השבוע הקרבי שלי בצבא

הפוסט הזה של תמר בן יוסף הזכיר לי אירוע מהשירות הצבאי שלי.

הקורס הצבאי שנשלחתי אליו היה קורס של פקידות מבצעים בחיל האוויר – קורס שנשמע פחות מבוקש בגלל המילה ״פקידות״, אבל בתכלס היה אחד הקורסים החשובים בחיל לנשים, אולי אפילו זה שהיה הכי מבוקש.

אני חושבת שבחיילות אחרים התפקי נקרא סמב״צית (סמלת מבצעים), אבל בחיל האוויר הסמב״ציות היו אלו שתפעלו את המבצעים או המוקד של האבטחה של כל בסיס, אבל לא את המבצעים של הבסיס עצמו. הקורס עצמו גם כנראה נחשב לפחות יוקרתי, אבל החיילות שסיימו אותו תמיד נראו לי די קרביות כי הן הסתובבו עם נשק צמוד.

התמזל מזלנו (לטובה או לרעה תלוי בנקודת המבט) שכחלק מהקורס שלנו – יצא לנו ״לבלות״ שבוע בסביבה די קרבית.

באותה תקופה צה״ל עדיין היה בדרום לבנון, ועבד בצמוד למקומיים – בעיקר מול צד״ל, אבל כנראה שלא רק. בכל מקרה, בני המשפחה שלהם ובעיקר בנות המשפחה יכלו להכנס לישראל לעבוד בה בתפקידים כמו חדרניות במלונות או תפקידים דומים.

אבל למרות שהיה מדובר על תומכי ישראל, תמיד היה סיכון שמישהו ילחץ עליהם להעביר חומרים לא חוקיים לישראל, כנראה בעיקר סמים אבל ייתכן שגם נשק.

לכן שלחו אותנו כקורסיסטיות לבדוק את הנשים – הבדיקה הפיזית היתה לרוב קלילה, ויותר עסקנו לבחון את ההתנהגות שלהן לראות אם הן לחוצות או לא.

אין לי מושג מי בדק את הגברים – האם היה מדובר על חיילים סדירים או מילואימניקים של היחידה, ופשוט הביאו אותנו כקורסיסטיות כי בבסיס לא היו מספיק נשים כדי לבצע את הבדיקות?

אבל כן קיבלנו ציוד כמו אפודי מגן וקסדות רק ליתר בטחון (ולבשנו אותם רק לתרגיל כוננות בערב הראשון שלנו), וגם נשק צמוד. הנשק הצמוד הזה לא היה רובה מגניב במיוחד אלא עוזי, ולי היה מזל שבגלל שהייתי צריכה להיות ״מלווה עם נשק״ של האוטובוס שלנו בנסיעה הביתה או משהו דומה שבוע או שבועיים לפני שעלינו צפונה – העוזי שלי היה מהדגם הנוח עם כת ממתכת שאפשר היה לקפל. לא מעט בנות אחרות קיבלו דגם עם כת מעץ שהיה כבד יותר ופחות נוח לסחיבה.

הקורס שלנו לפחות פוצל לשניים. איכשהו המדריכות שלנו נשארו עם הקבוצה השניה, וחלק הקבוצה שבו אני הייתי היינו תחת אחריותה של קצינה כזו או אחרת. אני שמחתי על ההחלפה, כי היתה לי תחושת שהמדריכות בקורס לא סובלות אותי.

---

בזמנו חשבתי שהכל התחיל ממוצ״ש אחד שבו אני ועוד כמה בנות עשינו מבחן חוזר אחרי שנכשלנו או קיבלנו ציון מאוד נמוך במבחן המקורי.

בגלל שהקורס נערך בדרום (עובדה) בקיץ, היה בחוץ חם, אבל בחדרים עצמם היה מזגן צמוד שהופעל מאוד חזק. המעברים האלו בין חום לקור גרמו לי לפחות להצטננות – ולכן הגעתי למבחן עם גליל נייר טואלט במקרה שאצטרך לקנח את האף בזמן המבחן.

העניין היה גם שכשאני עצבנית, יש לי נטיה למולל דברים באצבעות, ומין הסתם מבחן הוא מצב שבו הייתי עצבנית, במיוחד במבחן חוזר חשוב שכזה. והמבטים שהמדריכה שפיקחה עלינו תקעה בי כל הזמן הפכו אותי לעצבנית עוד יותר, בעיקר כי לא הבנתי למה היא מסתכלת עלי כך.

