הטיול לאלסקה – הסיכום של הסיכום?

בזמן הטיול עצמו, הרגשתי מאוד בודדה בכל מה שקשור ליחס הגרוע שקיבלתי מהבעלים של החברה – מה שהיה שונה מאוד מניסיון העבר שלי איתם.

רק אחרי החזרה יצא לי לראות ביקורות על החברה שחלקן שיקפו חוויה דומה לשלי, ובזמן שעבר מאז פרסום אותה רשומה – עלו עוד ועוד ביקורות דומות, שהטון שלהן היה כועס – והתגובות של הבעלים הפכו עם הזמן גם הן ליותר ויותר עצבניות וכועסות על הביקורות האלו. לעיתים גם התסכול הזה ממטיילים ״לא מתאימים״ גלש גם לתגובות של הבעלים על ביקורות טובות שרק הזכירו שלא כל המטיילים היו נהדרים ומופלאים.

אבל באחת התגובות האלו לעוד ביקורת על יחס גרוע, הבעלים העלה נקודה שנשמעה לי כמעוררת מחשבה: הוא טען שחלק גדול מהביקורות הגרועות שעלו באתר (וכנראה גם ממצבים דומים לאלו שלי של מטיילים שלא היו מרוצים למרות שהם לא העלו ביקורת) נובעת מאנשים שטיילו עם החברה לפני כמה עשורים – ולא מבינים שהעולם (וכנראה בעיקר גם הם עצמם) השתנו מאז.

אבל בהחלט היו דברים השתנו – ובעיני היו שני שינויים עקרוניים שכנראה השפיעו עלי משמעותית בטיול שלי, וייתכן שהם היו רלוונטיים גם לאנשים אחרים בטיול.

הראשון הוא שהטיול באמת הפך לכזה שמתאים יותר לאוכלוסיה מאוד ספציפית של אנשים שהם גם מיטיבי לכת וגם כאלו שאוהבים לישון ולבשל בתנאי שטח – הרבה יותר ממה שהם היו כך בעבר.

למשל בעבר אפשר היה לישון על האוטובוס מה שאפשר שינה שהיא יותר נוחה וקרובה יותר לשינה על מיטה מאשר שינה באוהל. מעבר לזה, השינה באוטובוס גם נוחה הרבה יותר בתנאי מזג אוויר כמו שקיימים באלסקה ומערב קנדה שהן קרירות מאוד אפילו בקיץ, ולא פעם גם גשומות.

אבל עכשיו הצוות מתעקש שאנשים ישנו באוהלים – למרות שהם גילו רמה שונה של סובלנות כלפי אנשים שונים שרצו לישון על האוטובוס, כלומר מטיילים שהם ״אהבו״ יכלו לישון שם, לעומתי למשל שדי כפו עלי לישון באוהל (והתחושה שלי שזה קרה גם למטיילים ״פחות רצויים״ אחרים).

וכמובן שהיתה תחושה שהטיולים הנוכחיים הרבה יותר מתאימים למטיילים שהם מיטיבי לכת – בין אם המסלול עצמו דרש את זה, אבל לא רק. היו כמה מקומות שבהם ביקרתי למשל גם בטיול הקודם שלי באלסקה וידעתי שיש שם מסלולים מתאימים, אבל לא נעשה הפעם מאמץ לאפשר לי לטייל בהם.

אבל יש גם שינוי שני שהוא מאוד עקרוני: בעבר המדריכים היו מדריכים שהיו שכירים של החברה, ועכשיו מי שמדריך הם הבעלים.

זה לא שלמדריכים השכירים לא היה אכפת ממה שקורה, וגם אותם מדריכים שכירים יכלו לפעול נגד מטיילים שפעלו בצורה לא טובה. אני זוכרת למשל שבטיול הראשון שלי לאלסקה עם החברה ב 2011, כשהגענו בערב הראשון לנקודת המפגש של הטיול, היה שם מטייל מאוד בולט שניסה להתיידד ולשוחח עם כולם, אבל בוקר אחרי כשהכנו יחד ארוחת בוקר – שמתי לב לזה שהוא לא עם הקבוצה.

כששאלתי את אחת המטיילות, היא אמרה לי שהמדריך הותיק יותר בצמד המדריכים שלנו זיהה את המטייל הזה כמטייל בעייתי מטיולים קודמים, ולכן הוא ביקש מהמטייל לא להצטרף לטיול ודאג נראה שהמטייל יקבל החזר כספי. אני מניחה שכל זה התבצע בתיאום עם הבעלים, וכמובן שזה התבצע רק כשכמה שיותר מטיילים כבר עלו על האוטובוס, ובצורה שהיא מאוד דיסקרטית כדי לא להביך אותו ולא ליצור סצנה עבור שאר המטיילים גם אם המטייל היה מתנגד (מה שלמזלנו כנראה לא קרה).

