עד כמה אתם בקשר עם המשפחה המורחבת שלכם?

בעקבות הרשומה שכתבתי לראש השנה – ורשומה אחרת מלפני שלוש שנים ומשהו שגם כתבתי בהקשר של המשפחה של אמא שלי שגרה בצפון.

חשוב לי לכתוב שמעולם לא היה לנו קשר רציף וטוב עם המשפחה מצד אבא שלי מלבד כמה אירועים נקודתיים.

למשל כשסבתא שלי מצד אבא עוד גרה בירושלים (סבא שלי נפטר כשהייתי בת שבע) – היינו נוסעים לבקר אותה כל מוצאי שבת. בחורף כשהיא היתה מבשלת צ׳ולנט היא היתה משאירה לנו שנאכל גם בערב, אבל אני מודה שאין לי מושג האם היינו אוכלים אצלה ארוחת ערב גם בקיץ כשהיה כבר חם מידי לאכול צ׳ולנט.

מעבר לזה, היא לא פעם היתה מגיעה אלינו אם אמא שלי היתה צריכה בייביסיטר כשאחד מאיתנו (לרוב אחי הקטן) היה חולה. ולא פעם אני הייתי גם ״בוחרת״ להשאר בבית כשאמרתי שאני לא מרישה טוב, ואני לא ממש זוכרת אם אמא שלי באמת בדקה עד כמה אני חולה.

אבל המסורת הזו נקטעה כשהתבגרנו – לא ברור לי אם זה היה בגלל שגרנו שנתיים בניו יורק ולא חידשנו את המסורת כשחזרנו, או שבשלב זה סבתא שלי עברה כבר לגור בבני ברק ליד שני האחים החרדים של אבא שלי, שלאחד מהם היו כבר 13 ילדים. בשלב זה בחייו האח הזה העדיף שלא יהיו לילדים שלו קשר עם חילונים בגלל החינוך שלהם – כך שלמרות שזכור לי שיצא לי לשחק עם הילדים הגדולים שלו פעם או פעמיים בתור ילדה צעירה, במשך שנים לא יצא לנו להתראות איתם.

עד כמה שזה נשמע מוזר, דווקא האח הצעיר ביותר שהיה חרדי וכנראה שהיה גם הכי אדוק מבין כל האחים לא ממש היה נשוי וכמובן שלא היו לו ילדים. אני כותבת ״לא ממש״ כי הוא באמת היה נשוי לבערך שנה או שנה וחצי, אחרי תהליך ארוך מאוד בצורה חריגה של ניסיונות שידוך שלא צלחו, לשברון ליבה הגדול של סבתא שלי (אני רק מקווה שלא היה לזה פן כספי משמעותי עבורה בנוסף לשברון הלב הזה, כי היא היתה עניה).

החתונה קרתה כשעדיין גרנו בארה״ב, אבל יש לנו עדיין באחד האלבומים שלנו צילום מהחתונה שלו, מעין פורטרט שלו עם הכלה. היא נראית כמו בחורה נאה מאוד עם עיניים ירוקות גדולות ויפות, וממה שאני זוכרת מהמפגשים המשותפים המעטים שהיו לנו איתה אחרי שחזרנו לארץ – היא היתה מישהי מאוד נחמדה ואפילו מקסימה, משהו שאולי היה קשה לה כחרדית מול משפחה חילונית לחלוטין כמונו.

אבל בשלב מסוים הם התגרשו, בלי שהיו להם ילדים (משהו שהוא קצת חריג בעולם החרדי). ממה שהבנתי היא עצמה התחתנה מחדש, ואני מאוד מקווה שהיא מאושרת – אבל משום מה דוד שלי לא התחתן ולפי סבתא שלי העדיף להשאר וללמוד בישיבה כי הוא היה ״תלמיד חכם״ מאוד טוב. רק בגיל חמישים ומשהו ואולי אפילו רק לקראת גיל שישים, כשסבתא שלי כבר הלכה לעולמה, הוא התחיל להתייעץ עם האחים שלו לגבי נישואים – אבל לא יצא מזה כלום.

