זכרונות של אוכל

בשיחה שלי בתגובות עם אמפי ברשומה הזו שלה – התחלנו לדבר קצת על געגועים שלנו לאוכל שאכלנו בארה״ב אחרי שעזבנו את המקומות שבהם גרנו.

אני חושבת שאחד הדברים ששתינו הסכמנו עליהם היה ששתינו התגעגענו לממתקים והחטיפים שזכרנו מהילדות שלנו שם, למרות שאני מניחה שגם אולי אפשר להכניס משקאות שונים לקטגוריה הזו.

ולא סתם אני כותבת משקאות. כי אחד המשקאות האהובים עלי בתקופה שבה התגוררנו בניו יורק היה קוקה קולה בטעם דובדבן. אני מניחה שבמובן מסוים זה היה המשקה המושלם לנערה צעירה בת 12 – 13: מתוק ודביק מידי.

---

בערך 13 שנים לאחר מכן, בגיל 25, יצא לי לטוס לארה״ב (או ספציפית לאיזור של וושינגטון הבירה) מטעם העבודה – ובמלון שהזמינו לי היתה מכונת משקאות שהיה בה גם קולה בטעם דובדבן. אני כמובן מיהרתי לשתות את מה שזכרתי בתור משקה אהוב – אבל אחרי שתיים שלוש לגימות פשוט זרקתי את הפחית כי הטעם היה מתוק מידי ברמה בלתי נסבלת.

אבל את רוב הממתקים האחרים שזכרתי מהילדות דווקא כן המשכתי לאהוב, גם אם לא הצלחתי למצוא את כל אותם ממתקים שאהבתי (כי חלקם כנראה כבר הפסיקו לייצר, וחלקם כנראה היו איזוריים לכל אחת מהערים), מאוד שמחתי לגלות מחדש את ה M&Ms, ה Peanut Butter Cups, וגם עוגיות שוקולד צ׳יפס שאמא שלי היתה קונה בניו יורק שהיו רכות ונימוחות – ולא קשות ופריכות כמו העוגיות שהיו פופולריות בארץ.

---

אבל לצד האכזבה מהקולה בטעם דובדבן, היתה לי גם אכזבה קולינרית נוספת בביקור הזה בארה״ב.

כשהייתי ילדה, היינו לא פעם יוצאים לטיולים ברכב לכל מקום שאליו יכולנו להגיע בנסיעה של כמה ימים. אני חושבת שטווח הנסיעה שלנו היה בערך בין וושינגטון בדרום לבין מפלי הניאגרה והגבול עם קנדה בצפון (למרות שלדעתי המקרה היחידי שבו חצינו לקנדה היה במפלים עצמם, ולא ביקרנו שם מעבר לכך).

ובנסיעות כאלו לא פעם צריך לאכול, ושהאוכל יהיה זול ומתאים לילדים.

ארוחות הבוקר לרוב היו קלות – קונים דגני בוקר וחלב ששומרים במקרר שלרוב היה בחדרים ששכרנו, ואוכלים משהו מהיר לפני שהיינו יוצאים. החריגות היחידות שזכורות לי היה ביקור אחד במקדונלדס לארוחת בוקר – והטיול שלנו לפלורידה שבו היינו אוכלים גם ארוחת בוקר וגם ארוחת ערב במסעדה של המלון.

אבל בארוחת הצהרים ולרוב בעצם בארוחת הערב באמת היינו ״אוכלים בחוץ״ – כשלרוב היינו עוצרים באחת מ״תחנות המנוחה״ שהיו לצד הכבישים המהירים בארה״ב, ששם לרוב היו כמה מסעדות מזון מהיר.

אנחנו היינו לרוב הולכים למסעדה בשם Roy Rogers – מעין מקדונלדס, שהיתה אז מאוד פופולרית באיזור ״אמצע״ החוף המזרחי של ארה״ב – משהו שהתחיל כנראה קצת צפונית לעיר ניו יורק והסתיים באיזור מרילנד או וירג׳יניה.לכן המסעדות האלו היו פחות או יותר בכל תחנת עצירה כזו – והן היו נגישות מאד ואנחנו הילדים אהבנו לאכול בהן.