הקטע היה שהיא היתה בטוחה שאני מרמה במבחן, ומסתירה פתקים בגליל נייר הטואלט הזה, ועצם העובדה שהתעסקתי כך עם הנייר מתוך עצבים רק הגביר את החשד שלה.

אבל אם היא היתה מכירה אותי היא היתה מבינה שהייתי כזו לפלפית שלא היה לי מושג בגלל איך לרמות כך במבחנים ושאפשר להסתיר כך פתקים בגליל נייר טואלט.

אבל היא לא הכירה אותי, ולכן בשלב מסוים הקימה אותי מהמקום וביקשה ממני לצאת מהכיתה באמצע המבחן כי אני מרמה ושהסתרתי פתקים בגליל. איכשהו נשארתי רגועה, ואמרתי לה שאין לי שום פתקים בגליל ושהיא מוזמנת לבחון אותו ואפילו לקחת אותו אם היא רוצה. היא באמת עשתה את זה, ואפשרה לי בסופו של דבר לסיים את המבחן, אבל יש לי רושם שהיא עדיין האמינה שרימיתי ופשוט הצלחתי להסתיר את זה בצורה טובה.

בדיעבד הבנתי גם שהמדריכות חשבו אני לא מתאימה לתפקיד ולכן היו מאוד ״אנטי״ כלפי, אבל אני מניחה שלאירוע הזה היה חלק ברושם הזה.

---

איכשהו השבוע שעברנו בגבול לבנון עבר יחסית בקלות, בין השאר כי הקצינה שליוותה אותנו היתה נחמדה אלי, משהו שהרגיש לי מאוד נדיר לכל אורך הקורס. כמה חודשים אחר כך כשכבר סיימתי את הקורס והציבו אותי בבסיס שלי יצא לי לפגוש אותה בדרך הביתה באחד הימים, ויצא לנו לקשקש כל הדרך לירושלים.

אבל ממש כמו בסיפור של תמר, גם לנו היו מילואימניקים שדי ״התקרצצו״ אלינו בכל השבוע הזה, ולמזלי זה היה יותר ״התקרצצו״ אלינו בתור קבוצה ולא אלי ברמה האישית.

זה בלט במיוחד ביום כיפור שאותו נאלצנו לבלות בבסיס, וכולנו היינו משועממים. אני זוכרת שבעיקר קראנו עיתונים וגם קראתי ספר ששאלתי מאחת הבנות.

ואז כמה ימים ספורים אחר כך, היינו צריכות לחזור דרומה לבסיס. יצאנו מהבסיס שלנו, אספנו בדרך את שאר הבנות, והתחלנו לנסוע שעות ארוכות מאוד דרומה עד כמעט אילת.

עם הנסיעה הארוכה פלוס ההפסקות בדרך לטובת נהג האוטובוס, הגענו לבסיס בשעה מאוד מאוחרת בלילה. אבל מאמצע שום מקום, המתין לנו שם הנגד שהיה מפקד הקורס שלנו או האחראי על הקורסים. הוא היה ״זקן״ בעינינו, כשכיום אני מבינה שהוא היה באמצע עד סוף שנות השלושים שלו. אבל הוא בהחלט היה בעל משפחה, כך שההמתנה לנו שנגיע לא היתה ברורה מאליה, והיה לו חשוב לברך בשלום כל אחת מאיתנו באופן אישי.

אני לא חושבת שהערכתי את המאמץ שלו בגיל 18, במיוחד כשהייתי מבואסת לחזור למסגרת של קורס שדי סבלתי בו. אבל כיום אני כן מעריכה את זה הרבה יותר וחבל לי שאני לא יכולה להודות לו.

לצערי הנגד הזה הלך לעולמו שנתיים אחר כך, אחרי שהוא הורעל ממיונז מקולקל שהוא אכל באותו בסיס שבו היה לנו את הקורס. יצא לי להכיר לא מעט שנים אחר כך זוג שבו הגבר שירת בבסיס ואישתו התגוררה במגורי המשפחות של הבסיס, ושניהם הכירו את אותו נגד וסיפרו עליו שהוא באמת היה אדם מקסים ואכפתי, וכמה חבל שהוא נפטר בגיל כזה צעיר יחסית, ועוד מדבר כזה מיותר.