אני מודה שמעולם לא התעמקתי בלמה הוא לא התעקש למצוא עוד זוגיות. התיאוריה של אמא שלי תמיד היתה שאמא שלו (סבתא שלי) פשוט ״פינקה״ אותו יותר מידי ולכן הוא לא יכול היה להתמודד עם חיים עצמאיים, אבל בדיעבד אני שואלת את עצמי האם היה משהו שהפריע לו ברמה האישית להתחתן, בין אם קושי ביחסים מול אישה או בעיה נפשית או שונות נוירולוגית כזו או אחרת, מסוג הדברים שלא ממש דנים בהם בחברה הדתית.

לאבא שלי יש אח נוסף שהוא דתי אבל נשאר ״כיפה סרוגה״ כפי שהם גדלו ולא התחרד, ובמשך תקופה די ארוכה הם אפילו גרו במרחק הליכה מאיתנו. אני חושבת שכן יצא לנו להתראות איתם מידי פעם באותה תקופה, ויש לי באלבום אפילו כמה תמונות פורים שלי בתור ילדה עם הבן הגדול שלהם (אני הייתי מחופשת לאינדיאני, הוא היה מחופש לקיפי הקיפוד) – אבל אני חושבת שבערך בתקופה שבה נסענו לשנתיים לניו יורק ואז חזרנו גם איתם התרופף הקשר, אולי כי גם הם עברו דירה לשכונה הרבה יותר מרוחקת בירושלים.

אבל אני חושבת שמה שהפריע לנו בעיקר בקשר מולם היה נושא הדת, וגם לאח שהוא ״כיפה סרוגה״ היה קשה עם זה, למרות שאולי מולו זה גם היה נושא פוליטי.

---

אני חושבת שדווקא עם המשפחה מצד אמא שלי היה לנו פוטנציאל יחסית גדול יותר ליצור קשרים חברתיים למרות שהם גרו במרחק כמה שעות נסיעה מאיתנו (שלוש וחצי בערך כשהיתי ילדה, היום עם כביש שש / שאר כבישים מהירים טובים יותר ורכבים מהירים יותר זה כנראה הרבה פחות).

זה נבע מכך שבעצם כילדים ביקרנו אצל סבתא שלי בכל חג אפשרי פלוס פעמיים בחופש הגדול (פעם ביולי מיד אחרי הקייטנות, ופעם שניה לקראת סוף אוגוסט כשהיתה לסבא שלי אזכרה וסבתא שלי הפכה אותה לאירוע למשפחה המורחבת).

זו היתה מבחינתנו הזדמנות להפגש עם המשפחה המורחבת (למרות שכילדה מן הסתם הרבה פחות התחברתי מהמפגשים עם הרבה מאוד מה״זקנים״ של המשפחה, כמו למשל גרושתו של הדוד של אמא שלי שמשום מה היא נשארה בקשר עם המשפחה ולא הדוד שהיה אחיה של סבתא שלי). אבל לא פעם יצא לנו לבלות לא מעט שעות עם בני הדודים שלנו, במיוחד הילדים של אחיה של אמא שלי שגרו במרחק בית או שניים מסבתא שלי ולכן היו מגיעים לא מעט לבלות איתנו כשביקרנו.

עם השנים סבתא שלי כבר התחילה להתקשות לארח, במיוחד כשהיה מדובר על משפחה די גדולה – שישה מבוגרים (הילדים שלה פלוס בני / בת זוג שלהם) פלוס אחד עשר נכדים במגוון גילאים. אבל עדיין כנראה שהיינו כל כך ״רגילים״ לבקר בצפון שאיכשהו גם כשסבתא שלי כבר התקשתה לארח ואפילו עזרה מהבנות והכלה שלה (או יותר נכון עזרה מקסימלית מהבנות ועזרה מינימלית מהכלה) לא ממש הקלה עליה – מצאנו דרכים להמשיך לחגוג בצפון, גם אם בצורה אחרת.

כמו למשל לבקר בקיבוץ של דודה שלי לחגים – משהו שרובנו לא התלהבנו ממנו מהרבה סיבות, החל מהאוכל בחדר האוכל שהיה רחוק מלהיות אוכל ביתי (או אפילו טעים), וכלה באווירה ובטקסים שהיו משמעותיים לקיבוצניקים (במיוחד כשאלו היו הקרובים / חברים / ילדים שלהם שהופיעו בטקס) אבל למי שהוא לא קיבוצניק הזכירו בעיקר טקסים חובבניים לחגים מבית הספר.

