חלום מוזר

יום רביעי, סוף מאי: הכל התחיל מזה שעבדתי במקום מסוים ולא הייתי מרוצה, אז הצלחתי איכשהו לחזור למקום העבודה לפני הקודם שלי – זה שניסיתי להתקבל אליו שוב באותה תקופה ללא הצלחה.

אז העברתי שם הרצאה על תרבות מסוימת או טיול שעשיתי, והבאתי איתי כל מיני חפצים שאנשים התחילו לשחק איתם וקצת לפגוע בהם והייתי צריכה לבקש מהם באסרטיביות להפסיק (ואני לרוב לא אסרטיבית בחיים, אלא פשוט מתמרמרת שמישהו נוגע לי בדברים והורס אותם בלי להגיד משהו).

משם המשכנו לחגיגות שבועות במשרד, משהו שבאמת היה קורה לפעמים בחברה הזו ואחרות, שבהן היתה מעין הרמת כוסית עם כיבוד לפני החגים, אבל לא ברמה של ארוחה משפחתית עשירה כמו שהיתה בחלום.

הרגשתי ממש הכרת טובה על זה שאני חוגגת בחברה שבה לאנשים אכפת ממני ואני מכירה אותם ומחוברת אליהם, אבל מצד שני כשהתיישבתי לשולחן כל מה שרציתי היה ללכת לכתוב בבלוג על הארוחה והחוויה והצטערתי שאני לא יכולה לכתוב בבלוג בזמן הארוחה, אבל לא נעים לי לפספס אותה.

גם האווירה היתה מאוד חמה ומשפחתית בני משפחה של עובדים הגיעו לארוחה הזו.

מצד שני כחלק מההתארגנות לארוחה – חשבתי לעצמי שבטח הסידור בחברה הוא זמני ושאני צריכה לחפש עבודה לפני שיפטרו אותי שוב, ועדיף שאמצא משהו לבד ואתפטר.

---

אמצע יולי: התחלתי לחלום על זה שאני מתחתנת, ומצטלמת לצילום משפחתי מאוד גדול, אולי עם המשפחה של אחד הדודים שלי מצד אבא שהיו לו 13 ילדים.

אני זוכרת שנרא התרכזתי בשמלה ובעיצוב שלה, שמצד אחד היתה נורא עדינה ומתחרה שהיתה מאוד יפה בעניני, אבל מצד שני גם שמלה מאוד ״נפוחה״ – עם שרוולים מאוד נפוחים בחלק העליון שלהם, ועם חצאית שהיו לה כמה שכבות מתחת לשמלה עצמה, משהו שבחיים האמיתיים כנראה היה נוראי בעיני מבחינה עיצובית (ואני חושבת שאפילו במהלך החלום עצמו חשבתי על זה, וגם השוויתי את השמלה עצמה לשמלת החתונה של אחותי – שלא היתה נפוחה אבל גם לא ממש הטעם שלי בהרבה מובנים). אני זוכרת גם שבחלום השמלה היתה יחסית זולה אבל גם נשארה ברשותי אחרי החתונה.

אני זוכרת שמישהו נתן לי זר מסידור פרחים על אחד השולחנות או משהו דומה, סידור של פרחים כתומים קטנים. מאוחר יותר בחלום התלוננתי על זה שלא ממש היה לי זר ואמא שלי הזכירה לי את הזר הזה שנלקח כנראה מאחד השולחנות, לא משהו שעוצב להיות זר חתונה רשמי או משהו.

אז איכשהו מאוחר יותר נזכרתי שוב בתצלום המשפחתי התמונה הזה מתחילת החלום, זה שבעצם עמדתי בו בצד וכמעט נדחפתי מחוץ לתמונה מרוב שכולם הצטופפו כדי להכנס אליה.

מלבד התמונה הזו של להסתובב כמה שניות עם הזר, לא זכור לי שהיתה לי בחלום סצנה של חופה, רק סצנה של להתעורר בוקר או אפילו כמה ימים אחרי עם השמלה על בובה או משהו דומה, אבל אצלי בבית. מעבר לזה, בכל החלום לא היתה תזכורת או משהו דומה לגבי חתן או בן זוג.

