התלהבות ערב החג לעומת עייפות החג עצמו

איכשהו בשנים האחרונות שמתי לב שבכל ערב חג יש התרגשו כלשהי לקראת החג והחגיגות שלו – לעומת נפילת המתח של יום אחרי.

למשל כשאנחנו מתארחים אצל ההורים שלי, איכשהו כולנו מתלהבים ושמחים בנסיעה לשם. הנכדים כמובן שמחים לבקר אצל סבתא וסבא שמיד מפנקים אותם – לאבא שלי למשל יש מסורת של לקחת את כל הנכדים ברגל לפיצוציה הקרובה (בין אם מדובר על זו בתחנת הדלק שקרובה לבית שלהם, או זו שנמצאת בקרבת הבית של אחי או זה של אחותי) ולקנות להם ארטיקים. אמא שלי תמיד מתחננת לו שלא יקנה להם את הארטיקים כי ״ש בבית יותר מידי קינוחים גם ככה״ (ושזה משהו שגם אבא שלי מקטר עליו), אבל הוא מתעקש.

אבל איכשהו לקראת צאת החג – כולנו כבר מותשים ממנו. כנראה בגלל שכנראה רובנו לא ישנים טוב בלילה במיטות שהן לא שלנו, בבית שהוא מאוד צפוף ברמה שאנחנו לא רגילים אליה – ואנחנו צריכים להתחשב באנשים אחרים בכניסה למקלחת או השירותים או בבישול והכנת ארוחות.

לרוב אני נוסעת הלוך וחזור עם אחי, גיסתי והילדים שלהם – ובואו נגיד שהשיחה בהלוך זורמת, אבל בחזור רובנו כבר שקטים, כנראה כי אין לנו כוח יותר לשוחח.

---

השנה קרו שני אירועים מול ההורים שלי שקצת הפריעו לי.

האחרון מביניהם דווקא היה ברגעי הפרידה.

שלושת הנכדים הצעירים (שני הילדים של אחי פלוס הבן הצעיר של אחותי) החליטו להשאר אצל סבא וסבתא. אני חושבת שאחותי, גיסי והבת הגדולה שלהם תכננו לחזור הביתה כבר מראש, אבל גיסתי ואחי כנראה תכננו להישאר גם הם עוד לילה אצל ההורים שלי. הם ויתרו, כנראה אחרי שהיה להם משום מה מאוד קשה לישון בלילה אצל ההורים שלי.

בכל אופן הצטרפתי לאחי וגיסתי לנסיעה המוקדמת הביתה, ואיכשהו כשיצאנו מהבית אבא שלי ממש נפרד מהם בצורה מסודרת כול חיבוקים ונשיקות – ולי פשוט לא אמר כלום. כן זרקתי על זה איזשהו משפט עצבני אחרי שיצאנו מהבית, וגיסתי גימגמה משהו על זה שבעצם כבר עמדתי בצד ולכן הוא פספס, אבל בואו ונודה בזה שזה נשמע די מכוון.

ובאמת שמתי לב שמשהו לא טוב קורה לי מולו בשנים האחרונות. למשל פעם הוא היה מאוד גאה בזה שעשיתי תואר במדעי המחשב (רשמית במתמטיקה ומדעי המחשב אבל מי סופר) ואני עובדת בהייטק, אבל בשנים האחרונות פתאום הוא מתחיל לשבח את אחי שהגיע להייטק בהסבה ואיך הוא הרבה יותר מצליח רק כי הוא התקדם להיות מנהל, ובעצם שתואר במדעי המחשב לא רלוונטי יותר ומי בכלל צריך אותו.

אני חושבת שאולי זה קשור לזה שהוא מגיע ממשפחה שהיא עצמה משפחה דתית ולכן היא מאוד שמרנית, לפחות במובן הזה שבת לא נשואה ובלי ילדים זו ממש ״פאשלה״ נוראית, ולא פעם זו נחשבת לפאשלה של ההורים שלא חינכו / לחצו על ה״ילד״ להתחתן.