אני חושבת שהיחידה שבאמת נהנתה בקיבוץ היתה אמא שלי – כי היא לא היתה צריכה לבשל או לשטוף כלים, ולכל היותר היתה צריכה לעזור לפנות את הכלים מהשולחן למדיח הכלים התעשייתי של הקיבוץ וזהו.

אבל אני מניחה שעם הזמן העובדה שדי קיטרנו על הטקסים בקיבוץ די הפכה למתישה, ודברים השתנו. כשביקרנו בקיבוץ, דודה שלי התחילה יותר ויותר לארח אצלה בבית באוכל שהיא לקחה מהקיבוץ פלוס תוספות שהיא הוסיפה (או ביקשה מאמא שלי להביא) – משהו שהיה קל יותר כשאחיה (הדוד שלי) התחיל לחגוג עם המשפחה של אישתו ולא איתנו את רוב החגים, ואז רק אנחנו וסבתא שלנו הגענו אליה. עם הזמן גם אנחנו ה״ילדים״ (של אמא שלי או אלו שלה) פחות ופחות הגענו לחגים – כי היינו בחו״ל בחג, או שחגגנו עם בני / בנות זוג, או כל סיבה אחרת.

אבל עם הזמן גם אמא שלי התחילה לארח – היו פעם או פעמיים שאחיה הגיע עם הילדים וסבתא שלי, כמה פעמים נוספות שאחותה פלוס הילדים וסבתא הגיעו – אבל עם הזמן התחלנו לחגוג יותר ויותר במסגרת משפחתית מצומצמת, במיוחד כשכולנו כבר מצאנו זוגיות ואחי ואחותי התחתנו ונולדו להם ילדים. ואפילו פעמיים שלוש חגגנו עם המשפחה של גיסי (המשפחה של גיסתי דתית ולכן קשה לנו לחגוג איתם כי זה דודש שנתארח אצלם לכל החג וזה בלתי אפשרי).

---

אבל עם הזמן אני מרגישה שכשהפסקנו להגיע לצפון, כמות הפעמים שיצא לי להפגש עם המשפחה המורחבת של אמא שלי הלכה ופחתה.

ובדיעבד אני חושבת שאולי יש מאחורי זה כמה סיבות.

קודם כל, גיסתה של אמא שלי היא חתיכת יאכנע.

חלק מזה כנראה שלא באשמתה. ממה שהבנתי מאמא שלי, היא גדלה בבית שבו אחותה היתה תמיד המוצלחת בעיני אמא שלהן, והיא תמיד הפחות מוצלחת. היא תמיד היתה הפחות יפה (למרות שראיתי תמונות שלה כצעירה והיא בהחלט נראתה לא רע), והפחות חכמה (למרות שיש לה תואר מתקדם בתחום מדעי), והתחתנה פחות טוב (למרות שדוד שלי מאוד אוהב אותה ותמיד היו להם חיים מאוד טובים יחד).

במצב הזה שבו היא גדלה תמיד באווירה תחרותית – איכשהו כנראה שגם היא הפנימה את המסר הזה. ומשהו בזה שלמשל אני, אחותי ואחי תמיד היינו בתור ילדים ״מוצלחים״ יותר בתור תלמידים וכו׳ (במיוחד כשאבא שלי היה תמיד מביא את התעודות שלנו לכל מקום כדי להתגאות בהן) כנראה מאוד עורר בה את יצר התחרות הזה.

לכן בכל פעם כשהיה שביב של סיכוי שהילדים שלה יוכלו ״לנצח״ אותנו – היא היתה מיד מדגישה את זה. הבת הבכורה שלה עשתה תואר בקולנוע והשתלבה ב״תעשייה״ בתל אביב? מיד שמענו על זה. פחות שמענו על זה כשהיא לא הצליחה להשתלב ולהצליח וחזרה לגור במושב בערך שנה וחצי או שנתיים אחר כך. כנ״ל היא דאגה לספר לנו בקולי קולות כשהבן הצעיר שלה הצליח להתקבל לבית ספר לעסקים – אבל לא ממש סיפרה כשהוא לא הצליח לסיים את התואר הזה ופרש אחרי סמסטר או שניים.

וזה לא שבני הדודים שלי הם חלילה כשלונות. כולם בעלי מקצוע – זו שלמדה קולנוע הפכה להיות מורה לקולנוע באיזור שבו היא גרה, והילד הזה שהתקבל לבי״ס לעסקים הפך להיות כבאי ונשמע שהוא מאוד טוב במקצוע שלו ומאוד מצליח. אז נכון שכבאות היא מקצוע שהוא לא ״אקדמאי״, אבל זה לא הופך אותו לפחות טוב מכל מקצוע אחר.