---

עוד חלום מאותו לילה: הדירה שלי חזרה להיות מבולגנת כמו שהיא היתה לפני הניקוי היסודי שעשיתי לפני שנה וקצת. ההורים שלי, גיסתי ואחת מבנות הדודות שלי הגיעו כדי לנקות אותה בלי לתאם איתי, וגם התחילו לתקן ולשפר כל מיני דברים בדירה.

אני במקביל אימצתי חתולה חדשה שהיתה לבנה לגמרי, ולא ממש החלטתי על השם שלה.

בהמשך התכוננו לחגוג ארת הסדר בדירה שלי (למרות שבחיים האמיתיים אין לי את היכולת לארח כל כך הרבה אנשים), ואמא שלי נכנסה לנוח כמה שעות לפני הסדר, אבל אז התחלנו לאכול בלי בכלל לקרוא את ההגדה.

---

חלום מאמצע נובמבר (קרוב לפרסום הרשומה האחרונה על הטיול לאלסקה): חלמתי שאני אחרי טיול נוסף בחברה שבה טיילתי באלסקה, הפעם לאיזור דרום מערב ארה״ב (יוטה וכאלה). אני עומדת בפני הטיסה חזרה הביתה אחרי כמה ימים בסן פרנסיסקו אחרי הטיול עצמו.

פתאום אני שמה לב שאיבדתי את השק השינה שלי, זה שקניתי בזמנו בטיול לאלסקה והיה מאוד חם ומגניב, עם ריפוד של בד טריקו בפנים שעזר לחימום אבל גם נתן תחושה של שמיכה.

ואז שמתי לב לזה שגם את מברשת השיניים שלי איבדתי ושאני לא יכולה לצחתח שיניים.

על כל זה חשבתי עוד בזמן שהייתי בדרך החוצה מהאכסניה שהייתי בה, רק שהחדר שאותו עזבתי והלובי בכלל לא היו דומים לאכסניה שאני רגילה לשהות בה בסן פרנסיסקו, אלא למלון זול ומפונפן מידי.

וכל הזמן הזה אני חושבת על איך לכתוב על הטיול והחוויה בבלוג ולהסביר למה יצאתי שוב עם החברה לטיול, ועוד למקומות שבהם הייתי כבר לפחות פעם אחת, ואיך החוויה היתה שונה הפעם.

---

לילה אחר כך: ברקע לחלום, בתקופה הזו ״בחיים האמיתיים״ החלטתי לשנות את התזונה שלי ולשפר אותה, והתחלתי לאכול יותר ירקות ויותר פחמימות מלאות כמו שיבולת שועל, והעליה הפתאומית והחדה הזו בכמות הסיבים גרמה לי לקצת בעיות זמניות בבטן.

החלום התחיל מזה שאני מגיעה הביתה לבניין וכמה מהשכנות לא מדברות איתי בכניסה, ואז מגיעה גם שכנה אחרת שהיא בעצם היתה מנהלת בכירה בחברה שעבדתי בה די מזמן שהיתה מנהלת ישיבות תקופתיות של המחלקה, והיא שוחחה איתי על משהו שעבדתי עליו שהייתי אמורה להציג בוקר אחרי, ועל כמה באגים שהיו פתוחים לצוות שלי והיא ציפתה שאני זו שאעבוד עליהם ואעדכן מה מצבם, ואני אמרתי שאבדוק.

אז משום מה היא התחילה לנהל ישיבת בניין (משהו שהיה צפוי בערב אחרי החלום) שבמהלכה היא פתאום שלפה בגד רטוב ומלוכלך שנשלף מהשירותים בעבודה. היה ברור שמדובר על בגד ספורט במידה גדולה מאוד, לכן היה ברור שהוא שלי – כלומר שהיא בעצם מאשימה אותי שאני זרקתי אותו לשירותים וגרמתי שם לסתימה.

כנראה שזה היה נכון, אבל האינסטינקט שלי בישיבה הזו להגיד שזה לא אני כי אני יודעת שזריקה של בגד כזה גדול לשירותים תגרום סתימה, ומצביעה על הבגדים שלי שהיו בגדי עבודה ולא ספורט, ושאני בלאו הכי לא לובשת בגדים כאלו.

