איך הגעתי למצב שהדירה שלי הפכה בזמנו לכל כך מלוכלכת?

פעם הייתי בטיול מאורגן שבו השתתף פסיכולוג קליני שאמר לי שעד כמה שהאמירה קלישאתית – באמת לא פעם הרבה מהבעיות שלנו נובעות מההתנהלות של ההורים שלנו, וספציפית של האמהות שלנו.

אני מניחה שהוא צדק, לפחות חלקית, לגבי הנושא של הניקיון והסדר אצלי.

מגיל מאוד צעיר הייתי בלגניסטית, ייתכן שבגלל הפרעות קשב וריכוז שלא אובחנו כי הייתי תלמידה טובה ושקטה (אז כנראה לא היו מודעים בכלל לנושא הזה של הפרעות קשב או ריכוז, או שלא כל הפרעת קשב מלווה בהיפראקטיביות וגורמת לתלמידים ״להיות ושבבים״ ולהפריע בכיתה). אני חושבת שהעצה המקובלת, לפחות בילדות שלי, היתה לתת לבלגניסטים לסבול מהבלגן והתואות שהוא גורם כדי שכך הם ילמדו שהוא לא תורם להם. אם הם לא ימצאו שיעורי בית ויענשו בגלל זה על ידי המורה, או לא יוכלו ללבוש בגד שהם רצו רק כי הם לא דאגו שהוא יכובס בזמן – אז הם ילמדו שהבלגן לא משתלם להם.

אמא שלי לא היתה מסוגלת לסבול בלגן, ולכן לא פעם היתה מנדנדת לנו קצת לסדר – ואז כשזה לא קרה, היתה פשוט מסדרת אחרינו את החדרים. לא פעם זה הוביל גם לכעס מצידנו כשהיא זרקה דברים חשובים (פעם היא בטעות זרקה לי שיעורי בית) מה שלא הפך את התהליך לחיובי בעינינו.

אבל נושא הסדר היה עדיין סביר לעומת נושא הניקיון – כי אמא שלי ממש סירבה בכל תוקף לתת לנו לנקות את הבית. לפחות בתור ילדים – לא היתה שום מטלה שקשורה לניקיון שהיא היתה מוכנה לתת לנו לעשות, בין אם היה מדובר על להשתתף בניקיון השבועי של הבית, ובין אם זה היה במשימות יומיומיות כמו למשל שטיפת כלים או ניקיון שוטף.

כשאמא שלי התחילה לסבול בהריון של אחי הצעיר מכאבי גב – במקום לבקש ממני ומאחותי לעזור לה עם שטיפת כלים, היא פשוט קנתה מדיח כלים.

במובן מסוים גרתי בבית שבו הניקיון היה ברור מאליו – ודי קרה מעצמו. לכן בהרבה מובנים לא רק שלא ידעתי איך לנקות, אלא גם לא ממש שמתי לב או הייתי מודעת למה עומד מאחורי השמירה הזו על הניקיון.

למשל ידעתי שיש כלים נקיים כי אמא שלי שוטפת אותם, אבל לא למשל שזה כרוך גם בלנקות שאריות אוכל מהתחתית של הכיור או מים מסביב לכיור אחרי השטיפה – פשוט כי לא שטפתי כלים בעצמי. וזו רק דוגמא אחת להרבה דברים שבתור ילדה לא שמתי אליהם לב כשהם קרו סביבי.

---

כמובן שבשלב מסוים עברתי לגור מחוץ לבית של ההורים, ומן הסתם במקומות כמו הצבא או כשגרתי בדירות עם שותפים כסטודנטית – הייתי צריכה ללמוד לשמור על הסדר ובמיוחד לנקות. בהתחלה (במיוחד בצבא) אנשים פשוט היו בהלם מכמה לא ידעתי דברים בסיסיים.

