותר את חזון הספורט, לאמיתו של דבר, לא הפרכת אף טענה שלו.
אין שום קשר בין "חזון" או תפיסה פילוסופית-פדגוגית למה שקרה לך וקרה לי וקורה לעוד המון ילדים.ות.
דווקא מהציטוטים שלך עולה תמונה פלורליסטית עמוקה, שכן רואה בחיוט תוכנית לכל תלמיד מטרה.
לא קראתי את המאמר השלם, אם במאמר השלם יש ביטויים לטענותייך, אולי כדאי להביא אותם.
אהבתיאהבתי
איך ילד שמרגיש דחוי כי אף אחד לא רוצה לבחור אותו לקבוצת ספורט כי הוא גרוע ״יבין את חשיבות הפעילות הגופנית״ או ״ידע לעבוד בצוות״? איך הוא בדיור ״יחזק את החוסן האישי והחברתי״ שלו כשכל שאר התלמידים כועסים עליו שהוא גרם להם להפסיד או לחילופין לועגים על הביצועים שלו?
ונראה לך שהמורים מודעים לצרכים הרגשיים של אותם ילדים חלשים שלא פעם סובלים מביריונות במהלך השיעורים? או שיש בשיעורי חינוך רופני מקום לחוויה האישית שלהם?
אהבתיאהבתי
כל מה שאת כותבת נכון, אבל מה הקשר לחזון הפדגוגי שלו? לא מצליח לראות בדבריו את "הניתוק" שאת מדברת עליו, והדוגמות שאת מביאה לא מצביעות או מפריכות את דבריו, אלא משקפות על עליבות החנ"ג במדינת ישראל, את הזלזול של המדינה בספורט ככלי חינוכי, בריא, מעודד תקשורת.
דווקא דבריו הם קריאה לעבור ליחיד, למצוא את הדרך לשתף אותו על אף קשייו.
המורה לחנ"ג שלנו היה שחקן כדורעף אולימפי ברוסיה, ובארץ הפך למאמן. אז מה? את חושבת שהוא עבד רק עם המוכשרים? ממש לא. השיעורים שלו היו אהובים על כל הילדים כולל הבחורים מהשכבות העליונות. מי שלא רצה? הוא לא הכריח. הוא הקשיב.
אם היו לו משאבים ראויים, מספיק זמן ולא שעתיים עלובות.. הוא היה עושה פלאים.
אהבתיאהבתי
אני אשאל את זה על תחום הספרות: האם אתה כמורה יכול ללמד בצורה יעילה תלמידים במגוון רחב של רמות באותו שיעור? כלומר אתה יכול לטפח את התלמידים הטובים שיכולים להתקדם מהר, ובמקביל גם לעזור לתלמידים החלשים יותר להתקדם בקצב שמתאים לתלמידים החזקים יותר בכיתה?
סביר להניח שאם הרמה מאוד משתנה בין התלמידים ויש לך לתמידים מאוד אינטילגנטיים לצד כאלו שבקושי מסוגלים לקרוא – זה לא אפשרי. זה כן אפשרי למשל כיתות בתיכון שמחולקות לא פעם לפי רמה (כאלו שמיועדות לבגרות מלאה לעומת כאלו שמיועדות לבגרות חלקית או לסיום 12 שנת לימוד ללא בגרות), וכך בכיתה של ״תלמידים טובים״ השוני בין התלמידים יהיה קיים אבל הוא יהיה פחות משמעותי וזה יאפשר לך לקדם כל תלמיד שמעוניין בכך בצורה מיטבית.
וכך גם לגבי התלמידים הגרועים – אמנם לא תגיע איתם להישגים של התלמידים הטובים אבל עצם העובדה שכולם מתקשים תאפשר לך להתאים את תוכנית הלימודים לרמה הכללית של הכיתה, ולמשל לאפשר להם בכל זאת להעריך ספרות ולהנות מקריאה גם אם הם לעולם לא יצליחו לנתח אותה ברמה גבוהה.
הבעיה היא שיש מורים שלא מסוגלים להבין את הפערים האלו. למשל מורים שיש להם יכולות גבוהות בתחום יכולים להצטיין בעבודה מול תלמידים שלומדים חמש יחידות ספרות כי יש להם כשרון גדול בתחום וגם אהבה אליו – אבל אותם מורים יכשלו כשלון נחרץ מול תלמידים שמתקשים ובמקביל גם לא אוהבים את התחום.
אהבתיאהבתי
שוב אומר לך:
אין קשר בין הדוגמה שנתת לבין חזון פדגוגי.
את מתייחסת למימוש החזון וטוענת שהפרופסור מנותק מהשטח. אני טוען, שלו היו מקשיבים לפרופסור, לו מערכת החינוך היתה פועלת בצורה אחרת, ולא כמו "בית חרושת", אם תקציבים היו הולכים אליה ולא לחרדים, כיום, או למתנחלים, כבר המון שנים, יתכן ופני הדברים היו אחרים לגמרי.
לדעתי את מחמיצה לגמרי בביקורת שלך את מי שצריך לבקר – מדינת ישראל.
אגב, יש קורסים רבים שמכשירים מורים להוראה דיפרנציאלית. דא עקא שהמאמץ להכין מערכי שיעור כאלה כלכך גבוה, אין תשלום הולם, למה שמישהו יתאמץ? אם דיברנו על כסף.
