האם אתם עושים פעילות גופנית כלשהי?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

בתור ילדה ונערה לא ממש התלהבתי מספורט. הייתי עושה ספורט בשיעורי ספורט שהיינו חייבים להשתתף בהם (וגם מהם ניסיתי להמלט כשיכולתי), וכהיינו נוסעים כל שבת לבריכה של האוניברסיטה העברית בירושלים שבה היה לנו מנוי משפחתי כי אבא שלי עבד שם במשרה חלקית – גם הייתי שוחה קצת כמה בריכות.

אני חושבת שהפעילות היחידה שהתלהבתי ממנה היתה בתקופה שבה למדתי בחטיבת הביניים – והיתה לנו אז פעם או פעמיים הפעלה של ריקודי עם בהפסקות. איכשהו גם הצלחתי להשתלב במופעים שמורה לריקודי עם ארגנה לטקסים שהיו לנו בכיתות הללו, לפחות עד שבסוף כיתה ט׳ היו לי שני מצבים לא נעימים סביב זה.

הראשון היה שהמורה החליטה לא לאפשר לי להשתלב באחד הריקודים – התירוץ היה שזה היה ריקוד זוגות והיינו מספר אי זוגי של בנות, אבל אני חושבת שבניסיון הראשון שלנו בריקוד קצת הסתבכתי עם אחד הסיבובים ובמקום לעזור לי ללמוד אותו, המורה העדיפה לוותר על שירותי.

ואז במקביל לזה פתאום שמתי לב שלא פעם גם בריקודים שבהם השתלבתי, תמיד איכשהו מצאתי את עצמי רוקדת בשורה האחורית, ולא פעם בפינה של השורה האחורית, כלומר במקום הכי מוסתר על הבמה.

בדיעבד אני גם נזכרת שלפחות תלמידה אחת בקבוצה היתה מישהי שהיתה רוקדת באופן קבוע כתחביב (אני משום מה זוכרת שהיא כל הזמן דירה על קבוצה של ריקודי שנות השישים, אבל זה היה לפני שלושים ומשהו שנה אז אני לא בטוחה שהפרט הזה נכון), ויכול מאוד להיות שגם לשאר הבנות היה רקע מסוים בריקוד בעבר או בהווה, כך שטבעי שהן רקדו טוב יותר ממני.

מצד שני, זו בדיוק היתה נקודה מהסוג שבו מורה טובה יכלה לעשות שינוי אמיתי ביחס שלי לפעילות גופנית – אם היא היתה מתאמצת יותר להפוך את החוויה לחיובית וקצת יותר משקיעה בי במקום לשדר שהיא כל כך מתביישת בי. בתור מבוגרת אני מבינה שהיא היתה מורה שהמשרה שלה התחלקה בין הרבה מאוד בתי ספר, ולרוב עבדה מעט מאוד בכל אחד מהם כך שהיתה לה מגבלת זמן. וגם מאוד יכול להיות שמבחינתה כמבוגרת היא הרגישה שעצם העובדה שהיא מאפשרת לי בכלל להשתתף במופעים כבר היתה עידוד מספיק – משהו שאולי כמבוגרת אני יכולה להבין, אבל לא הבנתי כנערה.

האירוע השני היה שלמופע הזה היינו אמורות להתלבש בחצאית לבנה, ובמקרה היתה לי כזו בבית כי כמה חודשים לפני כן קניתי חצאית לבנה לבת המצווה של אחותי. אני מודה שגם אמא שלי שנאה את החצאית הזו – היא היתה נפוחה אבל יחסית קצרה, וכנראה פחות החמיאה לי כי מבנה הגוף שלי נטה כבר מאז להיות בצורה של שעון חול כלומר עם אגן יחסית רחב, וסגנון כזה של חצאית פחות החמיא לי. אבל בגיל הזה עדיין לא הייתי שמנה ו״לא מחמיא״ באמת שלא היה ממש משמעותי.

כפי שאשפר להבין גם המורה לריקוד אמרה שחצאית לא מחמיאה, ואילצה אותי ללבוש חצאית אחרת שאחת מהתלמידות האחרות הביאה שהיתה ארוכה יותר ומתאימה יותר. אל אותי זה עצבן.

בשנה לאחר מכן כבר עברתי לעבוד בבית ספר אחר שבו לא היו לנו הפעלות של ריקודי עם, וגם לא מופעים שכללו ריקודי עם – ולכן הפסקתי באופן טבעי לרקוד.

---

גם בתיכון ובצבא לא ממש הייתי פעילה גופנית, מלבד מה שאילצו אותנו לעשות.

בתיכון היו לנו שני שיעורי ספורט בשבוע, ובאחד מהם היה לנו ״שיעור בחירה״ – לרוב היו במקביל שני מסלולים שכללו התעמלות אמנותית בסיסית, ריקודים, כדורסל, התעמלות קרקע ומכשירים, וכנראה עוד כמה. אמנם התעמלות קרקע ומכשירים לא היתה בשבילי, אבל איכשהו הצלחתי למצוא שיעור להצטרף אליו שלא היה כזה נורא.

אבל עדיין בשיעור השני בשבוע היינו צריכות לרוץ ולקפוץ, וגם פה די סבלתי.

