כל מסעדה שרוצה להחשב לנחשבת בימינו כנראה צריכה ״קונספט״. כלומר דרך מיוחדת שבה ״חווים״ את האוכל.
כמו למשל ״שרינג״. ״שרינג״ זה מצב שבו המנות מוגשות למרכז השולחן וכל אחד יכול (ואולי אפילו צריך?) לטעום מהן.
זה לא משהו שהוא לחלוטין לא מקובל. כשהייתי בסין בזמנו למשל – הרבה מאוד מהארוחות הגדולות שאכלנו (כארוחות צהרים או ערב) היו כאלו שהוזמנו לשולחן כמה מנות עיקריות, והן הוגשו לצד קערה ענקית של אורז למרכז השולחן, וכל אחד היה לוקח כמה שהוא רוצה מכל מנה. השולחנות במסעדות אפילו היו בנויים בשביל סגנון האכילה הזה – כי במרכז השולחן היתה פלטה מוגבהת שעליה היו מוגשות המנות, ויא היתה מסתובבת כך שכל אחד יכול היה לגשת בקלות למנה שהוא או היא רצו.
או לפחות זה מה שהיה כשטיילתי בזמנו דרך החברה הגיאוגרפית בטיול ברכבת הטרנס סיבירית, שבסופו בילינו יומיים או שלושה בבייג׳ינג. כטיול הזה בכל פעם שמנה היתה מאוד פופולרית בשולחן, המדריכה היתה מזמינה עוד צלחת ממנה כי היא ראתה שאנשים אוהבים את המנה.
אני מניחה שככה זה גם עובד בארוחה סינית ביתית, שבה האמא כבר יודעת אילו מנות פופולריות יותר במשפחה ויודעת מראש מה לבשל יותר ואיזו מנה כנראה תדרוש שהיא תגיש ממנה יותר אוכל.
אבל זה לא היה המצב כששנה אחרי הטיול בחברה הגיאוגרפית – נסעתי לטיול מקיף בסין עם חברה אחרת (פגסוס). לזכותה של פגסוס חשוב לכתוב שהפעם לא היינו בסין רק יומיים שלושה אלא יותר לכיוון של שבועיים שלושנה, והיינו קבוצה גדולה יותר משמעותית, כך שלהזמין ״קצת״ יותר מנות בכל ארוחה כי הן היו אהובות היה מצטבר מאוד מבחינה כספית.
אבל בהחלט היו מצבים שהיו מתסכלים – החל ממנות שהיו מסתיימות יחסית מהר ואנשים האחרונים שרצו לטעום מהן לא זכו לטעום מהן – או שבמקביל, הראשונים שלקחו מכל מנה לקחו מנה קטנה למדי כדי לאפשר לכל השולחן להניות מהמנה, אבל אז האחרונים לקחו מנה הרבה יותר גדולה ובעצם ״חיסלו״ אותה במקום לאפשר לראשונים לקחת תוספת שהיתה מובילה לחלוקה הוגנת יותר של המנה בין כל היושבים בשולחן.
זה כנראה משהו שמתרגם למסעדות ה״מאגניבות״ של ישראל ובמיוחד של תל אביב בימינו שכל ך אוהבות להרגיש מיוחדות בכך שהן כופות על הסועדים ללכת על ה״שׁרינג״ בכך שהן מגישות מנות קטנות למדי שכל אחד מהסועדים זוכה לטעום ביס או שניים לכל היותר מכל המנה הזו, ויוצא מהמסעדה עם חשבון מנופח מידי אבל קיבה לא ממש מלאה.
ואני מכירה לא מעט אנשים שהצורך הזה לחלק כל מנה בין כמה סועדים וההתלבטות כמה לקחת (ומתי זה מעט מידי או הרבה מידי, וכמה לקחת בבת אחת כדי לא להראות חזירי מידי) הופכת כל ביקור במסעדה כזו לסיוט, והן היו מעדיפים ללכת פשוט לאכול שווארמה. זה לא שמנת שווארמה זולה בימינו, אבל לפחות כשאוכלים את מנת שווארמה עדיין יצאים שבעים, וכנראה בסופו של דבר היא גם עולה הרבה פחות ממסעדה פלצנית.
ויש את הקונספט הזה של ״הביס המושלם״. אין כבר אוכל טעים – בכל מנה כזו יש את ה״ביס״ שמכיל את כל הרכיבים בה כדי ״לחוות את הביס המושלם״. כי כנראה שלא תקבלו יותר מביס או שניים מהמנה מלכתחילה, אז לפחות בקטע הזה אתם מקבלים התראה מראש על קוטן המנה.
אבל כמו שאפשר לראות מהכתבה הבאה – לחלקים הולכים וגדלים מהישראלים נמאס מהטרנד הזה. הם מוכנים לוותר על מנות או תוספות חדשניות או מיוחדות, שלא לדבר על לאכול במסעדה רק כי עומד מאחוריה שף מפורסם – כדי לצאת מהמסעדה שבעים. זה בסדר להגיש סלטים שטנציים ככל עוד הם טריים וטעימים, ומנות בגודל שמשביע.
