״לסבול בגדול״ חלק חמישי

בשלב מסוים בפרק הראשון של הסדרה מרואיין משתתף בשם ריאן בנסון Ryan Benson – מי שהיה הזוכה של העונה הראשונה.

הוא מדבר על כך שההצטרפות שלו לתוכנית והמאמצים הראשוניים שלו בה נבעו מהרצון הראשוני שלו לרזות – אבל בשלב מסוים במהלך התוכנית (וכנראה כשהוא הרגיש שהוא מצליח בתחרות, ויש לו סיכוי טוב לזכות בה) הוא הפסיק לרצות להיות בריא יותר ורק רצה לנצח, בין השאר כי המנצח היה מקבל פרס של רבע מיליון דולר. אני מניחה שגם אחרי מיסים – הסכום שהיה נשאר היה משמעותי מאוד, במיוחד לאדם הממוצע בארה״ב.

וזה נושא שהתוכנית התיעודית רומזת עליו לכל אורכה – בעצם השאלה עד כמה הרזיה היא בהכרח האופציה הבריאה בכל מחיר? האם המתחרים פעלו להרזות מוך רצון להיות בריאים יותר – או מוך לרצות לזכות בכסף, גם במחיר בריאותי מסוים לטווח הארוך? האם הרעבה ואימונים מפרכים של לא מעט שעות ביום הם בהכרח אופציה בריאה (בין אם לעומת השמנה חריפה או בין אם בפני עצמה), במיוחד לאנשים שהגיעו בעודף משקל משמעותי והיו בכושר גופני גרוע?

ריאן עצמו אמר שלאורך התוכנית אבל במיוחד לקראת הגמר שלו – ההרגלים שלו הפכו לכאלו קיצוניים ומוגזמים שהיו כאלו שרופאים היו רואים בתור לא בריאים, כולל ״ניקוי״ שבו שותים רק מיץ לימון עם סירופ מייפל ופלפל חריף. הוא הגיע למצב התייבשות כזה קשה שהיה לו דם בשתן.

אבל נראה שלמפיקים ולמאמנים בתוכנית לא היה אכפת – כי מבחינתם הרזיה כמה שיותר מהירה וגדולה משמעותה הצלחה יותר גדולה של התוכנית, והרבה מאוד כסף עבורם. וייתכן מאוד שבגלל זה מאוד חשוב להם להצמד לאמונה שגם המתאמנים ״הצליחו״ והפכו למוצלחים ובריאים יותר בגלל ההרזיה בתוכנית, ומתקשים להבין שבעצם זה לא היה המצב וההצלחה של המאמנים ושל ההפקה הגיעו במחיר בריאותי כבד של רבים מאוד מהמשתתפים.

---

בשלושת הפרקים של הסדרה התיעודית, סופרת ושדרנית פודקאסט לגבי אפליית שמנים בשום אוברי גורדון בעצם מבקרת את התוכנית ואת המסרים שלה, מנקודת המבט של אותם אנשים שמנים (ואפילו מאוד) שלא ראו בתוכנית גלגל הצלה שיהפוך את החיים שלהם למוצלחים – אלא כמזיקה לטווח הארוך לקהל האנשים השמנים.

ובפרק הראשון היא אומרת משפט שמאוד תאם את הגישה לגבי השמנה והרזיה: שום דבר בחיים של האדם השמן לא ייתפס כהצלחה גדולה כמו שההרזיה תתפס – גם עבור אותם אנשים שבעצם שאפו לרזות כדי שיתאפשר להם להשיג דברים בחיים. כמו למשל ריאן בנסון, הזוכה של העונה הראשונה שהיה שחקן במקצועו ורצה לרזות כדי שיזמנו אותו לאודישנים כשחקן, משהו שלא קרה לו מרגע שהוא הפך לשמן מאוד.

וזה מסר שבעצם עולה מכל גורם שהוא במה שאפשר לכנות ״תעשיית הדיאטות״ – החל מהבטחות של חברות הרזיה מסחריות, וכלה בכתבות ואפילו טורים באתרים שונים שבהם אנשים שרזו סיפרו על תחושת ההצלחה המסחררת שהם חוו אחרי ההצלחה בהרזיה (במיוחד ממשקלים גבוהים) ושזה היה ״הפרוייקט של החיים שלהם״.

וכמובן שהתוכנית ״לרדת בגדול״ גם היתה חלק מהתעשייה הזו – והפופולריות שלה נבעה מההבטחה שהיא לא רק תדאג להרזיה, אלא לשיפור כללי בחיים של המתחרים בה (או לפחות אלו שיעבדו מספיק קשה כדי לנצח).

אבל לצד הביקורת הזו, אוברי גם מבינה שבאותה תקופה – התוכנית היתה אחד המקומות היחידים שהיו זמינים לאנשים שמנים להתחבר לאנשים שמנים אחרים כדי להתמודד עם היחס הסביבתי הגרוע.

