שלושה טיולים

לפני בערך 13 שנים, נתקלתי בטור אישי ב״ניו יורק טימס״ של חולת סרטן הדם אמריקנית.

מדובר היה על אישה מאוד צעירה, בת עשרים וקצת, עם יכולת כתיבה שפתחה בלוג ורק במקרה הבלוג הצליח לקבל המון חשיפה – וכך בעצם הפך לטור בניו יורק טיימס.

היא תיארה בטור שלה הרבה מאוד נושאים שהטרידו אותה כאישה צעירה וחולה, כמו למשל זוגיות או סיפורי חייהם של חולים אחרים שהיא הכירה (כולל חברה קרובה מאוד שלה שנפטרה מאותה מחלה).

כשהיא הבריאה, היא החליטה לצאת לטיול ברכב ברכבי ארה״ב, ולהיפגש עם אנשים שנחשפו גם הם לטור שלה והתחילו להתכתב איתה. הטיול לקח בערך שלושה חודשים, ואחד מאותם אנשים שהיא פגשה אמר לה מראש אמירה מאוד מעניינת לגבי הטיול הזה בפרט אבל טיולים בכלל:

“When we travel, we actually take three trips. There’s the first trip of preparation and anticipation, packing and daydreaming. There’s the trip you’re actually on. And then, there’s the trip you remember. The key is to be present wherever you are right now.”

או בתרגום לעברים: כשאנחנו יוצאים למסע, אנחנו בעצם מטיילים שלושה טיולים. הטיול הראשון הוא התכנון והציפיה, האריזה והחלומות בהקיץ. יש את הטיול שאת אכן מטיילת במציאות. ואז יש את הטיול שאת זוכרת. הדבר החשוב הוא להיות נוכחת בשלב שבו את נמצאת עכשיו.

---

מאז שחזרתי מטיול לא מוצלח לאלסקה לפני קצת יותר משנתיים, יצא לי לחשוב לא מעט על הטיול הקודם שלי לאלסקה ב 2011, שהיה במקרה עם אותה חברה, וגם ביקר בלא מעט מאותם אתרים שבהם ביקרנו בטיול האחרון, במיוחד בחצי השני של הטיול.

אני מניחה שזה חיבור של כמה אירועים, כמו למשל העובדה שאני בתקופה האחרונה מפרסמת את הרשומות האחרונות שלי על הטיול (ומבטיחה שאלו של הפרחים מסתיימים בקרוב ואז יגיעו רשימות סיכום).

יש גם את אחת המטיילות שהיתה איתי בטיול שעבדה במשך שנים בתור דיילת, מקצוע שהלך ממש טוב עם הנטיה שלה לטייל בעולם לכל מיני מקומות – עד לשפני שנתיים היא התחתנה וכיום הם הורים לתאומים בני כמה חודשים ועוד תינוקת (כנראה מאומצת?).

ואז יש את מי שהיה המדריך הצעיר יותר בטיול שלנו, שהיה לו קטע עם המטיילת מהפסקה הקודמת בזמן הטיול – שלפני כמה שנים, כמה חודשים לפני הקורונה ובערך חודש לפני שיצאתי לטיול שלי לניו זילנד אובחן עם סרטן גרורתי שהתחיל בלבלב וגרם לו לכמה גרורות בכבד.

מסתבר שיש שני סוגים שונים של סרטן בלבלב – אחד הוא כזה שהוא קטלני ומהר מאוד, לרוב בגלל שמגלים אותו רק כשהוא גרורתי, ואחד באיזור מאוד ספציפי של הלבלב שאפשר ״לשרוד״ איתו לא מעט שנים ואולי לפעמים להבריא ממנו.

המדריך הזה חלה בסוג ה״קל״ יותר, וטיפולים כימותרפיים הקטינו משמעותית את הגידולים שלו והוא עדיין בחיים, ונראה שברמת חיים די גבוהה. בתחילת הדרך הוא היה מעדכן כל כמה חודשים מה מצבו, אבל בשנים האחרונות הוא מעדכן כבר פחות (כשהעדכון האחרון שלו היה לפני בערך שנתיים וקצת).

רק שלפני יומיים שלושה הוא נכנס שוב לחשבון הפייסבוק שלו ועדכן את התמונה שלו. והתמונה עצמה היתה קצת מוזרה – כזו שהוא שם אבנים על העיניים שלו ומקומות אחרות בפנים.

הוא לא כתב משהו מעבר לזה, אבל משהו בתמונה גרם לי אי נוחות – אבל גם הזכיר לי את הטיול ההוא.

---

התמזל מזלי וזכיתי לטייל לא מעט בעולם – וגם אם בטיולים היו מידי פעם קשיים או בעיות, רובם המכריע (בעצם כולם חוץ מהטיול האחרון הזה לאלסקה) היו אפילו מאוד מוצלחים.

אבל איכשהו משהו בטיול ההוא לאלסקה הרגיש לי מיוחד.

אולי כי הגעתי אליו במשקל נמוך משמעותית מזה שהייתי בו במשך המון שנים – ובמקביל גם כמה חודשים לפני שיצאתי לטיול התחלתי לצאת להליכות והתמדתי בהן, כך שהכושר שלי היה יחסית גבוה. זה לא שהפכתי להיות זו שמובילה את הקבוצה בקצב ההליכה שלה והולכת במסלולים הכי קשים – אבל אם בטיולים לפני כן הייתי זו שנגררת לאט הרבה אחרי כל שאר הקבוצה אפילו במסלולים הכי קלים, הפעם הייתי בין ההולכים האחרונים בקבוצה.