אבל איכשהו הגישה הזו של התחרות נשארה, ואפילו עברה לבנות שלה. וזה מרגיש ממש לא נעים לפעמים.

זה כמו למשל שבת הדודה הכי גדולה שלי התחתנה – והיה חשוב לה לשלוח לי הזמנה באופן אישי למרות שעדיין גרתי אז בארה״ב ולא הייתי יכולה להגיע כי הזמנתי מראש כבר טיול לתאריכים האלו ולבטל אותו היה עולה לי המון כסף. אבל עדיין היה חשוב לכלה (ואולי אפילו לאמא שלה) לשלוח לי את ההזמנה באופן אישי כאילו עצם ההישג שלה להתחתן לפני (או להתחתן בכלל בשלב זה) הוא נצחון שלה באיזושהי תחרות שאין לה משמעות בכלל בעיני.

באותה מידה – כשכמה שנים אחר כך אחותי התחתנה, הזמנתי ידיד שלי להתלוות אלי לחתונה. הצד של אמא שלי לא ממש ידע שמדובר על ידיד והם משום מה חשבו שהוא בן הזוג שלי. אז אחותה של אמא שלי מיד התנפלה עליו ורצתה להכיר אותו, ולזכותה יאמר שהיא התאכזבה כשהיא גילתה שהוא רק ״ידיד״. למרות שאם היא היתה מכירה אותו לעומק כמוני היא היתה כנראה הרבה פחות מתלהבת מה״שידוך״ – מדובר על מישהו לא רציני במיוחד שלא פעם התכונות שלו שהיו משמעשעות בתור ידיד היו כאלו שהיו מגרדות את העצבים בתור בן זוג (ויש לי רושם שאישתו גם מרגישה כך, ואני ממש מעריכה על זה שהיא סובלת אותו).

אבל אותה דודה תחרותית שסיפרתי עליה קודם? התגובה שלה היתה הפוכה. אחותי הושיבה אותי איתם לשולחן בארוחה, והדודה הזו ישבה לידי בשולחן עם מה שאמא שלי תמיד מכנה ״פרצוף תחת״ קפוץ, ולא אמרה לי מילה. כי אם חלילה יש לי בן זוג (ועוד כזה שיש לו דוקטורט בפיזיקה והוא לא רק ״מדריך קראטה״), אז בעצם אני מבטלת כך את היתרון של הבת שלה ואני זו שמנצחת בתחרות שהיא עצמה המציאה.

---

אבל זה קורה לא רק עם הדודה אלא המשיך גם ל״דור הבא״.

קחו למשל את הבת הצעירה שלה. למרות שאותה בת היתה כנראה על סף חתונה אי שם ב 2008 או 2009 – חופשה משותפת בתאילנד עם מי שהיה בן הזוג הרציני שלה גרמה לה להעיף אותו לכל הרוחות, אבל איכשהו מאז לא היתה לה אף מערכת זוגית רצינית או ארוכת טווח. היום היא אמא חד הורית לשתי בנות, עובדת במשרה חלקית בתור עובדת סוציאלית – וגרה עכשיו בבית של סבתא שלי ז״ל שעבר בעצם לבעלותו של דוד שלי (אבא שלה), שהוא כנראה גם זה שמשלם לה חשבונות (וכנראה גם עוזר כלכלית מעבר לזה). אמא שלה כנראה גם עוזרת לה לוגיסטית עם הבנות.

ולפני כמה שנים אחרי הלוויה של סבתא שלי, התכנסנו כל המשפחה בחצר של הדוד שלי. איכשהו אני ואחותי התחלנו ללכת קצת ברחוב לכיוון הבית של סבתא כדי להיפרד ממנו מבחוץ – אותה בת הדודה פשוט משכה את אחותי ביד כדי להראות לה ״מה עשיתי מהבית של סבתא״ (שמבחוץ נראה מוזנח להחריד), אבל אותי במכוון לא הזמינה להיכנס אליו.

---

ויש את הילדים של אחות של אמא שלי, שמעולם לא היתה לי מולם שום מריבה – אבל אני חושבת שגם אף פעם לא ממש יצרנו קשר מעבר ל״שלום שלום״.

