״לסבול בגדול״ חלק שני

וכבר בפרק הראשון של התוכנית התיעודית מתגלה קאץ׳ ב״לרדת בגדול״: התוכנית מחפשת לא רק אנשים שמנים שירזו, אלא כאלו שיש להם ״סיפור מעניין״ – כלומר סיבה קריטית להרזיה שבלעדיה לא יהיו להם חיים, או אישיות מעניינת, אישיות כזו שלא פעם כזו שתגרום לעימותים מול המאמנים כדי לעורר דרמה בגלל ה״סירוב״ שלהם להתאמן – כשכמובן לרוב הסירוב שלהם לא נובע מחוסר מוטיבציה שלהם לרזות או להתאמן אלא מפציעות או אישור מהצוות הרפואי שהמליץ להם לא להתעמל מסיבות בריאותיות. אבל עבור הדרמה וה״השראה״ שהתוכנית אמורה לספק לצופים, הרבה יותר משתלם להציג את השקר כדי לחזק את המסר של התוכנית: הרזיה זה עניין של מאמץ, ועצלנים ״נענשים״.

הסינון לתוכנית כבר מהעונות הראשונות שלה היה כזה רציני ומקרי לחלוטין שדני קייהיל, המנצח של העונה השמינית של ל״רדת בגדול״, היה צריך להגיש שלוש פעמים מועמדות לתוכנית כדי להתקבל אליה.

בערך באמצע הפרק הראשון, כש״לרדת בגדול״ עדיין מוצגת כנס עבור המתמודדים שרוצים להרזות – מציגים לנו גם מתחרה מאוד ידועה (לפחות למעריצי התוכנית) ומשמעותית בתוכנית: מתחרה בשם ג׳ואל גווין Joelle Gwynn, אישה אפריקנית אמריקנית שהצטרפה לתוכנית עם חברה שלה (מכיוון שבתקופה ההיא ״לרדת בגדול״ ליהקה כמה עונות של הרזיה בזוגות) – ובמהלך התוכנית קיבלה יחס שלילי, כולל התנפלות איומה של המאמן בוב עליה כשהיא התקשתה לרוץ על ההליכון.

בהמשך הלחצים שהיו עליה בתוכנית גרמו לכך שהוא והחברה שאיתה היא הגיעה לתוכנית רבו ביניהן – ורוב המתחרים ראו בה את ה״רעה״ וה״אשמה״ בסיטואציה שנוצרה בגלל היחס השלילי של המאמנים כלפיה, והרצון שלה להגן על עצמה מפני היחס השלילי הזה הוביל לכך ששתיהן הודחו פרק או שניים אחרי המריבה ביניהן.

ג׳ואל ראתה את זה כגזענות – היא טענה שהיא כנראה לוהקה לעונה שלה כי נשים שחורות לא פעם נתפסות בתור ״ביצ׳יות שאוהבות להתווכח״ ולכן בהפקה ניסו להציג אותה כביצ׳ית ווכחנית – בנוסף לעובדה שכולם סביבה (וגם העריכה) הציגו אותה ככזו בגלל שהיא כביכול לא עשתה הכל כדי שלפחות החברה שלה שנתפסה כ״משתפת פעולה״ תוכל להרזות.

מתחרה אחרת שסבלה מגורל דומה היתה מתחרה בשם טרייסי יוקיץ׳ Tracy Yukich מהעונה השמינית. היא למשל סבלה מקריסה מוחלטת של הגוף שלה (עד כדי אשפוז של יום או יומיים בבית חולים) בגלל שבפרק הפתיחה של העונה שלה של ״לרדת בגדול״ אילצו אותה ואת שאר המתחרים לרוץ מייל (קצת יותר מק״מ וחצי) על החוף, ומי שלא היה מסיים את הריצה הזו – היה מודח מהתוכנית עוד לפני שהוא השתתף בה.

טרייסי, שהיתה נואשת להתקבל לתוכנית דחפה את עצמה לא רק לסיים את המירוץ הזה אלא גם לסיים אותו ראשונה – ולכן התמוטטה לקראת סוף הריצה.

האירוע הזה גם מופיע בתוכנית התיעודית של נטפליקס ממש בסוף הפרק הראשון ובתחילת הפרק השני, בדיוק כשהתוכנית התיעודית התחילה לדבר על הבעיות של ״לרדת בגדול״ – ועד כמה המפיקים העדיפו לייצר ״טלוויזיה טובה״ מאשר לדאוג לשלומם של המתחרים, מה שכלל לא פעם התעלמות מעצותיו של הרופא של הסדרה, או התעלמות ממנו כשהיה ברור שהדעה שלו לא תאשר את מה שתכננו לעשות בהפקה בשביל הדרמה. וכנראה שהמירוץ הזה היה אחד מאותם דברים שהיה ברור למפיקים שהרופא לא היה מאשר, ולכן פשוט לא פנו אליו.