אני זוכרת שאני התלהבתי מהמסעדות האלו במיוחד כי היה להן מה שמכונה Fixin's Bar. זה אומר שכשההמבורגר הוכן במטבח, הוא יצא כקציצה בתוך לחמניה, ואז היינו ניגשים לבר להוסיף תוספות ורטבים לפי הטעם האישי. ובתור ילדה עם עיניים גדולות – הייתי מסיפה תועפות של מלפפונים חמוצים, עגבניות, וכמות תעשייתית של קטשופ שהיתה נוזלת לכל עבר כשהייתי מתחילה לאכול את ההמבורגר.

מאז הפופולריות של הרשת ירדה משמעותית, אבל כשנסעתי לוושינגטון לכמה חודשים, גיליתי אותה מחדש.

הגילוי מחדש הזה קרה בגלל סידור המגורים שלי אז בארה״ב. כששלחו אותי לוושינגטון – שלחו אותי לשלושה חודשים, ובהתחלה שיכנו אותי במלונית לשבועיים (ששם שתיתי את אותה קולה מתוקה מידי), שאחריהם שכרו לי דירה מרוהטת. (הערת ביניים: בדיעבד אני קולטת כמה הסידור הזה מוזר, ושואלת את עצמי מדוע לא פשוט שכרו לי דירה מהיום הראשון שלי שם).

וליד הדירה הזו גיליתי מהר מאוד שהיה סניף של Roy Rogers ולכן התרגשתי ערב אחד לקפוץ לשם ברגל כדי לרכוש סוף סוף את ההמבורגר המיוחל שזכרתי כל כך לטובה מהתקופה שבה גרתי בארה״ב בתור ילדה.

יכול להיות שחלק ממה שהרס לי את החוויה היתה העובדה שעשיתי טעות שהצוות שם העיר לי עליה בקולי קולות וממש הביך אותי. שילמתי בשטר של חמישים דולר, וכשהגישו לי את העודף, לא שמתי לב לזה שלא נתנו לי בהתחלה את כולו אלא רק את חלקו הראשון, כנראה עודף מעשרה דולר ואז נתנו לי עוד 40 דולר. רק שאני לא שמתי לב לזה שקיבלתי רק חלק מהעודף והתחלתי ללכת לצד של הדלפק שבו הייתי אמורה לחכות לארוחה שלי.

הקופאית צעקה לי בקולי קולות לחזור, ואז התחילה לנאום על איזה מזל יש לי בזה שהיא היתה מספיק הוגנת כדי להחזיר לי את שאר העודף, ושהיו עובדים אחרים שהיו פשוט לוקחים את שאר העודף לעצמם במקרה כזה. הקולי קולות שלה משך לא מעט תשומת לב ומבטים לכיווני.

כשקיבלתי מהר יחסית את ההמבורגר כמובן שניגשתי ל Fixin's bar כדי להתאים אותו לטעמי, ומשם ברחתי ממש מהר הביתה כדי לאכול.

וההמבורגר הסתבר ככזה די סתמי, גושי ומתפורר – וממש לא ההמבורגר הטעים שזכרתי מתקופת הילדות שלי.

---

היה עוד חווית ילדות עם אוכל שלא ממש הצלחתי (או יותר נכון לא ממש ניסיתי) לשחזר.

כשהייתי ילדה היינו הולכים מידי פעם למסעדה בשם Denny's לארוחת ערב, כנראה באירועים מיוחדים. ובסוף הארוחה ההורים שלי היו מזמינים לקינוח משותף לכולם (כי כולם כבר היו די שבעים) מה שמכונה Banana Split: מנה של גלידה, קצפת וסירופ שוקולד מוגשת בין שני חצאים של בננה.