שלא לדבר להגיש לכל אחד מנה משלו ולאפשר לאנשים לחלוק אותן כרצונם.
רק חבל שה״שפים הנחשבים״ כנראה לא יקראו את הכתבה, וגם אם כן – יזלזלו בה.
התיירת המקרית 
לפני 30 שנים היינו בניו-יורק. נכנסנו למסעדה, הזמנו מנה לכל אחד, וכמעט נחנקנו מהגודל שלה.
כשוחחנו עם ק"מ [קרובת משפחה] ניו-יורקית היא אמרה לנו: מי מזמין מנה עיקרית רק לעצמו? למדנו להזמין מנה עיקרית אחת, שתי מנות פתיחה, והיה לנו נחמד, טעים, משביע.
מאז, ובטח בשנים האחרונות לאור מחלתנו למדנו: רק עיקרית אחת, ושתי מנות פתיחה. הרבה פעמים העיקרית מגיעה עם סלט קטן או איזו פחמימה, שאני לא נוגע בה, אבל ד', דווקא כן.
עם חברים למדנו מזמן – מזמינים כמה מנות, והן מספיקות לנו.
איננו אוכלים במסעדות "שף". אין בנו התרגשות מכך שפלוני הוא שף מפורסם בטלוויזיה או קיבל כוכב מישלן או יותר. ה"דאוויין" הזה שמור לשועי עולם, אוליגרכים רוסיים וזוג הבהמות שמנהלות אותנו כיום. [לא נשכח את המנות בתוך נעליים של ה-שף, שגב משה.
אגב, שמנו לב, שבוטוקס, ניתוחי מתיחות פנים, מילויים הפכו לסממני סטטוס, ללא קשר לשום דבר אחר.
אהבתיLiked by 1 person
זה ידוע שהמנות בארה״ב בימינו הן ענקיות, ולא סתם בשנות השבעים והשמונים רבים היו מבקשים ״שקית לכלב״ עבור השאריות (כשכיום כבר פשוט מבקשים לארוז את מה שנשאר בלי להתבייש שזה ישמש לארוחה הבאה).
אני זוכרת שכשגרתי באטלנטה, היינו לא פעם יוצאים לאכול בחוץ, לא פעם למסעדות מזנון זולות או כאלו שהציעו אכילה ללא מגבלה. אבל לפעמים היינו יוצאים למסעדה שהיתה מגישה המבורגרים טובים – וכמנה ראשונה היינו מקבלים גישה ל״בר הסלטים״ של המסעדה שבו אוכלים סלט כמנה ראשונה.
פעם הצטרף אלינו מישהו מהצוות (מהגר מבריה,מ) שהיה לרוב חסכן, והוא פשוט העמיס כמויות עצומות של סלטים מהסוג שמלא בתפוחי אדמה או פסטה עם מיונז, ואז ביקש לארוז את השאריות וגם את ההמבורגר שהוא הזמין כך שהמסעדה סיפקה לו ארוחת צהרים ליומיים.
אבל ראוי לציין שאמריקני ממוצע לא היה מעז להתנהל כך במסעדה.
אבל בישראל כיום לא מעט אנשים נהנים ללכת למסעדות שף, לא פעם לאירועים מיוחדים – אבל לא רק. לא צריך להיות שועי עולם – ושפים היו מתמוטטים כלכלית אם הם היו ממתינים רק לשועי עולם במסעדה שלהם.
אהבתיLiked by 1 person
תראי –
היינו במסעדה כלשהי. מחיר מנת דג היה סביב 170 ש"ח. שף/לא שף אני לא מוכן לשלם מחיר כזה.
כנ"ל גם מנות בשר.
מסעדות "שף" אינן זולות.
אז אולי לא צריך להיות "מליאן", אבל כשאת מגיעה למסעדת שף שגם זכתה בכוכב מישלן, תצטרכי להיפרד מהרבה כסף.
בעיניי אין שום הצדקה לכך.
אהבתיLiked by 1 person
רוב מסעדות השף, במיוחד פה בארץ, הן לא מסעדות עם כוכבי מישלן ורובן המכריע אפילו לא שואף לכך – אלא מדובר על מסעדות שבהן שף בעל כשרון בונה תפריט משל עצמו ומושך כך לקוחות בגלל החוויה.
המחיר נובע כמובן מהתדמית של השף, אבל גם מהעובדה שהרכיבים של המנות הם לרוב איכותיים יותר (דגים מסוג יוקרתי יותר וכו׳) ולא פעם מאחורי כל מנה יש תהליך ״מחקר״ מסוים שהשף עושה כדי לשפר אותה וזו עבודה.
יש מי שמעריך את ההשקעה הזו במוצרים ובפיתוח המתכון – ויש מי שלא.