זה לרוב גם קרה לי בטיולים הבאים שלי, אבל פה כנראה שהחוויה היתה בולטת יותר כי היא היתה כל כך ראשונית – ממש כמו שפתאום שמתי לב לזה שלא רק שנוח לי יותר לשבת במושבים הקטנים של מחלקת התיירים, אלא לא רק שקל לי לחגור את החגורה אלא אני יכולה לקצר אותה משמעותית – כשבעבר כשהייתי בשיא המשקל שלי היה לי קשה רק לסגור אותה כשהיא היתה בשיא האורך.

---

למען האמת, הטיול עצמו היה רעיון שעלה לי בשלבים הראשונים של ההליכות שלי.

באותה תקופה גרתי בשכונת נוף ים בהרצליה – שכונה שנמצאת צפונית להרצליה פיתוח הידועה לשמצה בעושר שלה. נוף ים היתה לפחות אז עדיין שכונה יחסית צנועה – מדובר היה על שכונה שהוקמה באמצע שנות הארבעים של המאה העשרים והורחבה בערך עשור אחר כן, והיתה מעין שילוב של יוצאי מעברות ושל עובדי מהערכת הבטחון שגרו צמוד לחופי הים הצפוניים של הרצליה, והיו בה בתים פרטיים צנועים.

עם התבגרות האוכלוסיה המקורית שלה, לא מעט מהבתים הצנועים שהוקמו בעבר נהרסו – ובמקומן נבנו וילות מפוארות בדומה לבתים של הרצליה פיתוח מדרום. אבל לפחות בתקופה שבה אני התגוררתי בשכונה, האיזור שבו אני התגוררתי עדיין היה של לא מעט מאותם בניינים ישנים שהגיל כבר ניכר בהם – משהו שאבא שלי שנא, כי המראה שלהם הזכיר לו שכונות עוני.

אבל השכונה היתה לא רק קרובה לחוף הים (בערך עשר דקות הליכה לחוף סידנא עלי) אלא גם לשדות שנמצאו מצפון להרצליה. בשלב מסוים התרחשה בשדות הללו חפירה ארכיאולוגית כזו או אחרת שגרמה לחסימה שלהם בתקופה האחרונה שלי בשכונה, אבל בקיץ 2010 הם עדין היו פתוחים להליכות.

ובאחת ההליכות הראשונות שלי חשבתי שאולי הטיול הזה לאלסקה שנשמע לי תמיד מעניין יכול להיות סיבה טובה לעודד אותי להתמיד בהליכות האלו.

ואני לא יודעת אם זה מה שעזר לי להתמיד – אבל אכן התמדתי. בהתחלה בהליכה בשדות כשהמסלול שלי רק הלך והתארך עם הזמן, ואז כשהקיץ הסתיים והבקרים הפכו להיות חשוכים מידי מכדי ללכת בשדות הלא מוארים, עברתי להליכות ברחובות השכונה שגם בהם המסלולים שלי רק הלכו והתארכו, ופעם כללו גם שינוי די רציני במסלול כשהבנתי שאחת ההארכות שלי גרמה לי ללכת ליד בית של שגריר כזה או אחר, והדמות שהולכת בשעות מוקדמות כנראה הלחיצה קצת את השומרים של הבית.

אבל בהחלט בטיול הזה היו עבורי שלושה טיולים – אותו טיול שחלמתי עליו במהלך כל ההליכות האלו מוקדם בבוקר, הטיול עצמו שהצליח להיות מוצלח גם אחרי כל החלומות שהיו לי עליו – והזכרונות עליו שנטו משום מה להיות טובים מאוד, גם כשהיה לי ברור שהטיול עצמו היה רחוק מלהיות מושלם בהרבה מאוד מהפרטים הקטנים שלו – כולל מטייל ניו זילנדי רע מזג שמשום מה לא ממש סבל אולי, ומטיילת גרמניה שהתרשמתי שהיתה ידידותית בתחילת הטיול אבל אז משהו השתנה והיא התחילה להתעצבן עלי מסיבות שעד היום לא ברורות לי.

---

ואולי במובן מסוים הטיול הזה הפך להיות מעין טיול רביעי שתמיד מלווה אותי – אותו טיול שהיה כזה כיפי ומוצלח שכל טיול אחר יתקשה מאוד להשתוות אליו. כה שהאנשים תמיד ירגישו פחות נחמדים מהטיול ״ההוא״ והיכולת ללכת בקצב של הקבוצה כבר לא יהיה מרגש כמו בטיול ״ההוא״, והנופים יהיו הרבה פחות מרגשים ומיוחדים…

וכל זה דווקא כי באמת הזכרון של הטיול תמיד יהיה שונה מהטיול עצמו – ויכלול לא פעם את הפרשנות שלנו ואת הנרטיב שהמצאנו לגביו במהלכו, אבל גם בזמן שעבר מאז. איכשהו נזכור בו את הרגעים שמתאימים לנרטיב הזה (״איזה נוף מדהים היה לנו מהמעבורות שעברנו בהן בין הערים שקרובות לחוף באלסקה!״) – אבל הרבה פחות את אלו שלא (״למה תקעו לנו את הנסיעות במעבורות האיומות האלו דווקא בשעות הלילה כשמזג האוויר בהן קפוא, ואי אפשר להתחמם בכלל אפילו כשאנחנו נמצאים ישר מתחת למנורות החימום, עטופים בשק״ש ולבושים בעשרים שכבות של בגדים?״).