אבל איכשהו כשהבעלים קיבל על עצמו את ההדרכה – היחס שלו למטיילים שהוא לא התחבר אליהם היה נוראי. ראו את זה אצלי – אבל לא רק. כפי שסיפרתי ברשומה הקודמת שלי, כולנו בחלק הראשון של הטיול נחשפנו לאירוע שבו הוא פשוט צרח על מטיילת גרמניה צעירה שהתלוננה שהאוהל שהיא שכרה מהחברה לא אטום למים, בלי להבין שהיא אולי מתקשה בהרכבה נכונה של האוהל ושאפשר לעזור לה להרכיב את האוהל טוב יותר.

חוסר היכולת שלו לתת שירות לקוחות מנומס למי שלא התאים לחזון שלו פלוס הכוח שלו להעיף יחסית בקלות את כל מי שלא בא לו טוב בעין מהטיול (ולא פעם בלי החזר כספי) בהחלט יוצר רושם גרוע עבור מי שחווה את היחס הזה.

---

בסוף הטיול יצאתי די כועסת מכל החוויה, אבל שנתיים וקצת אחר כך – ההסתכלות שלי השתנתה.

אני מניחה שחלק מזה נובע מהתחושה של ״צרת רבים – חצי נחמה״. אם בטיול הרגשתי מאוד בודדה בגלל הביקורת הזו (בין השאר כי היתה גם מטיילת אחרת ששיקפה לי ביקורת דומה אחרי שהטיול הסתיים), הידיעה שיש ביקורות שליליות כאלו על החברה גם מטעם אנשים שעברו חוויה דומה בעצם הרגיעה אותי מאוד שהבעיה כנראה לא היתה בי – אלא בחברה.

אני לא אגיד שזה לא לווה בצער מסוים. הייתי בלא מעט טיולים עם החברה לאורך השנים שרובם היו מהנים מאוד, וחבל לי שלא אוכל לשחזר את החוויה שוב.

אבל גם מאוד יכול להיות שלא מעט חלקים מהחוויה יהיה קשה לשחזור בגלל הגיל.

הטיול הראשון שלי עם החברה היה כשהייתי בת 29, והייתי בגיל די ממוצע במסגרת הקבוצה שבה טיילתי. בטיול האחרון שלי בחברה לעומת זאת, הייתי בת 48 – ואמנם התחברתי עם כמה מטיילים אחרים, אבל בדיעבד הבנתי שהם היו צעירים ממני בבערך עשור אם לא קצת יותר. והטיולים לאלסקה מאוד נטו להיות טיולים שמושכים אליהם מטיילים מבוגרים יותר.

כך שלטייל שוב בחברה בגיל חמישים פלוס בהחלט לא תהיה אותה חוויה, בין השאר בגלל הבדלי הגילאים והתרבות של הטיול.

---

דוגמא אחרת לעניין היא למשל העובדה שאחד האתרים שבהם מבקרת החברה בלא מעט מהטיולים שלה בדרום מערב ארה״ב היא העיר לאס וגאס. הטיולים לרוב מגיעים לעיר בשעות הערב של הערב האחרון לטיול, והמטיילים זוכים לבלות בה כמה שעות, והכוונה היא באמת ״לצאת לבלות״ ברמה של צעירים שרוצים להשתכר ולחגוג. זה בהחלט היה משהו שהיה כנראה כיפי לחוות בתור בת עשרים ומשהו או שלושים וקצת (למרות שגם אז לא הייתי מישהי ש״חוגגת״ כך) – אבל עכשיו הרבה פחות.

יש בעיר אפשרויות לבילוי רגוע יותר שמתאימים לכל גיל, למרות שאולי קצת יותר מאתגר למצוא את הבילויים האלו כשמגיעים לעיר לזמן מאוד מוגבל ולא תמיד ברור מתי מגיעים או עוזבים. אבל זה דורש יותר תכנון מראש – וגם הבנה שייתכן שתבלו לבד או כמעט לבד.

ואם כבר דיברנו על שינויים הדדיים, אז זה בהחלט קיים גם בלאס וגאס – העיר עצמה הופכת לאחרונה ליקרה משמעותית, ויש אפילו דיונים ברשת האם היא ״מתה״ בתור עיר תיירותית בגלל זה.

---

אבל עדיין – הטיול לאלסקה לא היה רק גרוע. ועדיין יש הרבה זכרונות נעימים מהטיול.

כי כן ביקרנו באתרים מאוד יפים – חלקם כאלו שכבר ביקרנו בהם (בעיקר בצפון קנדה ובאלסקה בחלק השני של הטיול), וחלקם חדשים שתמיד רציתי לבקר בהם (כמו למשל הרי הרוקי הקנדיים).