אני ואחותי היינו האכלניות העיקריות של הקינוח, וכמקובל בגילאים שבהן היינו אז – היינו פשוט חייבות לוודא שאנחנו מתחלקות במנה חצי חצי, וש״השניה״ לא תקבל יותר מאיתנו. אבל בכל פעם כשהגענו לחלוקה שווה ומוסכמת, אחד ההורים היה רוצה ״רק לטעום״ כפית או שתיים מהקינוח, ובכך מפר את החלוקה ומוביל למריבות על חלוקה מחדש של מה שנשאר.

איכשהו כל ערב כזה הסתיים באיום של אבא שלי שלעולם לא נזמין שוב את הקינוח, אבל איכשהו תמיד היינו מזמינים אותו ותמיד הארוחה היה מסתיימת במריבה סביבו.

יצא לי לבקר ב Denny's שוב כמבוגרת, אבל יותר לארוחות הבוקר שהרשת ידועה בהן, אבל רק לארוחות בוקר ענקיות למדי, גם בגרסא הצמחונית ללא ״בשרי ארוחת הבוקר״ האהובים על האמריקנים.

---

אפשר היה לחשוב שהזכרונות האלו של האוכל יהיו קשורים בעיקר לילדות, אבל עם השנים גיליתי שגם כמבוגרת בעצם יצרתי לעצמי זכרונות כאלו.

כשהזדמן לי לעשות רילוקיישן מחודש לארה״ב לכמה שנים באטלנטה (בערך שנה אחרי הביקור שלי בוושינגטון), קפצתי על ההזדמנות – ורק בשנים שאחרי החזרה שלי לישראל הבנתי בעצם עד כמה לאוכל שם היה חלק משמעותי בזכרונות שלי מהמגורים שלי שם.

אבל כמו שכתבתי גם בתגובה לאמפי – הפעם פחות התגעגעתי לממתקים, חטיפים, או לג׳אנק פוד, אלא יותר לאוכל ״ממשי״. אולי חלק מזה נובע מהעובדה שחלק משמעותי מהממתקים והחטיפים האלו שהיו פעם ייחודיים לארה״ב – כבר קיים כיום בארץ, לא פעם כבר גם בסופרמרקטים ובמכולות.

אבל כנראה שגם חלק גדול מזכרונות האוכל האלו קשורים לא רק לאוכל עצמו, אלא בעיקר לחוויה שהיתה סביבו.

---

אני חושבת שהחוויה הבסיסית ביותר היתה גם הפשוטה ביותר – במשך חלק די משמעותי מהתקופה שבה התגוררתי בארה״ב הייתי אוכלת ארוחת צהרים ״בחוץ״.

בהתחלה זה היה משהו שהיה די נהוג אצל הקולגות שלי, ולא פעם היינו יוצאים לאכול יחד במקום זול כזה או אחר.

זה יכול היה להיות למשל ״בופה סיני״ – מקום שהעלות שלו הסתכמה ב 5$ – 6$ ל״אכול ככל יכולתך״ של אוכל סיני מהסוג הזול: אגרולים ברוטב חמוץ מתוק בצבע ״אדום רדיואקטיבי״, איטריות עם קצת ירקות זולים ופשוטים מוקפצות בהמון שמן, וכמה מנות בשר שמאוד אהובות בארה״ב החל מהעוף חמוץ מתוק עם הרוטב הנ״ל וכלה במנות כמו ״העוף של גנרל צו״ או ״בקר מונגולי״ (וביקרתי במונגוליה. אין שם שום מנה כזו).

זכור לי שבאחד מהביקורים הראשונים שלי שם, הקולגה הכי צעיר בצוות ניסה להעביר לי קצת ווסאבי לטעום, בהנחה שלא ידעתי מה זה ואטעם ממנו למרות שהוא מאוד חריף. אמנם באמת לא ידעתי אז מה זה ווסאבי, אבל משום מה חשבתי שמה שהוא נותן לי זה אבוקדו, ומכיוון שאני לא אוהבת אבוקדו – סירבתי לטעום.