טרייסי התעקשה להמשיך להשתתף בתוכנית למרות הקריסה הזו וחזרה לתוכנית (אחרי אשפוז של כמה ימים בבית החולים) כי היא היתה נואשת להרזות מתוך האמונה שההרזיה תשפר לה את הנישואים (היא מספרת למשל שבעלה בגד בה), וכל שאר הדברים שלא עבדו לה בחיים. והתקווה שזה יקרה לא היתה רק שלה, אלא גם של הילדים שלה – אבל רק בדיעבד היא גילתה שהרזיה לא פתרה אף אחת מהבעיות שלה (היא התגרשה זמן מאוד קצר אחרי שהיא הודחה מהתוכנית). ובנוסף לכל זה – היא גילתה שהעריכה של התוכנית הפכה אותה לדמות רעה ולא נעימה כדי ליצור דרמה, כשהיא עצמה כמובן לא אדם כזה. היא נאלצה לסבול מיחס מאוד שלילי מצד הצופים כשהיא הודחה מהתוכנית וחזרה ל״עולם האמיתי״.

חלק מהבעיה של טרייסי נבע מהעובדה שבפרקים הראשונים של העונה שלה נאסר עליה להתאמן, והיא ״נאלצה״ לרזות רק בעזרת שינוי תזונתי – משהו שהמאמנים של התוכנית לא אהבו לראות ולא פירגנו לה על ההרזיה, כי זה יצר רושם שאפשר לרזות בלי שהם יגרמו לה להתאמן עד קריסה חוזרת. והמאמנים לא אהבו את הרושם הזה. לכן היא עצמה לא פעם הוצגה בתור עצלנית שלא רוצה להתאמן, למרות שנאסר עליה להתאמן מסיבות רפואיות ולא היה בכלל מדובר על משהו שהיא יכלה לבחור בו.

התגובה המופתעת שלה על כך שהמאמנים וההפקה לא פירגנו לה על זה שהיא מתאמצת לפחות בפן התזונתי , והכעס על כך שבלל שהיא לא התאמנה היא הפכה בעצם להיות ״המתמודדת הרעה״ של העונה שלה מוצגת בפרק השלישי של הסדרה התיעודית. זה הפרק שבעצם מתמודד עם הצד הרע והמזיק של התוכנית, והפגיעה בטרייסי אכן היתה מזיקה ורעה לה – בין השאר כי היא באמת לא היתה אדם רע או עצלן, לא מחוץ לתוכנית אבל גם לא במהלכה (גם אם היא היתה מאוד תחרותית).

הבעיה היתה שאנשים ממש האמינו לתדמית הזו אחרי שהם צפו בתוכנית – ולא רק הגיבו בתגובות איומות לכתבות שהזכירו אותה, אלא גם שלחו לה דואר (אלקטרוני ופיזי) עם מסרים שליליים באופן אישי.

---

אבל במקביל להצגה של המשתתפים שהתלוננו על ״לרדת בגדול״, היו מתחרים שכן נהנו ממה שהיה לתוכנית להציע, ולתוכנית התיעודית של נטפליקס חשוב להציג גם את הסיפורים שלהם.

למשל היתה בעונה השלישית של התוכנית משתתפת לא בולטת במיוחד שהיתה סטודנטית לרפואה שהתוכנית עזרה לה להרזות – והיא חזרה אליה בעונות עתידיות בתור רופאה שעזרה לרופא הראשי של התוכנית (ד״ר הוזיינגה) לפקח על המתחרים מבחינה בריאותית.

גם האחיות אוליביה והאנה שזכו במקום הראשון והשני של העונה ה 11 רואות בתוכנית כחוויה מאוד מוצלחת כי הן רזו בה, ונשארו רזות לאורך השנים מאז סיום התוכנית.

לתוכנית התיעודית היה כנראה חשוב להראות שהחוויה של המתמודדים לא היתה אחידה, ולצד כאלו שהיו מאוכזבים מההתנהלות של ההפקה והמאמנים – עדיין יש לא מעט מתמודדים ששמחו על היכולת לרזות בעזרת התוכנית.