כמה דקות אחרי הישיבה התחלתי להתעצבן על זה שהיא עשתה לי כזה שיימינג, ושאלתי את עצמי איך אוכל יום אחר כך להציג את מה שאני צריכה להציג אחרי שעשו לי שיימיינג כזה – וגם דאגתי שמן הסתם לא יאמינו לי כשאכחיש שזה שלי (ובצדק).

---

יום רביעי אמצע נובמבר: החלום מתחיל בזה שאני מתעוררת באמצע הלילה בבית של סבתא שלי ולא מצליחה לחזור לישון, אז אני קמה לכתוב משהו בבלוג במחשב שהיה שם, ומסתבר שאמפי כבר שם והיא שואלת אותי מה קרה ולמה אני ערה.

אז ההורים שלי שגם שם מתעוררים, וגם סבתא שלי שחזרה הביתה (כנראה שבחלום היא עדיין היתה רק מאושפזת בבית אבות ולא הלכה לעולמה). היא גם נראתה בריאה יותר פיזית ומתפקדת, ואפילו קצת שמנה.

וכל הזמן דיברנו על זה שאמא שלי צריכה לנסוע במהלך היום (שהיה יום שישי) וחזור יום אחר כך, כנראה עם אחותי שתגיע איתה. אבל מסיבה כזו או אחרת אחותי גם פתאום הופיעה בלי שאף אחד יביא אותה.

אני יוצאת החוצה לגשם מאוד שוטף כדי לנשום קצת אוויר נקי – ואני שמחה שאני לא צריכה לצאת מהבית כדי לנסוע בו. ואז איכשהו אני מוצאת את עצמי ברכב עם אמא שלי, ולא רק שהכביש יבש אלא מזג האוויר נראה בהיר ושמשי. בהתחלה חשבתי שאולי אני בעצם נזכרת בנסיעה שלנו בהלוך, אבל אז אמא שלי עוצרת ליד ״פריחת הכורכומים״ כשם התבלין (שאני מניחה שבחלום בלבלתי עם פריחת הכרכומים).

איכשהו ה״כורכומים״ פרחו בתור פטריות גדולות בצבע אפור וורוד במנהרה מסלעים ורודים, והגענו בדיוק בזמן כדי לראות מישהי אוהבת טבע רוצה להרוס אותם כדי שאנשים אחרים לא יבואו למנהרה וינצלו אותם לרעה או יפגעו בהם ואז לא תהיה פריחה של כורכומים גם בשנים הבאות, אבל שכנענו אותן לתת לי לצלם קודם ורק אז להרוס. אני זוכרת שהצטערתי על זה שלא יהתה לי המצלמה הטובה שלי אלא רק המצלמה של הנייד.

אז נכנסתי יותר ויותר עמור למנהרה, ועמדתי וצילמתי כל מיני פטריות מסוגים שונים שגדלו שם, עד שאני ואמא שלי הגענו לחנות מזכרות עם תמונות שצולמו בצורה מקצועית ועוד מזכרות. משום מה אמא שלי קנתה מצעים או מגבות, ואז היינו צריכות לעשות סדר בבגאז׳ של המכונית שלה כדי לסדר אותם שהכל ייכנס.

אבל אז התחלנו לחזור על עקבותינו במערה כי היינו בדרך חזרה לחניון, ודיברנו בדרך על זה שאמא שלי אמורה לטוס לטוקיו (למרות שלא ברור לי איך אפשר לטוס לטוקיו ולחזור תוך יום אחד), ודיברנו על ה שאמא שלי תאכל שם סושי עם חברה שלה.

אז הגענו למעלית ואמא שלי נעלמה לי – מתברר שהמעלית קטנה מאוד ברמה שרק אדם אחד יכול להכנס בה, וגם אז רק בישיבה. איכשהו בלי ששמתי לב אמא שלי ירדה בה למכונית ולכן נעלמה לי – אבל רק כשהתחלתי להיכנס למעלית ולנסות לשבת בה שמתי לב שאין לי מושג לאיזו קומה של החניון לרדת כי אמא שלי לא אמרה לי איפה היא חנתה (ירדתי מהאוטוב כדי להתחיל לצלם את הפריחה כמה שיותר מהר).