הקולגה הזה היה בחור די שחצן כזה. הוא למשל החליט שהוא רוצה רכב מגניב ולכן עשה ליסינג או רכש לרכב ספורט קטן עם גג נפתח. רק מסתבר שרכב הספורט לא היה אוטומטי אלא עם הנעה ידנית, והבחור מעולם לא נסע ברכב לא אוטומטי. לכן לקח לו זמן ללמוד לנהוג ברכב כמו שצריך – מה שלא מנע ממנו להזמין אותנו לנסוע איתו לפעמים לצהרים.

כמה שנים אחר כך, כשכבר חזרתי לארץ, מישהו מהעבודה שידע שעבדנו יחד צירף אותי לקבוצת פייסבוק שנועדה לעזור לאישתו וביתו של הקולגה הזה באיסוף תרומות לאחר שהוא מת. אין לי מושג איך זה קרה, והאם זה נבע ממחלה או תאונה – אבל היה לי קצת מוזר לאור היחסית שלי איתו שביקשו ממני תרומה למשפחה שלו.

זכרון נוסף שלי מהמסעדות הללו היתה עם יפה (שם בדוי). יפה (שם בדוי) היתה עובדת מישראל שהגיעה אלינו לכמה שבועות לעזור בעומס כזה או אחר, ופעם הלכנו לאכול בבופה הסיני ה״רגיל״ שלנו.

חשוב לציין שבלא מעט מסעדות מהסוג הזה, יש שלטים גדולים בכל מקום שבהם הסועדים מתבקשים לא לבזבז אוכל, כדי לאפשר למסעדה להמשיך ולפעול במחירים נמוכים. אני מניחה שהכוונה לא היתה שאנשים חייבים להבריק כל צלחת, אלא יותר לכיוןן שבו אל תפוצצו צלחות ותשאירו את רובן מלאות כי בחרתם באוכל שלא טעים לכם או כשאתם כבר די שבעים.

אבל יפה (שם בדוי) הצליחה לקחת שלוש צלחות מלאות – ואת שלושתן(!!!) להשאיר מלאות כמעט לחלוטין כי שום דבר מהדברים שהיא לקחה (ובכמויות גדולות) לא היו טעימים בעיניה. בשלב מסוים היא התחילה להרגיש לא נעים ורצתה להעביר את האוכל הזה לפחות חלקית לצלחות שלי כדי שהיא לא ״תחטוף״ הערות מהמלצריות שהסתובבו במסעדה (ושכבר התחילו לתקוע בה מבטים עקומים) – אבל אני סירבתי, כי בתור עובדת ״קבועה״ באיזור ידעתי שאני לא רוצה ליצור רושם של בזבזנית במסעדה שבה אני צפויה לבקר שוב בעתיד הקרוב…

---

אבל חשוב לציין שלא תמיד אכלנו ״לא בריא״.

למשל לא פעם אהבנו ללכת למסעדה בשם The Olive Garden – מסעדה בסגנון איטלקי אמריקני, מה שאומר שהפסטות והפיצות שם היו לא משהו ברובן.

אבל בשעות הצהרים היתה להם עסקה של סלט / מרק ולחם שום בלתי מוגבלים. היה אפשר לבחור לאכול גם סלט וגם מרק (שׁזה מה שאני עשיתי), ומי שרצה לחסוך קצת כסף יכול היה לבחור רק מרק או רק סלט. כל המנות הוגשו לצד ״מקלות לחם שום״ רכים שתמיד היו חמים. אני חושבת שמצד אחד היה מדובר על ארוחה זולה יחסית, אבל מצד שני המסעדה ידעה להביא את האוכל בקצב שאולי לא היה איטי אבל גם לא מהיר במיוחד ואפשר להם לשבוע מיחסית מעט אוכל.

בתקופה שבה גרתי בארה״ב לא פעם התלוננתי על ה״צורך״ הזה לאכול רק ״סלט ירוק״ בתור סלט, אבל כיום אני מודה שאני מתגעגעת לסלטי החסה של ארה״ב – כי הם איכשהו ידעו להכין את הסלט טרי ולהוסיף את הרוטב רק ממש לפני ההגשה כדי לאפשר לחסה להיות פריכה ולא סמרטוטית.