זה לא בהכרח נבע מכוונות רעות או עצלנות, למרות שיש לי חשד שלפעמים היו את אלו שבצבא למשל חשדו שאני לא עושה דברים מסוימים כי אני מנסה להתחמק מתוך עצלנות, במיוחד בתקופת הקורס הצבאי שעברתי. לא פעם פשוט לא הייתי מודעת להרבה מאוד דברים שהיו מובנים מאליהם לאחרים, והיה ממש צריך ״להחזיק לי את היד״ גם במשימות שנחשבו יחסית ברורות מאליהן.

בצבא במיוחד בכל פעם שהיה צורך לנקות – תמיד היתה התלבטות האם לבקש ממני לעזור כי נוצרה לי תדמית של מישהי שלא תורמת מספיק, או שאולי עדיף שאני אהיה זו שאשאר מול הטלפונים כי אני אנקה הכי לאט ובצורה הכי פחות יעילה, מה שיעכב את כולם.

---

עם השנים כשלמדתי לנקות, וכשהבנתי שחסור הניקיון פוגע קודם כל בי – פיתחתי את ההרגל של לנקות את הבית ביום שישי בבוקר. זה לרוב לא היה נורא, במיוחד לא לפני הקורונה שאז עבדתי במשרד חמישה ימים בשבוע ובקושי הייתי בבית, כך שרמת הבלגן והלכלוך בו היתה מוגבלת.

הניקיון בשישי בבוקר גם הסתדר לי עם העובדה שלרוב שישי בבוקר היה לי פנוי, גם בתקופות שבהן ביקרתי אצל ההורים שלי בסופ״ש בכל שבועיים שלושה, כי הייתי פשוט מנקה ניקיוןיותרר קצר וזריז באותו בוקר שישי (בהנחה שאשלים את הניקיון שבוע לאחר מכן), ואז יוצאת בצהרים לכיוון ירושלים.

---

כן חשוב לי לכתוב שאני כנראה מסוגלת להסתדר לא רע עם בית פחות מסודר או לדחות קצת ניקיון. הדוגמא הקלאסית לזה היא שאם אני מארחת אנשים ומתה אחרי זה מעייפות – אין לי בעיה ללכת לישון ולסיים את הניקיון של האירוע גם בוקר אחר כך.

אני גם מישהי שלמשל פחות מתרשמת מבתים שהם מאוד מעוצבים. לי, ממש כמו לכל אחד אחר, נחמד לגור במקום יפה – אבל מבחינתי יש גבול לכמה זה מרשים, במיוחד כשלא פעם העיצוב היפה בא על חשבון נוחות, ולי חשובה יותר נוחות.

---

אבל בשלב מסוים משהו בשגרה שיצרתי נשבר.

קצת קשה לי לשים את האצבע על מתי ולמה, אבל בהסתכלות אחורנית, כנראה מה שהתחיל את זה היה דווקא משהו ״טכני״.

מתישהו בתקופה שמיד אחרי הקורונה הצטרפתי לקורסי צילום. בקורס הראשון רוב השיעורים היו תיאורטיים, אבל קורסי ההמשך הם היו היו הרבה יותר מעשיים ודרשו תרגולים ברמה שבועית – שאיכשהו נפלו על ימי שישי בבוקר, והיינו פשוט כל הזמן על הרגליים במהלכם.

כל זה גם היה מקביל להשמנה שלי, מה שגרם לי גם התעייף יחסית מהר מההליכה אבל גם לקושי גם להתאושש מהעייפות – ואז גם לא היה לי ממש כוח לנקות ולסדר את הדירה אחרי שחזרנו מתרגול שבו הייתי 3 – 4 שעות על הרגליים באופן כמעט רציף. בהתחלה עוד איכשהו ניסיתי בשישי בערב או בשבת לנקות (גם אם באופן פחות יסודי) – אבל הרגשתי שהייתי צריכה גם קצת לנוח אחרי שבוע ארוך של עבודה.

ועם הזמן הלכלוך והבלגן רק הלכו והצטברו, מה שכמובן הפך את הסדר והניקיון לקשים הרבה יותר, והיה הרבה יותר קשה להתמודד איתם – עד שזה הרגיש בשלב מסוים בלתי אפשרי.