אהבתיאהבתי
אבל מה הערך של ״חזון״ אם הוא לא ניתן ליישום?
אהבתיאהבתי
חזון הןא תוכנית-על, ממנה נגזר מערך עבודה, ביצוע, תכנון ותקציב.
הבעיה כפי שאני חוזר וטוען איננה בדברי הפרופסור אלא בביצוע של ממשלת ישראל.
ספורט הוא דוגמה אחת מני רבות.
אהבתיאהבתי
בתור מי שהיה גרוע מאוד בספורט בתור ילד אני ממש מסכים אתך. שיעורי הספורט מבחינתי היו מתסכלים וגרמו לי לשנוא פעילויות ספורט
אהבתיLiked by 1 person
בהחלט – וחבל שמי שמנסה לתקן את המערכת לא מכיר את החלק הזה של החוויה.
אהבתיLiked by 1 person
שיעורי התעמלות בבית ספר באמת מפספסים חלק ניכר מהילדים. עבור הספורטאים בפוטנציה הם לא מספיק רציניים ועבור מי שמתקשה או אפילו לא אוהב פעילויות גופניות מסיבות כלשהן זה מקשה על החווייה.
הלוואי והיתה מחשבה והיה תקציב כדי להציע גם מגוון פעילויות כדי לעניין ילדים עם נטיות שונות וגם חלוקה לרמות שונות כדי שכל ילד יזכה להתעמל על פי רמת המאמץ והמסוגלות שמתאימה לו
אהבתיLiked by 1 person
לגבי החלוקה לרמות – זה עניין של סדרי עדיפויות, ממש כמו במקצועות כמו מתמטיקה או אנגלית.
וככה זה כשאת מלמדת מגוון כזה של רמות בכיתה, בין אם זה ספורט או מקצוע עיוני: הטובים מאוד והגרועים מאוד יתפספסו, ורק האלו שבאמצע כנראה יצליחו להפיק איזושהי תועלת מהשיעורים.
אהבתיאהבתי
למי שיש פטיש, כל דבר נראה כמו מסמר. האם את מרגישה שהפסדת משהו שלא רצת אז את כל מאות המטרים שהיית צריכה אלא הלכת? אל תעשי את זה כיום זה בכלל לא בריא לברכיים. וודי אלן אומר שמי שיכול לעשות עושה, מי שלא יכול , מלמד. ומי שלא יכול ללמד מלמד התעמלות.
אהבתיאהבתי
יש בזה משהו…
אהבתיאהבתי
אני עשיתי ספורט כל חיי, אבל ממש לא אהבתי את שיעורי הספורט בבית הספר. הם הרגישו רוב הזמן כמו סתם שיעור להעביר את הזמן. גם בתיכון זה לא היה כמו שיעור של שעתיים כמו במקצועות האחרים שנלמדו.
אני לא מסכים עם הדיעה שצריך ללמד ספורט לפי הקבצות יכולת, כל אחד עושה לפי יכולתו. באופן כללי רוב התלמידים אמורים להיות מסוגלים לבצע את התרגילים שנדרשים מהם בשיעורי חינוך גופני (אני רואה את זה גם בבהי"ס בו הילדים שלי לומדים).
תמיד יהיו תלמידים מצטיינים, שהם ספורטאים שעושים ספורט גם בשעות הפנאי שלהם. אבל הרוב הם קבוצה הומוגנית שלא אמורה להיות להם בעיה לבצע את התרגילים שלרוב הם מאוד בסיסיים ולא דורשים יכולות ספורטיביות מיוחדות.
אהבתיLiked by 1 person
זה לא בהכרח עניין של לנסות, אלא החוויה. כלומר מי שרץ לאט יחסית גם אם הוא מסים את הריצה, יוצא בתחושה פחות טובה. מי שנבחר אחרון למשחקים קבוצתיים – ירגיש רע עם זה שלא רוצים אותו באף קבוצה כי הוא שחקן יחסית גרוע ויפריע יותר מאשר יעזור.
אהבתיאהבתי
אבל בכל מקום זה ככה. בכל פעם שאת תהיי חלק מקבוצה תמיד יהיו שם אנשים שיעשו דברים יותר טוב ואנשים שיעשו דברים פחות טוב. גם לו היית עושה קבוצה של "חלשים", בספורט גם בסיטואציה כזאת היו כאלה שהיו רצים מהר יותר וכאלה שרצים לאט יותר.
אנחנו כבני אדם לא נועדנו להיות כולנו בדיוק אותו הדבר. לכל אחד מאתנו יש חוזקות וחולשות.
גם בבתי ספר וגם באוניברסיטה בכל מקצוע שלומדים יש את אלה שיקבלו 90-100 ויש את אלה שיקבלו 60-70 ועדיין כולם יהיו באותה כיתה.
אף פעם לא הייתה אחידות.
אהבתיאהבתי
אבל לא פעם אלו שיקבלו 60 – 70 לא יקבלו את זה כי הם יכולים פחות, אלא לפחות חלקית כי הם השקיעו פחות בלימודים. אני מדברת על אנשים שלא מסוגלים להשתפר מעבר ל 40 – 50 לא כי הם לא רוצים אלא כי הם באמת לא יכולים.
אהבתיאהבתי