הסוף

לפני בערך שנה ושמונה חודשים כתבתי את הרשומה הזו על בחור אמריקני בשם דיוויד סמית שרזה בגדול – ואז השמין שוב בגדול, ואז שוב הרזה והשמין והרזה והשמין ועבר כמה מחזורים כאלו – שכל אחד מהם הוביל להרזיה קטנה יותר אבל אז להשמנה יותר משמעותית והגעה למשקל גבוה יותר ויותר – ובמקביל גם מצבו הפיזי התדרדר עד מצב שבו הוא עמד למות בטווח הזמן המיידי.

בפוסט שכתבתי, שמן לשעבר שרזה והפך למאמן הרזיה בעצמו פשוט ״התנפל״ על הבחור השמן והאשים אותו במצבו, ואפילו רמז שמגיע לו למות בגלל שהוא ממשיך להיות שמן ומוצא ״תירוצים״ להמשיך בהשמנה שלו.

לצערי, למרות שמאז דיוויד ניסה לרזות ולשפר את בריאותו – באמצע ספטמבר הוא הלך לעולמו. הוא עבד כל חייו כמעט מאוד קשה כדי להרזות שוב, אבל לפני בערך שנתיים או שלוש הגוף שלו פשוט התחיל לקרוס (הכליות שלו למשל נכשלו, ונוצרו לו פצעי לחץ איומים בגלל השכיבה המתמשכת במיטה) – ולמרות שהוא טופל רפואית ובמקביל עבד קשה להרזות למרות שהיה לו קשה להיות פעיל גופנית כשהוא במצב פיזי קשה הוא ירד בערך 90 – 100 ק״ג בשנים האלו (הוא שקל בשיאו מעל 300 ק״ג).

אבל זה כנראה לא הספיק, וביום חמישי לפני שבועיים הוא הלך לעולמו.

ואני חושבת שלמרות שהסיפור האישי שלו היה קיצוני במיוחד מבחינת המשקל אליו הוא הגיע (וכנראה הרגלי האכילה שהובילו אותו למשקלים גבוהים במיוחד, גם עבור אמריקנים שמנים) – אבל הוא בכל זאת מייצג את הסיפור של לא מעט אנשים שמנים.

כי סיפורי הצלחה קיימים, אבל רק בודדים מאוד מצליחים ליישם את ההצלחה הזו לאורך זמן, וכנראה שגם לא כל אלו שמצליחים לשמור על התוצאות במשך שנים בהכרח מצליחים לשמור על ההישג לכל החיים, במיוחד אחרי משבר משמעותי בחיים או שינוי משמעותי כזה או אחר שמשנה את השגרה שלהם באופן דראסטי.

והייתי רוצה להאמין שאלו שבאמת מצליחים עושים את זה כי החיים שלהם באמת הפכו להיות מוצלחים יותר בגלל ההרזיה. זה יכול לקרות במצבים שבהם ההשמנה היתה (או לפחות נתפסה) כדבר היחידי שבאמת הפריעה להם בחיים, וברגע שהם רזו – האישיו נפתר והם יכלו להמשיך בחייהם כרגיל.

אבל לא פעם שמתי לב לכך ששמנים לשעבר הם לא פעם המבקרים הכי גדולים של השמנה ושל שמנים אחרים. מעין תחושה שהחיים של אנשים שמנים בכלל לא יכולים כלל להיות מוצלחים (או לפחות לא הכי מוצלחים שאפשר) אך ורק בגלל המשקל. וזה נכון לכל היבט בחיים: זוגיות, קריירה, חברות, יחסים בתוך המשפחה, היחס של החברה הכללית – וכל דבר אחר שחשוב בחיים.

לגיטימי לחשוב שאלו דברים שלא יעבדו לאדם עצמו כאדם שמן. לא פעם התחושה הזו היא תלוית סביבה באמת: אם אדם מסוים רוצה למשל לעבוד בתעשיית הבידור, האופנה או הפרסום ששם המראה החיצוני הרזה הוא קריטי, באמת יהיה קשה להשתלב בתעשייה בלי להיות רזה, והוא או היא באמת יתפסו את ההשמנה בתור משהו שאי אפשר לפתח בגללו קריירה. אני מניחה שזה גם נכון עבור מאמני כושר או דיאטניות למשל שצריכים כולם להראות ״כראוי״ לתפקיד.