---

אבל משהן במצב הרגיש לי שהבעיה היתה משהו שהוא מעבר לעניינים הטכניים. כי אני מניחה שלרובנו במצב נורמלי מגורים בבלגן ולכלוך לא נעימים ברמה שהם בלתי מתקבלים על הדעת – ואם פיזית לא הייתי מסוגלת לנקות בעצמי, אז הייתי מזמינה שירות ניקיון כזה או אחר לעשות את זה בשבילי. אבל עובדה שבמשך תקופה ארוכה לא רק שלא טיפלתי במצב של הדירה – אלא גם אפשרתי למצב להמשיך ולהתדרדר.

מתוך סקרנות יצא לי קצת ״לשוחח״ עם הצ׳אט על הנושא, ושאלתי אותו על מצבים שבהם אנשים מתגוררים בבתים או דירות שבאמת מגיעים למצב קשה של הזנחה בלי שזה יפריע להם.

הצ׳אט הכווין את הדיון לנושא של אגרנות – מצב שבו אנשים אוספים באופן אובססיבי חפצים שהם ״אולי יצטרכו״ בעתיד, והחפצים פשוט ממלאים את הבית בערמות של דברים שהם ברובם המכריע זבל. הבית הופך לא פעם ללא ראוי למחיה, אבל אותם אגרנים כל כך קשורים לחפצים שלהם שהם מסרבים לזרוק אותם ולנקות את הבית.

האבל היה ברור לי שאצלי המצב ממש לא היה קשור לאגרנות, ולא הגיע לרמה שבה ראיתי בסרטונים (מצב שבו המנקים מסתובבים בין ערימות זבל שמגיעות פחות או יותר לגובה שלהם). מבחינתי אפשר היה לזרוק את הזבל בלי שום בעיה – הקושי העיקרי שלה היה פיזית לבצע את הניקיון והסדר הזה.

הצ׳אט אז אמר שנשמע שהבעיה היא יותר בכל מה שקשור לבעיה בתפקודים ניהוליים – כלומר קושי מאוד גדול בכל מה שקשור לתכנון וביצוע משימות, ויכול בקלות גם להשפיע על תכנון וביצוע ניקיון, במיוחד כשהוא הופך למשימה ארוכה ומורכבת יותר. זה משהו שאנשים עם הפרעות קשב וריכוז (וגם אולי אוטיזם) סובלים ממנו ברמה כזו או אחרת, אבל זה יכול לקרות (או אני מניחה להחמיר למי שהקושי הזה קיים אצלו מלכתחילה) במקרה של קושי נפשי ברמה גבוהה מספיק, כמו למשל מצבים של דיכאון או שחיקה מוגברת.

כפי שכבר כתבתי קודם – אני כבר שנים חושדת שיש לי רמה מסוימת של הפרעות קשב וריכוז, ויכול להיות שבגלל זה אני כזו בלגניסטית מלכתחילה. אבל בדיעבד אני גם שואלת את עצמי עד כמה הייתי תחת השפעת מצב נפשי שהוא פחות טוב בכל התקופה שהזנחתי כך את הדירה. אני מאוד מהססת ״לאבחן״ את עצמי עם מצב נפשי רשמי כמו דיכאון או שחיקה ברמה הקלינית שלהם – אבל אני חושבת שכנראה סבלתי ממשהו שבהחלט דרש טיפול פסיכולוגי. רק שזה היה מצב שבו מרוב שהייתי מותשת מידי בשביל להתמודד עם הצורך בטיפול כזה , ממש כמו שהייתי מותשת מידי לדאוג למצב הדירה שלי.

ולצערי הבעיות שלי לא השפיעו על אף אחד אחר ברמה שאותו אדם היה כופה עלי ללכת לטיפול פסיכולוגי, מה שלא פעם קורה למי שמתגורר עם משפחה או לפחות שותפים אחרים לדירה או לבית.

היחידים שזה הפריע להם היו השכנים שלי, ומבחינתם ככל עוד ניקיתי וטיפלתי בדירה – לא ממש משנה שום דבר אחר.