---

אבל אני מניחה שהחוויה שהכי זכורה לי מהעבודה היתה דווקא ״ימי הפרוייקט״ שלנו.

פעם בשנה היינו מקבלים תקציב לפעילות משותפת של הצוות, כשאיכשהו הסכום תמיד הספיק פחות או יותר לארוחה במסעדה טובה.

בתחילת התקופה שבה עבדתי שם, הייתי האישה היחידה בצוות – וגם הצמחונית היחידה בצוות של קרניבורים. אפשר היה לחשוב שזה יקשה על מציאת מסעדה מתאימה – אבל בעצם היתה לנו מסעדה אחת שהתאימה לכולנו: Fogo de Chao.

המסעדה היתה ״סטקייה ברזילאית״ שבה המלצרים הסתובבו עם כל מיני בשר צלוי על שיפודים, והיו מחלקים אותו לצלחות לפי הבקשה של הסועדים. לסועדים לצד הצלחת היה עיגול נייר צבוע בירוק בצד אחד ואדום בצד השני, כדי לסמן האם אפשר לגשת אליהם עם בשר, או שהם רוצים ״לנוח״ קצת.

אז איך זה משתלב עם צמחונות? תחשבו על זה שהמסעדה רוצה שתאכלו כמה שפחות בשר. אני מניחה שחלק מהמגבלה נבעה ממגבלת זמן לכל שולחן – אבל המסעדה ניסתה כמובן לפתות אנשים לאכול דברים יותר זולים.

אז למשל הם היו מגישים לשולחן מיד בהתחלה לחמניות גבינה, פולנטה, ופירה מעולים באיכות גבוהה, כשאנשים מורעבים ועדיין לא יכלו לאכול בשר.

אבל במרכז המסעדה היה הפיתוי האמיתי: בר הסלטים.

היו שם סלטים טריים ברמה גבוהה. זו היתה המסעדה היחידה בארה״ב שבה הסלטים היו מגוונים וטעימים ממש כמו בישראל, ולא היו רק ״סלט חסה עם המון המון רוטב״. ואלו לא היו רק הסלטים אלא גם ירקות ״פשוטים״ אבל מיוחדים ואיכותיים כמו ארטישוק טרי או אספרגוס שלא היו זמינים בישראל באותה תקופה (במיוחד לא במחיר סביר), או לבבות דקל. אלו לא היו ירקות ״רגילים״ אלא ירקות ״יוקרתיים״.

ולצידם היו גבינות מגוונות ואיכותיות, נקניקים מיוחדים, לחמים מעולים, זיתים טובים, וכו׳.

זה היה החלום של כל צמחוני, אבל הסיוט של כל אוכל בשר.

ומעבר לזה, בגלל שהמנה שלי כצמחונית היתה זולה יותר (אני לא קיבלתי עיגול נייר ליד הצלחת), גם יכולתי להזמין קרם ברולה לקינוח, למרות שלא ממש נשאר לי מקום.

אבל אז הגיעו עוד שתי נשים לצוות, וגם הן לא היו אכלניות בשר – אבל כן אכלו דגים. והם ניסו להגיד שהנה אני צמחונית ו״סובלת״ מהעובדה שלוקחים אותי למסעדת בשר כל פעם – והתחילו לדחוף שנלך למסעדה יפנית שהן אהבו.

הן כנראה מאוד הופתעו שאני התעקשתי ללכת למסעדה הבשרית ביותר שאפשר – עד שהן הגיעו לבר הסלטים, וכמובן לקינוח. הן העדיפו לקחת את קרם הפפאיה על פני קרם הברולה, אבל גם מבחינתן המסעדה הפכה למסעדה המועדפת לימי הפרוייקט שלנו מעתה והלאה.

---

אבל כמובן שלא אכלתי במסעדות רק במסגרת העבודה.