אבל זה לא ממש נכון לכלל המקצועות. כעובדת הייטק היו בכל מקום עבודה ובכל משרד שעבדתי בהם אנשים שמנים, ואפילו מאוד. וזה כולל למשל כמה וכמה מנהלים ומנהלות בכירים ובכירות שהיו בקשר רציף עם לקוחות מכל העולם, כולל מפגשים פנים מול פנים. אני מניחה שזה נכון לעוד הרבה מאוד מקצועות שבהם אנשים נמדדים בעיקר על פי היכולות שלהם והרבה פחות (אם בכלל) על פי החזות החיצונית שלהם.

לכן מפריעה לי ההכללה שלא פעם עושים שמנים לשעבר, שלוקחים את ההשמנה האישית שלהם ומכלילים אותה על כלל ציבור השמנים. וזה משהו שקורה באופן די גור, ללא מעט מרזים שמרגישים שמצד אחד העבר שלהם מייצג את כלל ציבור השמנים, ומצד שני ההרזיה שלהם מייצגת את העתיד האופטימי והבריא יותר של אותם אנשים שמנים אם הם ״רק היו רוצים ומוכנים להתאמץ״.

---

אבל דיוויד היה מישהו שכן רצה וכן התאמץ, ולכן באמת הרזה למשקל ״נורמלי״ והחיים שלו על פניהם השתפרו פלאים. אבל מאחורי הקלעים, החיים האלו היו בעצם לא ממש נפלאים. בהרבה מאוד היבטים של החיים כמו למשל במערכות יחסים זוגיות הוא היה חסר ניסיון מה שהוביל לקושי ולחוסר בטחון – שהם בתורם גרמו לכך שבסופו של דבר הוא חזר למה שתניד ניחם אותו כשהוא היה במצוקה: האוכל.

החוויה הזו של דיוויד היא לא בהכרח חריגה. בזמנו קראתי ספר של מישהי שהיתה שמנה באופן חריג מגיל מאוד צעיר עד סוף שנות השלושים שלה או תחילת שנות הארבעים – וגם היא מספרת על הקושי שלה פשוט ״לחיות״ כמו אישה רזה בדיוק בגלל שהיא לא בהכרח ידעה איך לחיות כך בהמון מובנים. בספר שהיא כתבה על התהליך – היא בקושי מתרכזת באיך היא רזתה – אלא בעיקר בתגובה שלה להרזיה. גם היא כמובן מספרת על התגובה שלה לחיפוש זוגיות בפעם הראשונה בחיים בגיל ארבעים ומשהו, אבל גם על קושי בהתמודדות עם התגובות של הסביבה הקרובה והרחוקה יותר להרזיה, כשלא פעם התגובות של המשפחה שלה או של המנהלות הרעילות שהיו לה בתקופה הזו היו לה קשות, והיא טענה שהן לא היו קורות אם היא היתה רזה כל חייה (או נשארת שמנה).

גם היא וגם דיוויד סופו של דבר השמינו חזרה, ובמובן מסוים דווקא ההצלחה שלהם לרזות היתה אחד הגורמים לכך שהם השמינו שוב, כי הם לא ידעו איך להתמודד איתה.

המציאות עצמה היא כמובן מורכבת. שניהם (וכנראה רבים אחרים שהצליחו לרזות, התקשו להתמודד עם החיים כרזים, והשמינו שוב) תמיד שאפו לרזות שוב בגלל כנראה שרק אחרי ההשמנה הם הבינו שההרזיה כן הקלה להם על החיים בצורה משמעותית, או שאולי חלקית הם התגעגעו לתחושת ההצלחה שההרזיה העניקה להם ונעלמה כשהם השמינו שוב – גם כשההשמנה בעצם העניקה להם תחושת בטחון שהיתה חסרה להם כרזים.

בסופו של דבר החיים של דיוויד הוגדרו על ידי ניסיונות ההרזיה שלו. ואולי במובן מסוים ההצלחה הראשונית שלו בהרזיה אי שם לפני קצת פחות מעשרים שנה הקשתה על שאר החיים שלו כשהוא לא הצליח לשמור עליה, ולמרות ניסיונות חוזים ונשנים הוא דם לא הצליח לשחזר אותה מאז.

ועצוב שחייו נקטעו בסוף שנות הארבעים שלו.