זה כמובן מעלה שאלות – מדוע היו מתמודדים שהצליחו להישאר רזים, אבל רבים אחרים לא? האם ההרזיה של אלו שהצליחו היתה בריאה (במיוחד אם מדובר על כאלו שלא זכו, ולכן היו פחות לחוצים לרדת מהר לאורך זמן)? האם משהו באורח החיים החדש שלהם אחרי התוכנית אפשר להם להמשיך להתאמן או לשמור על אורח חיים דומה לזה שהם היו בו בתוכנית? או אולי היה מדובר על אנשים שלא היה להם ניסיון בדיאטות – והתוכנית אפשרה להם את ההכוונה והידע שהם היו זקוקים לו כדי לרזות, מה ששונה ממשתתפים אחרים שהיו בוגרים של הרבה דיאטות אחרות ולכן השינוי לא תפס ממש כמו שדיאטות העבר שלהן לא הצליחו?

התוכנית התיעודית של נטפליקס לא ממש נכנסת להבדלים האלו בין המתחרים, למרות שהיא מביאה את נקודת המבט שלהם מידי פעם לשם האיזון – אבל ייתכן שהם רק רצו את נקודת המבט השטחית הזו של ״הנה תראו אנחנו מביאים גם מקרי הצלחה ולא רק מתנפלים על התוכנית״, במקום באמת לעשות תחקיר מעמיק יותר.

---

ואז יש את הדמויות של המאמנים – שני אנשים רזים ויפים, שעבדו כבר שנים בתור מאמני כושר בהוליווד, לא פעם של סלברטאים ידועים. וזה אומר לא פעם – מאמנים שעוסקים בלעזור לאנשים שהם מאוד רזים מלכתחילה להיות יותר רזים כדי להצליח בתעשיית הסרטים, לא פעם בכל מחיר. אבל בהחלט זה לא רקע שאפשר להם לעבוד עם אנשים שסובלים מהשמנה רצינית – או כאלו שהם לא בריאים, וללמוד איך לעזור להם בצורה בריאה.

וחוסר הניסיון של שניהם באימון להרזיה, במיוחד לא ממשקלים גבוהים – ועלו טענות מטעם הרופא שליווה את התכנית (ד״ר הוזיינגה) על כך שהידע הרפואי שלהם בתחום היה נמוך ולכן התוכנית שהם הציעו למתמודדים לא היתה בריאה אלא הדגישה רק הרזיה כמה שיותר מהירה. המאמנים מצידם לא הסכימו עם הקביעה הזו, וראו בעצמם את המומחים האמיתיים להרזיה, תזונה, וספורט – ולא היו מרוצים מכך שיש מי שמפריע ומתערב בהחלטות שלהם בנושא.

אבל התוכנית כמובן פרסמה אותם מאוד דווקא בתחום האימונים להרזיה – ולא רק שהיא אפשרה להם למשל להפוך למאמנים מבוקשים, להוציא קלטות אימונים או להציע את שירותיהם בתור דוברים – ולהפוך בעצם לסלבריטאים, ואפילו למיליונרים בעקבות התוכנית.

בוב הארפר, המאמן שנחשב ל״נחמד״ בתוכנית הסכים להתראיין ולהופיע בסדרה התיעודית הזו של נטפליקס, מה שאפשר לו לא פעם ״לפרשן״ מצבים שאירעו איתו או מולו שיכלו להציג אותו באור גרוע.

לעומת זאת, המאמנת המיתולוגית השניה של התוכנית, ג׳יליאן מייקלס, לא השתתפה בתוכנית התיעודית. כן נכתב בסוף הפרק האחרון שהוצע לה להשתתף או להתראיין, והיא לא חזרה להפקה. וההצגה שלה בתוכנית התיעודית היתה שלילית מאוד.

יש מי שיגידו שזה נבע מה״פרסונה״ שלה ב״לרדת בגדול״ בתור המאמנת הקשוחה שצועקת על אנשים, ולא מאפשרת להם להפסיק להתאמן גם כשהם נפצעים או מקיאים מרוב מאמץ. אבל אחת הסצנות הכי משפילות בתוכנית קרתה דווקא לבוב – אבל עצם היכולת שלו לשבת ולהסביר שזה נעשה כחלק מהמאמץ שלו לתת לאותה מתאמנת מוטיבציה כנראה ריככה את הדימוי שלו.

וזה לא התאפשר לג׳יליאן.

אבל ייתכן שהיא הבינה שאפשר יהיה להציג אותה בתוכנית התיעודית בצורה שבה היא לא תשלוט בדימוי שלה בעזרת עריכה מגמתית, ולכן היא סירבה להשתתף בתוכנית התיעודית.