אני זוכרת למשל שהיתה לי קרוב לדירה הראשונה שלי מסעדה יפנית – קוריאנית די אותנטית, כזו שמרוב שהיא אותנטית ומשרתת את הקהילה המקומית שחלק מהמלצריות לא ידעו אנגלית (למרות שמן הסתם אם היו מגיעים לקוחות דוברי אנגלית היו מושיבים אותם באיזור של מלצר או מלצרית דיוגעים אנגלית). הלכנו אליה פעם או פעמיים לארוחת צהרים גם מהעבודה – פשוט כי קולגה שגרה באיזור שבו אני גרתי וקרוב למסעדה ניסתה אותה כמה פעמים והתלהבה. היא ובעלה אפילו נתנו פעם למלצר אפשרות לבחור להם אוכל בלי שהם ישאלו מהו, והם נהנו אבל פחדו גם בסוף הארוחה לשאול מה הם אכלו.

אבל הביקור שאני הכי זוכרת מהמסעדה היה ביום האחרון של מאי 2003. זה היה בסופ״ש, ויצאתי לשם עם א., אחת החברות שלי שגרה לידי – יום לפני שיצאתי לשיט באלסקה.

אני חושבת ששתינו הרגשנו ממש הרפתקניות לצאת למסעדה הזו, למרות שהזמנו מנות שבדיעבד אני מבינה שהיו יחסית סטנדרטיות במושגים אמריקנים – היא הזמינה אורז עם שרימפס, ואני אטריות זכוכית מוקפצות עם ירקות.

ובדיעבד אני חושבת גם שזו היתה אחת הפעמים האחרונות שיצא לנו לבלות יחד לפני שהקשר בינינו התנתק בגלל מריבה מטופשת, שחלק ממה שעמד מאחוריה היה באשמתי.

יצא לנו להתראות עוד פעמיים או שלוש בקומפלקס שבו גרנו, עד שאני עזבתי אותו בפברואר לאחר מכן.

עכשיו אנחנו חברות בפייסבוק, ובמקרה גיליתי שהיא היתה בארץ עם אחד הילדים שלנ ביוני והיתה אמורה לעזוב יום או יומיים אחרי תחילת המבצע מול איראן – אבל מן הסתם נתקעה בארץ, ועוד בחיפה שהיתה אחת הערים היותר מופגזות. יצא לי קצת לשוחח איתה על הנושא כי ידעתי שבטח קשה לה.

היא הצליחה בדרך לא דרך להשיג מקום על ספינה שיצאה מהארץ, רק לגלות שביום שבו הם יצאו נחתמה הפסקת האש. הדרך חזרה הביתה לקחה להם כמה ימים, כולל נופש בקפריסין שלשם הגיעה הספינה, ואז הם נתקעו בניו יורק בגלל מזג אוויר גרוע ולא יכלו לטוס לאטלנטה כשהם נחתו שם, ואני זוכרת שהיא אפילו שקלה לנסוע ברכב, למרות שמדובר היה על נהיגה של בערך 14 שעות.

---

וכמובן שלא פעם חלק מהמסעדות היו אטרקציה בפני עצמן.

אני זוכרת לא מעט ביקורים למשל במסעדה בשם The Cheesecake Factory שידועה בעוגות גבינת השמנת שלה, שהיו במבחר גדול של תוספות וטעמים. האהובה עלי היתה זו עם תוספת בננה.

אני זוכרת כמה ביקורים בה – למשל פעם מהעבודה, כשהקולגה היותר ותיק שלנו בארה״ב רצה לבקר שם, וסיפר על ביקור שבו הוא ואישתו הגיעו לשם והיו צריכים לחכות בתור כדי שיושיבו אותם, ובינתיים ״טעמו״ מעוגות הגבינה, ועד שהם כבר התיישבו ליד השולחן – הם שבעו.

או למשל יום שבו ארגנו לנו מטעם העבודה קורס HTML ויצא לנו לאכול כמעט כל האתר יחד במסעדה מקסיקנית, ויצא לנו להתערבב קצת עם צוותים אחרים שלא בהכרח יצא לנו להכיר ביום יום. אני חושבת שמאז הארוחה ההיא יצא לי להתיידד קצת יתר עם כמה מהקולגות שלי.