״ערכי המשפחה״ האלו משתלבים איכשהו גם בחרדות של אבא שלי, שסובל ממחלת לב והיה לו התקף לב מאוד קל לפני יותר מעשרים שנה. אותו התקף לב גרם לו לחשוב על כך שהוא בילה את כל החיים בהשקעה בקריירה שלו ולא במשפחה, והמשפחה זה מה שחשוב בחיים. זה מבטא בכל מיני דרכים, כמו למשל אובססיה לכתוב ספר על הצד של אבא שלו במשפחה שאותו הוא פרסם, אבל גם כנראה בכך שהוא מחפש את המשפחתיות הזו גם דרכנו ה״ילדים״, ואני זו שלא נענתה לצורך הזה שלו.

---

ובמובן מסוים האירוע מולו גם קשור לאירוע אחר שקרה כמה שעות לפני כן.

אמא שלי כבר כמה שנים מבקרת אצל אחותה שגרה בצפון, די קרוב למושב שבו הן גדלו (ושאחיהן עדיין מתגורר בו). זה התחיל מהתקופה שבו סבתא שלי ז״ל היתה חולה ומבוגרת והיה ברור שימיה ספורים, ואמא שלי מן הסתם רצתה לבלות איתה כמה שיותר, ובאופן טבעי היה לה נוח להתארח אצל אחותה. זה הוביל לכך שהיחסים בין אמא שלי ואחותה הפכו לקרובים יותר, ואמא שלי המשיכה עם המסורת הזו של הביקורים גם אחרי שסבתא שלי הלכה לעולמה.

מאז הלוויה של סבתא שלי, רציתי לעלות לקבר שלה – אבל איכשהו זה מעולם לא יצא לפועל בגלל המרחק של המושב מהמרכז. איכשהו לא מצאתי טרמפ לאזכרה בשנה או השנתיים הראשונות אחרי הלוויה, ואני חושבת שבשנה או השנתיים האחרונות הדוד שלי שבעצם ירש את סבתא כי הוא גר לידה במושב החליט לא לערוך אזכרה.

---

הערת ביניים: לאמא שלי יהיה קשה עד בלתי אפשרי לארגן אזכרה פשוט כי היא גרה מאוד רחוק מסבתא שלי (כמה שעות נסיעה) ולכן מלבד לקבוע שעה להפגש ליד הקבר היא לא ממש יכולה לקבוע משהו. ולרוב באזכרות (או לפחות באלו שבהן אני הייתי עד היום) מדובר לא רק על מפגש ליד הקבר אלא גם אירוח עם כיבוד קל (או רציני יותר) אצל אחד מבני המשפחה מדרגה ראשונה.

זה משאיר את אחיה ואחותה של אמא שלי כמי שיכולים לארגן משהו.

אחיה של אמא שלי הוא כנראה הכתובת היותר טבעית לזה כי הוא באמת גר במושב שבו סבתא שלי גרה וקבורה, וכנראה שרבים מהאורחים היו מהמושב או לפחות מסביבתו הקרובה. אבל הוא בשנים האחרונות מעדיף לוותר על האירוח הזה, וייתכן שזה נובע מסיבות טובות שהוא פשוט לא אומר (למשל שהוא ואישתו לא במצב בריאותי מספיק טוב, או כל שיקול לגיטימי אחר). יכול להיות גם שזה נובע מעצלנות ואין לו כוח להתעסק עם זה, אבל בכל מקרה הוא החליט שהוא לא מארגן משהו כללי, וזו זכותו המלאה (למרות שיכול להיות שהמשפחה שלו באמת עןלה לקבר ביום השנה והוא מארח את מי שמגיע כרגיל מבחינתו).

מצד שני – יש כמובן את הדודה שלי שגרה בקיבוץ שנמצא במרחק נסיעה קצר מהמושב. יכול להיות שהיא חושבת שפחות אנשים יגיעו אליה כי היא גרה בקיבוץ, ואולי פחות נוח לה באופן אשי להכניס כמות כזו של אנשים לקיבוץ מסיבות בטחוניות (יש להם שער חשמלי בכניסה) או מסיבות אחרות. אבל מצד שני יש לי תחושה שהיא כן היתה שמחה שתהיה אזכרה, אבל לא ממש מוכנה לעשות את זה בעצמה.

---

בכל אופן, כבר הרבה זמן שלא יצא לי לבקר בצפון. לאחרונה יצא לי לשוחח על זה עם אמא שלי ואמרתי לה שהייתי שמחה לבקר שם ובמיוחד לבקר בקבר של סבתא שלי (רבל גם של שאר הקרובים שקבורים לידה).