אהבתיאהבתי
עדי, ברור לי לגמרי מנגון התקצוב של כל מנה. עבדתי שנים ארוכות בתחום האירוח [מלונאות] וגם למדתי תקציבאות בחטאיי הרבים.
הכל טוב, יפה, נהדר – אבל אני לא אשלם מחירים כאלה לאוכל. מה ל'שות?!
גדלתי אצל אב, אמנם, לא שף, אבל בעל איכויות בישול נדירות במיוחד. מעט מאוד מזונות משתווים למנות שהוא בישל [ואינני מאלה שהמרק של אמא שלהם, עוף מכובס נחשב כמעדן אלוהי, אלא יש לי "עדויות".] אני, אגב, מתנגד למזון שיצורו מותנה ביבוא מזון ממקום אחר, ואני רק בעד בישול בחומרים מקומיים.
אבל
כך או אחרת, אני שייך לאלה שלא מעריכים את ה"מסביב", לא מוכנים לשלם עבור "החווייה", אלא רק עבור האוכל.
ואגב, אני בעד סגנון הגשה למרכז השולחן, כשמקפידים על עף/מזלג/סכין מרכזיים ולא כל אחד עם "הרוק" שלו מחטט בצלחת המרכזית. יאק.
אהבתיLiked by 1 person
אם לך לא מתאים, אז אל תבקר במסעדות הללו – אבל לגיטימי שיש כאלו שזה כן מתאים להם.
והנה מוטי בדיוק תיאר קושי שלו כטבעוני עם הגשה מרכזית כזו לשולחן שלא יכול לחלוק הרבה מאוד מנות עם אנשים לא טבעוניים.
אהבתיLiked by 1 person
עדי
חג שמח. אני לא מנסה לשכנע אותך.
השיחה התפתחה בעקבות הפוסט שלך.
אהבתיLiked by 1 person
אני ממש לא קהל היעד של המסעדות האלה…
היו פעמים בודדות שהלכתי עם עננת למסעדה בה המליצו לנו "לחלוק" אבל מכיוון שאני טבעוני והיא אוכלת הכל זה לא עובד לנו.
בכתבה שאליה הפנית שמתי לב שמנת קוביות הלוקוס שהוזמנה עלתה 142 שקל. זול זה לא אפילו אם לוקחים בחשבון שיש סלטים "חינם".
אהבתיLiked by 2 אנשים
דגים היא מנה יקרה באופן כללי, ואני מניחה שזה תלוי בגודל המנה. ולוקוס ספציפית עד כמה שידוע לי הוא דג יחסית יקר.
ואל תשכח שבימינו המבורגר או שווארמה פשוטים עולים בערך 70 – 80 ש״ח…
אהבתיאהבתי
כל חווית היציאה למסעדות לגמרי התקלקלה לנו בשנים האחרונות. כל היבט של העניין הזה, ממש. השירות התדרדר (לדעתי מאז שהתחילו להכריח את הבעלים לשלם משכורות למלצרים במקום רק טיפים וזה החמיר מאז הקורונה שמאז צעירים בכלל לא בא להם לצאת לעבוד). המחירים עלו והמנות קטנו. המסעדות (במיוחד השירותים) חשכו – בכוונה אין כמעט אור (שלא יראו את הלכלוך?) וקשה לקרוא את התפריט בלי פנס (מזל שיש בסמארטפון). וכל ההתחכמויות עם המנות, שילובים מוזרים ו"הביס המושלם" כמו שקראת לזה – הביאו משום מה ל"לא טעים". חוויה קולינרית פשוט ירודה, לטעמי. יש ויש כאלה שאוהבים ונהנים. אנחנו פחות. פעם היינו יוצאים כל הזמן למסעדות ובוודאי בימי הולדת וימי נישואים. היום נוטים לחגוג ולאכול בבית. שם הכי טעים.
לגבי שרינג – את זה אנחנו כן אוהבים, כך כל אחד יכול לטעום מכמה מנות במקום "להיתקע" רק במה שהוא במקרה הזמין.
אהבתיLiked by 1 person
אני חושבת שאנחנו לפחות תמיד הרגשנו שאנחנו יכולים לחלוק מנות או לטעום ממנות של אחרים בקלות גם בלי שכופים עלינו את ה״שׁרינג״ – ודווקא הכפיה לחלוק כופה עלינו להתפשר יותר על מנות כי כל מנה צריכה להתאים לטעם של כולם – ולא מאפשר למישהו שרוצה מנה מיוחדת להזמין אותה רק כי יכול להיות שמישהו אחר לא יאהב אותה, וזה יוצר מצב שבו אי אפשר לחלוק אותה ומישהו יושב בצד ולא אוכל בזמן שאחרים אוכלים.
ואני שואלת את עצמי עד כמה אנשים באמת אוהבים את האוכל או מרגישים ״מגניבים״ שהם אוכלים במקומות ה״נכונים״ בלי קשר לרמת האוכל.
אהבתיאהבתי