או למשל היה פעם יום פרוייקט שבו מנהלת המשרד שלנו הזמינה פיצה מרשת טעימה במיוחד שהיתה אז מקומית יחסית לאטלנטה. יצא לי לאכול בה במקרה עם חברות עוד פעם או פעמיים בביקור שליֿ – אבל אני זוכרת בעיקר את הביקור האחרון שלי בה.

מדובר היה על ימים ספורים לפני שחזרתי לארץ, כשבלית ברירה הייתי צריכה לעשות סידורים לקראת החזרה, ואני חושבת שבאותו יום הייתי צריכה לקפוץ לבנק. בדרך חזרה לעבודה – עברתי במקרה ליד סניף של המסעדה והזמנתי לעצמי פיצה משפחתית שלמה, במחשבה שלא יצא לי שוב לאכול ברשת.

---

ואולי גם חלק מהזכרונות קשורים לחוויות שלי לבד.

בתקופה שבה גרתי ברה״לֹ לא היו חברות דמויות וולט שקיימות כיום ודי מבוססות בארה״ב, אבל הניצנים של חברות כאלו התחילו לצוץ אז בארה״ב.

אני זוכרת למשל שפעם מצאתי בתיבת הדואר שלי מעין חוברת של חברה בשם Feed Me Fast שהצליחה ליצור רשת של קשרים עם מסעדות מקומיות. אותן מסעדות כבר היו רגילות לכך שאנשים מגיעים אליהם כדי לעשות טייק אאוט של האוכל מהן ולא לאכול במקום, ולכן הצעד הזה שפשוט יהיה שליח שיאסוף את האוכל במקום האדם עצמו נשמע להן כמו ״הצעד הטבעי הבא״.

אני חושבת שהזמנתי מהם בעיקר בדירה הראשונה שלי באטלנטה, לא ברור לי אם השירות פשוט היה יותר זמין שם, או שבדירה השניה היה לי פשוט סופרמרקט קרוב יותר ולכן היה לי יותר נוח לקנות לעצמי אוכל ולכן פשוט ויתרתי כמעט לחלוטין על השירות.

הייתי מזמינה בעיקר ממסעדה איטלקית שאהבתי שהיתה בקניון שהיה קרוב אלי הביתה, רק שבקושי הייתי מגיעה אליו, במיוחד עם מישהי או מישהו שהיו רוצים לאכול ארוחה איטלקית מלאה.

אני חושבת שהזמנתי שם לרוב אוכל יחסית פשוט כמו מרק מינסטרונה או סלט, אולי כמה תוספות כמו תפוחי אדמה – אבל זכורים לי בעיקר הקינוחים שהזמנתי, עוגת תפוחים אישית ועוגיות בציפוי לימון שמאוד אהבתי.

לא פעם הייתי מזמינה ארוחת ערב כזו אחרי העבודה, ואז צופה בסרט שהשאלתי אז מנטפליקס, בתקופה שהם לא היו שירות סטרימינג באינטרנט אלא השאילו סרטים על די וי די דרך הדואר.

כן יצא לי לבקר פיזית במסעדה כשחזרתי לאטלנטה לביקור קצר בערך שנה אחרי שחזרתי מהרילוקיישן שלי.

היינו אז כמה חבר׳ה ישראליים יחד – רובם היינו גברים, אבל היתה איתי עוד אישה נוספת, מ., שהיינו חברות כילדות אבל הקשר בינינו התנתק במהלך התואר. אבל היה לנו נחמד לבלות יחד – למרות שלפעמים זה הרגיש כאילו ה״בנים״ לא ממש זכרו להזמין אותנו לבלות איתם.

אני הרבה פחות חוויתי את זה כשהייתי לבד, לכן חשבתי שאולי הם היו ספונטניים ומ. היתה קצת יותר רגישה ממני לנושא.