אמא שלי די סירבה מסיבה שהיא בעצם מאוד פרקטית: כשהיא נוסעת צפונה, היא ישנה אצל דודה שלי, ולדודה שלי יש רק חדר שינה אחד שאפשר לארח בו והוא קטן וצפוף. אמא שלי טוענת שאני פשוט אפריע לה לישון כי אני מתעוררת כמה פעמים בלילה והולכת לשירותים (שנמצאים בחדר כי זו בעצם מעין יחידת דיור) ובגלל הרעשה הזה יהיה לה מאוד קשה לישון איתי.

חשוב לציין שבשנים האחרונות גם ההורים שלי נוטים לישון לא פעם בחדרי שינה שונים, בין השאר כי הם הולכים לישון ומתעוררים בשעות מאוד שונות (אבא שלי ציפור לילה שלא פעם ישן כמעט עד הצהרים ואמא שלי ישנה יחסית מוקדם) והם מפריעים אחד לשני בגלל זה.

אבל מסתבר שבמהלך חול המועד סוכות אמא שלי הזמינה בקיבוץ של דודה שלי את אחת מיחידות האירוח שיש בקיבוץ. יש לדעתי כמה כאלו שאפשר להשכיר במחיר די סמלי עבור התחזוקה שלהם (בין אם זה ניקיון בסיסי או עלות החשמל של היחידות) שנועדו באמת כדי לאפשר לחברי הקיבוץ לארח בני משפחה. ואמא שלי במקרה הזמינה יחידה כזו במקביל לכך שאחותי הזמינה יחידה אחרת וגדולה יותר למשפחה שלה, ובמהלך ארוחת הצהרים בראש השנה הם דיברו על איך הם יבלו יחד.

אמרתי לאמא שלי שגם אני אשח להצטרף – ואמא שלי ישר חזרה על המנטרה שהרעש שאני אעשה יפריע להורים שלי וכו׳.

למען האמת אני חשבתי לבקש שאם ההורים שלי מתארחים ביחידת אירוח של הקיבוץ, אולי נוכל לבקש מדודה שלי שאתארח אצלה. זה משהו שכבר עשינו בעבר לא פעם, במיוחד כשהתארחנו אצל דודה שלי כדי לחגוג איתה בחגים (משהו שבאמת פחות עשינו בשנים האחרונות, אבל לפני כן יצא לנו לעשות לא מעט פעמים במיוחד במצב שאחי ואחותי פחות היו זמינים לחגוג איתנו אלא חגגו עם המשפחות של גיסי וגיסתי).

אבל בשלב זה החלטתי לא לדחוף את זה הלאה, כי הרגשתי שאולי יש מאחורי הדברים משהו מעבר ל״לא נוח לישון איתך בלילה״. אני יודעת שאמא שלי ואחותה לא פעם משוחות בינן לבין עצמן על ה״ילדים״, גם כשהם כבר מבוגרים. אני יודעת את זה כי אמא שלי אוהבת לעדכן אותנו בכל מה שקורה בחיים לכל המשפחה מהצד שלה וזה יוצא בעיקר לגבי המשפחה של אחותה כי הקשר של אמא שלי עם אחיה הוא דליל מאוד (הוא לא טיפוס ששומר על קשר, ויש לי תחושה שאישתו שהיא יאכנעית מקצוענית תמיד קינאה במשפחה שלנו ולכן לא ממש אוהבת שהוא שומר איתנו על קשר).

ואני חוששת שאולי דווקא בהקשר הזה של היחסים שלי עם אמא שלי ומה שהיא סיפרה לאחותה – או שלאמא שלי לא נעים שאתארח אצל אחותה, או שאחותה לא ממש רוצה לארח אותי בגלל מה שהיא שמעה עלי.

וזה משהו שחבל לי עליו, כי בעצם עם הזמן אני יותר ויותר מתרחקת מהצד הזה של המשפחה המורחבת שלנו – דווקא בתקופה שבה יש שם התקרבות מסוימת. למשל דודה שלי שלא תמיד שמרה על קשר טוב עם המשפחה של אחיה – ולמשל בראש השנה הזה היא הזמינה את אחת הבנות שלו לחגוג את ראש השנה בקיבוץ.