זה כמו למשל שבחתונה של אחותי שסיפרתי לכם עליה לפני כמה פסקאות – הבת של הדודה הזו (יש לה שלושה בנים ובת) היתה בהלם כשהיא ראתה אותי שותה משקה אלכוהולי כי היא היתה בטוחה שאני אף פעם לא שותה אלכוהול.

כמובן שבגיל שלושים פלוס – מאוד חריג שאנשים לא ישתו משקאות אלכוהוליים מידי פעם. אני לא מדברת על להשתכר באופן קבוע (למרות שאני מניחה שייתכן שכמה מאיתנו הגענו בטעות או שלא בטעות לשכרות בפעמים בודדות בחיים שלנו, או אולי יותר), אלא מידי פעם לצאת לבילוי שבו שתינו יין במקביל לארוחה טובה או יצאנו לשוחח מעל משקה כזה או אחר או כוס יין.

אני מניחה שיש מי שלא שותה אלכוהול מסיבות כאלו ואחרות, החל מסיבות של מוסר (נניח דתות כמו המורמונים שאוסרים על חומרים ממכרים), וכלה באנשים שנפגעו בצורה כזו או אחרת מהתמכרויות וספציפית מאלכוהוליזם ולכן נוטים להמנע משתיה.

אבל אני לא שייכת לאף אחת מהקבוצות האלו (למרות שאני מצד שני גם לא הטיפוס של הבליינית שמבלה כל לילה אפשרי בלהשתכר), כך שלא ממש ברור לי למה בת הדודה שלי חשבה שאני לא שותה אלכוהול. אבל אני חושבת שזה מאוד מעיד על רמת חוסר ההיכרות בינינו – ועל כך שאולי היא מכירה אותי בעיקר דרך תיאורים של אמא שלי שמבקרת אצלם הרבה.

ובדיעבד אני שואלת את עצמי עד כמה אלו קשרים שאני רוצה לשמר אם רמת ההיכרות בינינו היא כזו נמוכה.

במובן מסוים לאמא שלי חשוב לשמר אותם – היא תמיד מעדכנת אותנו כשמשהו קורה בצד שלה במשפחה (למישהו נולד ילד או מישהו חולה), למרות שמידי פעם אנחנו צריכים להזכיר לה שאנחנו לא בהכרח מכירים את השמות כי אנחנו לא ממש מבלים אצל המשפחה שלה יותר מידי.

אבל עובדתית היא לא ממש משקיעה בלגרום לקשרים האלו להפוך לאישיים יותר. כי כמו שכתבתי ברשומה על ראש השנה – לא רק שהיא לא מעודדות אותנו לבקר שם, אלא גם באופן פעיל לא פעם מעודדת אותי לפחות לא להגיע.

כל זה למרות שאחותי והמשפחה שלה כן מגיעים באופן סדיר לקיבוץ – יש בקיבוץ כמה חדרי אירוח שמיועדים למשפחות של חברי קיבוץ שרוצים להגיע להתארח בו והמשפחה גדולה מידי מכדי להתארח אצל חברי הקיבוץ. אחותי מזמינה את אחד מחדרי האירוח הגדולים בקיץ או בחגים, והמשפחה מבלה בקיבוץ עם דודה שלי, כולל בבריכה של הקיבוץ, אוכלים יחד בחדר האוכל, ומטיילים באיזור. במצב כזה כנראה שקל לאחותי באופן יחסי לתחזק את היחסים מול המשפחה באיזור.

אבל לי אין ממש מה לחפש שם. אני אמות משעמום בקיבוץ עצמו, אני לא ממש מתחברת לאוכל בחדר האוכל, ואני לא ממש אוהבת לטייל בצפון (די מיציתי את זה בתור ילדה כשטיילנו באיזור בתור משפחה בכל פעם שביקרנו את סבתא שלי כמה פעמים בשנה – פלוס לא מעט טיולים שנתיים לאיזור).

הסיבות היחידות שלי להתארח שם היו בתקופה שבה סבתא שלי היתה בחיים ויכולתי להפגש איתה, או שחגגנו את החגים או אירועים אחרים (כמו חתונות של בני הדודים) בקיבוץ עצמו.

כך שאם אין לי את הקשרים החברתיים – אין לי מה לחפש שם, אבל אם אני לא שם – כנראה שאני לא אצור או אתחזק את הקשרים האלו.