אבל היה איזה יום שבת או ראשון אחד שכנראה היה קצר בתקשורת ואנחנו לא הצלחנו לשוחח איתם והם לא איתנו – כך שיצא שאני ומ. בילינו את הערב לבד, והלכנו יחד למסעדה הזו.

ואיכשהו יצא שהזמנתי בדיוק את אותם מאכלים שהייתי מזמינה בטייקאאוט…

---

מסעדה נוספת שאני זוכרת היתה מסעדת פיצות בשם California Pizza Kitchen.

״הכרתי״ אותה במקור באיזור הפריזרים של הסופרמרקט שלי שבו תמיד היו פיצות קפואות של החברה, אבל הן מעולם לא נשמעו לי טעימות.

אבל אז התחלתי ללכת לקורס צילום שממנו הייתי חוזרת הביתה לפחות חלקית ברכבת התחתית של העיר – ואחת מתחנות הרכבת היתה עוברת דרך קניון שמבחינתי היה מיוחד יחסית, כי הוא נחשב ליחסית יוקרתי, עם חנויות קצת יותר יקרות. אמנם לא הייתי עשירה מספיק כדי לקנות בו כל מה שרציתי, אבל היה לי נחמד מידי פעם לקפוץ לחנויות כמו Anthropologie כדי לקנות משהו קטן ובהנחה לבית (יש לי עד היום קערות קישוט ומסגרות לתמונות משם), או ל״ל'אוקסיטן אן פרובאנס״ שלא היתה מוכרת אז בארץ לקנות מוצרי טיפוח קצת יותר יוקרתיים, במיוחד למתנות (אבל לא רק).

אני זוכרת שדווקא בקניון הזה נתקלתי בשוק למכירה של ספרים יד שניה לקראת כריסטמס שלא נתקלתי בו באף קניון אחר.

ושם בקניון נתקלתי במסעדת הפיצות של קליפורניה, ובמיוחד בעובדה שיכולתי להזמין שם פיצה בטייק אאוט כדי לאכול אותה בבית. ואני חושבת שזו היתה הפעם הראשונה שבה אכלתי פיצה שהיתה יותר ״יוקרתית״ עם תוספות כמו חציל יפני, עגבניות מיובשות או גבינת עיזים.

אפילו כשחזרתי לאטלנטה שנה אחרי הרילוקיישן שלי – המסעדה הזו היתה המסעדה הראשונה שביקרתי בה כשהגעתי לכמה ביקורים קצרים בעיר.

זה היה יום שבת, ואני חושבת שזה היה היום היחידי שבו יצא לי להסתובב לבד בעיר, כי בשאר הזמן ובעיקר בשאר סופי השבוע היו איתי קולגות מישראל שתמיד רצו לעשות משהו ותמיד שמחו לבקש ממני להצטרף.

לכן בעצם בחרתי ללכת למקומות שאהבתי בעיר שלא בהכרח היו קוסמים לאנשים אחרים שמגיעים לעיר לזמן קצר. לכן בבוקר קפצתי לפארק הבוטני של העיר (ובדרך תושב אפריקני אמריקני ״גער״ בי באוטובוס על כך שלא ביקרתי במוזיאון של ״ד״ר קינג״, קרי מרטיו לותר קינג), ואז בדרך חזרה עברתי דרך הקניון כדי לקנות פיצה וסלט.

---

אני רואה שיש לי המון זכרונות של אוכל מאטלנטה – אבל אולי קצת מרגיע אותי לדעת שחלק גדול מהם משולב גם בזכרונות רחבים יותר של בילויים וכיף.

וכיום אני תוהה – האם אהנה שוב לבקר במסעדות האלו?

אני מניחה שחלק מהמסעדות (כמו המסעדה היפנית הקוריאנית הקטנה) נסגרו, ואחרות שעדיין קיימות כנראה עדכנו את התפריט שלהן. אבל במקביל – אני שואלת את עצמי האם הטעם שלי באוכל הוא אותו הטעם, או שאולי דברים שאהבתי בעבר כבר יהיו לי עכשיו פחות טעימים?