וגם כשביקרנו בפארק דנאלי שרק שבועות ספורים לפני הטיול גיליתי שהכביש שנכנס אליו סגור יחסית קרוב לכניסה בגלל מפולת סלעים (והסגירה מונעת מהאוטובוסים להיכנס לרוב המקומות המעניינים שנמצאים עמוק בפארק) – עדיין היתה לרובנו הזדמנות לראות את הר דנאלי (ההר הכי גבוה בצפון אמריקה) מהפארק, משהו שרק בערך 30% מהמטיילים זוכים לו.

והיו כמובן האנשים – שהם תמיד חלק מהחוויה. איכשהו במשך כל הטיול הזה שיחקנו משחקי קלפים ומשחקי חברה. בחלק השני של הטיול השתתפה גם אמא ושתי הבנות שלה שהצעירה היתה בערך בת עשר, ושמחה להשתתף במשחקי הקלפים האלו שכמובן הותאמו לגיל שלה. עם הזמן גם היא והשחקנים הקבועים ניסו לשנות את הכללים כדי להפוך את המשחקים למיוחדים יותר – ובמיוחד ל״נחמדים״ יותר בגלל שהיא היתה ילדה.

למזלה ה״חברים״ שלה למשחקים היו סבלניים ושמחו לשחק איתה, ורק בפעמים נדירות הם רמזו לאמא שלה שהם רוצים לשחק כמה משחקים בלעדיה ובלי הצורך להיות נחמדים ומנומסים. לא פעם הגרסאות הפחות נחמדות של המשחקים קרו אחרי ארוחת הערב היומית, כשלרוב האמא והבנות פרשו לסידורים של סוף היום כמו צחצוח שיניים ופרשו לאוהל שלהן לקצת פרטיות.

או מסיבת יום ההולדת שערכנו לבת הגדולה באחד הערבים, כשהאמא התכוננה מראש והכינה כדורי שוקולד ברזילאיים כדי לחגוג אחרי ארוחת הערב.

וכמובן שהיתה כמובן גם הכנת הארוחות עצמן שהיו פעילות משותפת, שלא פעם כללו שיחות ו״צחוקים״.

ובשלב מסוים גם נוצר גיבוש חברתי מסוים, שכלל לא פעם ״אכפתיות הדדית״ – כמו למשל אותם מטיילים שעזרו לי וייעצו לי איך להישאר בטיול.

אבל זה לא קרה רק לי – למשל בחלק השני של הטיול, היו כמה מטיילים שיצאו לטפס על הר מסוים ויצאו מאוחר יחסית למסלול שהיה ידוע שהוא ארוך. כשהם לא הגיעו חזרה עד ארוחת הערב, המדריכה שהיתה אחראית על הארוחות דאגה להשאיר להם כמה מנות של אוכל בצד, אבל היא והמדריך הראשי הלכו לישון יחסית מוקדם עוד לפני שהמטיילים האלו חזרו.

נשארנו רק אנחנו המטיילים להמתין להם, ואחת מהמטיילות שהיתה בקשר זוגי עם אחד המטיילים הנעדרים היתה מודאגת במיוחד. בשלב מסוים התחלנו לדאוג אולי קרה משהו – ידענו שאחד המטיילים הוא מטייל חזק אבל עם בעיה בברך שהתחילה עוד בחלק הראשון של הטיול ולכן חששנו שהוא נפצע. או שאולי אחד מהמטיילים האחרים נפצע – ושאולי נגמרו לכולם הבטריות בניידים או שאין קליטה ולכן הם לא מצליחים להזעיק עזרה או לפחות ליצור איתנו קשר כדי להגיד לנו שקרה משהו (או כמובן לחילופין להודיע לנו שהכל בסדר, ורק לוקח להם זמן לעלות ולרדת מההר).

בסופו של דבר עם חזרו בשלום, עייפים אך מרוצים, ולמרות שהם העריכו עד כמה אנחנו המטיילים דאגנו להם (עם דגש על ״אנחנו המטיילים״ ולא הצוות), הם הרגישו קצת רע על זה שהם הדאיגו אותנו.

והיו עוד לא מעט אירועים כאלו במהלך הטיול שלפחות הפכו חלקים ממנו לחוויה חיובית.

אז הנה כמה תמונות אחרונות מהטיול באלסקה – והחל משבוע הבא נעבור לרשימות מפורטות על הטיול שלי לניו זילנד מלפני שש שנים. אני יודעת שכבר כתבתי עליו בזמנו בתחילת ימיו של הבלוג, אבל חשבתי לפרט יותר ממה שכתבתי אז – וגם לחשוף את הטיול לאנשים שלא קראו את הבלוג בזמנו.