״לסבול בגדול״ חלק רביעי

החל מהפרק השני של הסדרה התיעודית של נטפליקס על ״לרדת בגדול״, אנחנו רואים את המתיחות הזו בין מה שהמאמנים ממליצים עליו – לבין מה שהרופא ממליץ לעשות.

אחת הנקודות הכאובות בנושא היא עניין הקלוריות – ד״ר הוזיינגה מדבר על הצורך לאכול כמות מינימלית של קלוריות (1200 קלוריות לנשים ובין 1500 ל 2000 קלוריות לגברים). אבל המאמנים עצמם התעצבנו על העיצה הזו כי היא האטה את קצב הירידה במשקל של המתאמנים שהעזו להקשיב לה – ודרשו שהמשתתפים יתחילו לאכול הרבה פחות קלוריות כדי לזרז את הירידה.

מבחינת בוב המאמן – הוא ושאר המאמנים היו כביכול המומחים לאכילה ולאימון בתוכנית, ולא רצו התערבות חיצונית של מישהו שיש לו ״תסביך אלוהים״ (כפי שהוא התייחס לד״ר הוזיינגה, הרופא של התוכנית), גם אם הוא רופא מוסמך שיודע פיזיולוגיה טוב יותר מהם.

מעבר לזה, היו דיווחים על שימוש ב״חומרים אסורים״ בתחרות. היו שמועות שלא ברור אם הן היו נכונות על שימוש בתרופות הרזיה שהיו נפוצות באותה תקופה (ונחשבו למסוכנות בריאותית) – אבל הבעיה העיקרית שהסדרה התיעודית מעלה היתה השימוש בגלולות קפאין.

זה ידוע שקפאין עוזר להפחית תיאבון ועוזר להפוך אימוני כושר ליעילים יותר – הבעיה ספציפית בתוכנית היתה שבשילוב עם המון שעות של אימונים והפחתה מאוד גדולה של קלוריות, כמות גדולה של קפאין יכלה לגרום לנזקים בריאותיים למתמודדים, במיוחד כשהם השתמשו בקפאין ברמה יומיומית לתקופה מאוד ארוכה ואולי אפילו יותר מפעם ביום.

מעבר לזה, הבעיה גם היתה תדמיתית: התוכנית רצתה לייצר רושם שמה שהוביל לירידה משמעותית במשקל היא עבודה קשה בלבד, ומה שנתפס כקיצורי דרך כאלו הפריע למסר הזה כי זה לא רק נשמע כמו קיצורי דרך – אלא גם היה קיצורי דרך.

אבל למאמנים, שהדימוי המקצועי שלהם היה כל כך תלוי בהצלחה של כמה שיותר מהמתמודדים לרזות ולעשות את זה כמה שיוצר מהר – כנראה שקיצורי הדרך האלו היו כמעט חובה (גם אם היו צריכים להסתיר אותם).

אבל הגלולות לא היו הבעיה היחידה. מיד אחרי הדיון על הגלולות מתחיל דיון על היחס הגרוע שהמתאמנים קיבלו מהמאמנים ובמיוחד מג׳יליאן, שכלל בעיקר צעקות ועלבונות כדי לגרום להם לעשות דברים שהיו קשים או מכאיבים מידי. מדובר למשל על אמירות של ג׳יליאן שמבחינתה עד שהמתמודדים לא מקיאים את הנשמה או הולכים למות – מבחינתה הם חייבים להמשיך להתאמן, והיו כנראה מצבים שבהם גם הקאות או נפילות לא מנעו ממנה לדרוש מהמתאמנים ״שלה״ להמשיך להתאמן.

אוברי גורדון, פודקאסטרית שמנה שעוסקת באפליה נגד שמנים (שבהמשך אכתוב עליה בהרחבה) – מדברת על כך שהתוכנית השתמשה בתפיסה שבה ברגע שאדם שמן אפשר להתייחס אליו בזלזול ואפילו באלימות – וזה אפילו יכול להיתפס כמשהו שנעשה לטובתו. אנשים הגיעו למצבים שבהם הם קרסו מרוב העומס של האימונים – ועדיין לא רק שהם זכו לצעקות, אלא ליחס שהם בסך הכל עצלנים שלא מוכנים להשקיע את מה שצריך בהרזיה, למרות שבריאותית ונפשית זה ממש לא היה נכון.