---

אחד הדברים השנויים ביותר במחלוקת בתוכנית היו חלקים בפרקים שבהם היו ״פיתויים״ – כלומר המתחרים יכלו לבחור לאכול אוכל עתיר קלוריות בתמורה לפרס כזה או אחר (כמו למשל לבקר בבית ולפגוש את בני המשפחה שלהם – משהו שהם לא יכלו לעשות במהלך כל התוכנית), למרות שהם עדיין נשקלו בשקילה המשותפת – ועדיין היו מועמדים להדחה אם הם ירדו הכי פחות במשקל במהלך השבוע שנבחן בפרק שבו הציעו להם את הפיתויים.

יש ויכוח גדול בתוכנית התיעודית של נטפליקס סביב ה״פיתויים״ האלו. ההפקה של ״לרדת בגדול״ מנסה לטעון שהיא ניסתה להראות אתגר שקיים לרוב אנשים השמנים של ההתלבטות מול מאכלים מפתים. אבל המאמנים התנגדו דווקא לאירועי הפיתויים כי זה סתר את התהליך שהם רצו לבצע – ומצד שני אוברי עצמה כקולם של האנשים השמנים טוענת ובצדק שבחיים האמיתיים רובנו לא נגיע למצב שבו יגישו לנו כמות כזו עצומה של ג׳אנק פוד שממנו נצטרך לבחור מה לאכול וכמה לאכול כדי לנצח באתגר מצד אחד אבל לא להגזים בקלוריות מצד שני כדי לא לפגוע בשקילה.

מבחינתה של אוברי המסר של אותם אתגרים מול פיתויים לא היה שיעור על איך אפשר להתמודד איתם – אלא היה מסר שאי אפשר ״לסמוך״ על אנשים שמנים סביב אוכל. אנשים שמנים לא יכולים לשלוט בעצמם סביב אוכל, ולכן יזללו מכל הבא ליד וכמה שיותר, ושזו בעצם ״האישיות הבסיסית״ של כל אדם שמן.

כמובן שאף אחד לא דיבר על כך שבעצם אם זה אופי בסיסי של אדם שמן – זה לא משהו שמשתנה ברגע שהוא מרזה…

---

אבל אתגרי הפיתויים לא היו ההשפלות היחידות שמהן סבלו המתמודדים. מיד אחרי הדיון על האוכל מראים אימון כושר שבו שתיים מהמתחרות, כולל אחת שהיתה המתחרה הכי שמנה בעונה שלה של תוכנית – צריכות להחזיק את משקל הגוף שלהן בין שני מוטות מקבילים. הן כמובן לא מצליחות לעשות זאת – וברגע שהשמנה מבניהן נופלת – המצלמה זזה כאילו הנפילה שלה גרמה לרעידת אדמה באיזור.

וכמובן שהיו באופן תדיר שקילות המוניות עם קהל כדי להשפיל את המתמודדים שהיו בשיא המשקל שלהם, ועוד לבושים בצורה מינימלית שלא אפשרה להם להסתיר את מבנה הגוף שלהם.

או להראות שוב ושוב מתחרים שנופלים ומתרסקים לרצפה מההליכונים.

ג׳ואל המתחרה (שׁעליה כבר סיפרתי ברשומות הקודמות שלי) התחילה עם הזמן להרגיש שחלק מהכוונה של ההפקה לא היתה רק לעזור למתחרים לרדת במשקל ולהפוך ל״יורדים בגדול״, אלא גם להציג אותם בתור לוזרים רק כי הם שמנים. הרעיון הזה כבר עלה לה בזמן שהיא השתתפה בתוכנית, ואז היא ניסתה להרגיע את עצמה שזה לא המצב כי היא לא רצתה להאמין שזו המציאות שאליה היא נכנסה, אבל כיום כבר ברור לה שזו בהחלט היתה מטרה של התוכנית.

נקודת המשבר של ג׳ואל מוצגת בערך באמצע הפרק השני – אימון שבו המאמן בוב הארפר פשוט משפיל אותה בכך שהוא צורח עליה ומתעקש שהיא תרוץ 30 שניות על ההליכון בקצב גבוע, כשהיא מרגישה שהיא מסוגלת לרוץ רק 20 – 25 שניות. בוב ממשיך להתעקש על ריצה של 30 שניות, ומכריח לא רק את ג׳ואל אלא את כל המתאמנים ״שלו״ לרוץ שוב ושוב ושוב, כדי ליצור לחץ חברתי עליה לסיים את הריצה סטייל טרטורים בטירונות.

בסוף היא מצליחה ברגע שאמור להיות השראה ולהוכיח לג׳ואל שהיא ״מסוגלת״ – אבל היא עצמה זוכרת לא זוכרת את הרגע הזה בתור הצלחה אלא רק את ההשפלה שהיא חוותה, ומבחינתה הרגע הזה דווקא שבר את האמון שלה בתוכנית ולא משהו שעזר לה להתמיד, והחל מאותו רגע הציגו ואתה בתוך עצלנית – עד שהיא והחברה שלה הודחו פרק או שניים אחר כך.