אבל מה קורה במצבים שבהם אנשים באמת לא מסוגלים לבצע את האימונים – בין אם מבחינה פיזית, או שמבחינה נפשית זה פשוט גדול עליהם לאתגר את עצמם כל הזמן? האם הם עדיין עצלנים – או שפשוט תוכנית ההרזיה לא מתאימה להם?

התשובה של ״לרדת בגדול״ היתה ברורה – מי שלא מצליח להתמיד הוא ״סתם עצלן״. אבל התוכנית התיעודית של נטפליקס אמנם השתמשה בגישה הזו של המאמנים בתור דוגמא לאחד הדברים שהיו גרועים בתוכנית – אבל בלי ממש להסביר מדוע זה היה גרוע ומזיק, אלא רק כמאפיין שטחי של ״למה התוכנית רעה״.

וחלק גדול מזה נובע ממה שאומרות האחיות שזכו במקומות הראשונים של העונה ה 11 – אוליביה והאנה. הן מספרות שכנשים שמנות (אוליביה כבר מילדותה, האנה שהיתה רזה ואתלטית השמינה אחרי פציעה) הן זכו ליחס חברתי ממש ממש גרוע. האנה הרגישה את זה משמעותית יותר כי היא היתה מודעת לזה שכאישה רזה היחס כלפיה היה הרבה יותר חיובי, ופתאום לזכות להתעלמות ולזלזול היה מבחינתה מעבר מאוד חד.

אז מצד אחד אנשים שמנים רגילים לקבל יחס שלילי – ומצד שני המשתתפים עצמם כנראה הפנימו את היחס החברתי ולכן היחס של המאמנים הרגיש להם טבעי ונכון כי כביכול התעללות כזו הדרך היחידה ״לתקן״ אותם בתור שמנים. רק בהסתכלות שנים אחורה ובחברה שכיום מתייחסת להשמנה בצורה יותר הוליסטית כנראה שהם יכולים להבין עד כמה היחס הזה לא היה ראוי.

---

אבל גם באותה תקופה כנראה שהיתה הבנה מסוימת שרק התעללות בלוזרים השמנים לא תראה טוב, לכן ״לרדת בגדול״ באמת ניסתה להתמקד לא רק באימוני כושר ובויתור על אוכל (קצת קשה לי לקרוא למה שהלך שם ״תזונה בריאה״) – אלא גם בפן הרגשי של ההשמנה.

אבל כמו שאוברי גורדון הפודקאדסטרית אומרת – במקום להביא לתוכנית פסיכולוג מוסמך, המשתתפים פשוט יכלו לשוחח עם המאמנים, ואחרי שהם ״התוודו״ על הבעיות שלהם – הבעיות לכאורה נפתרו ונעלמו, מה שכמובן ממש לא נכון.

או שאולי היתה ציפיה שההתמודדות עם ההשמנה וההרזיה יהיו בהכרח פתרון לבעיות האלו, מה שכמובן לא היה נכון.

הביקורת הזו גם משתקפת בדבריה של המשתתפת ג׳ואל גווין שבדיעבד כועסת על כך שאנשים לא מוסמכים ניסו לבצע משהו שלא היתה להם הבנה בו בכלל – וכמובן יכלו בקלות לגרום יותר נזק מאשר תועלת.

ג׳ואל עצמה היא מישהי שסבלה מאוד מהיחס הזה במהלך התוכנית, אבל היתה אחת המתמודדות היחידות ש״העזה״ לנסות להתמרד נגדו – וזה רק זיכה אותה ביחס מזלזל מצד המאמנים שראו בה מישהי שפשוט מסרבת לשתף פעולה, ולא בתור מישהי שמשהו לגיטימי מפריע לה.

רק שכיום חלק גדול מהטיעונים של ג׳ואל מתקבל – ובעצם התוכנית התיעודית פחות או יותר אומרת את אותה ביקורת שג׳ואל העלתה.