בצבא בטירונות היו לנו מידי פעם ריצות ומסעות – אבל בשלב די מוקדם כשראו כמה אני לא מוצלחת בהן, פשוט ויתרו לי. את מסע סוף הטירונות ביליתי בחדר שלי במגורים, אבל אם אני זוכרת נכון היו עוד כמה ששמחו לוותר על החוויה.

בקורס שעשיתי בצבא גם היו לנו שיעורי ספורט, אבל בערך שליש מהם היו מה שהמדריכה כינתה ״הרפיה״ – היינו שוכבות על הגב על המזרן, קצת מכווצות קבוצת שרירים כזו או אחרת, ואז שוכבות בשקט לכמה דקות, כשאני חושבת שרובנו ניצלנו את הזמן לנמנם.

ואז בשירות הצבאי עצמו עבדתי בתפקיד משרדי, ולא ממש היו לנו שיעורי ספורט במהלך השירות שלי.

---

באוניברסיטה הייתי הולכת מידי פעם עם חברות לחדר הכושר, אבל זה הרגל ששרד בעיקר בחופשות הסמסטר או בתחילת סמסטרים, ובשאר הזמן היינו עסוקות מידי בלימודים.

היתה לנו בריכה יפה באוניברסיטה, וני זוכרת שהלכתי כמה פעמים לשחות בה בשנה הראשונה שלי – אבל אז התחלתי להשמין ולא ממש הצלחתי למצוא בגדי ים במידה שלי.

בשנה האחרונה של התואר נאלצתי להשלים את נקודות הספורט שנדרשו כדי לקבל אותו, והלכתי לשעור שנקרא ״התעמלות נשים״ שכלל קצת תרגילים כמו ריצה איטית של דקה או שתיים במעגל, או שהיינו הולכות יחד עם המורה לספורט לחדר הכושר והוא היה מדגים לנו כמה מהמכשירים. זה היה קל, כולנו עברנו בלי להתאמץ – ואני לא חושבת שאף אחת מאיתנו לא ממש המשיכה לעשות ספורט.

---

ואז במשך שנים לא עשיתי ספורט – מלבד אולי העובדה שבגללשאין לי רכב יוצא לי לרוב ללכת יותר ברגל ביום יום.

ואז התחלתי ללכת לשומרי משקל, והמדריכה הראשונה שלי שם היתה מישהי שרצה כמה קילומטרים כמה פעמים בשבוע.

אבל היא סיפרה לנו באחד המפגשים שלפני שהיא רזתה – היא בכלל לא עשתה ספורט. היא תמיד אמרה שאין לה זמן, ושהיא לא יכולה להשאיר את בעלה הרבה זמן עם הילדים – או איזשהו תירוץ אחר.

אבל אז יום אחד המדריכה שלה אמרה שמספיק להתאמן רבע שעה ביום – ואז היא החליטה יום אחד לצאת להליכה של רבע שעה. היא הלכה 7 – 8 דקות לכיוון אחד ואז חזרה הביתה כד לגלות שהבית לא התמוטט בלעדיה בזמן שהיא נעדרה.

היא התחילה להשתעמם בהליכות האלו אז היא היתה מביאה איתה את הטלפון שלה מתחילה לענות על הודעות – ואז לא היה לה מספיק זמן לענות על כל ההודעות שהיו לה, ולכן היא התחילה ללכת ברגל יותר זמן, עד שיום אחד היא מצאה את עצמה הולכת שעה רצוף.

ואז היא ראתה סביבה אנשים שרצים, והיא לא האמינה שמישהו מסוגל לרוץ הרבה זמן רציף – אז היא התחילה לשלב קצת ריצה מידי פעם בהליכות שלה, עד שהיא הגיעה למצב שבו היא הצליחה לרוץ באופן רציף שעה שלמה.

---

כמה חודשים אחר כך, החלטתי ללכת קצת בכך שירדתי תחנה אחת מאוחר יותר באוטובוס. הנהג הקבוע שלי קצת הופתע שלא צלצלתי בתחנה ה״רגילה״ שלי, ועצר לי אוטומאטית. אבל עם הזמן הוא התרגל להוריד אותי תחנה אחר כך.

כמה חודשים אחר כך הוספתי הליכה דומה בערב – ואז כשהתקרב הקיץ במקום לרת מאוחר יותר באוטובוס, פשות התעוררתי מוקדם יותר והתחלתי ללכת לפני העבודה.

עם הזמן התחלתי להאריך את ההליכות האלו, עד שהבנתי שכבר בלתי אפשרי להשקיע זמן בהארכה של המסלול, והצטרפתי לחדר כושר כדי שההליכון יעזור לי פשוט ללכת מהר יותר. שם אחת המאמנות גם הראתה לי איך אפשר להפוך את האימונים האלו ליעילים יותר בעזרת אינטרוולים. היא גם הראתה לי איך להתאמן בצורה יעילה עם משקולות – שזה משהו שני עושה עד היום.

בשלב מסוים היתה לי פציעה ברגל ולא יכולתי ללכת – אז איכשהו נוצר מצב שבו החלטתי לקחת כמה שיעורי שחיה כדי לשפר את הסגנון שי וללמוד איך לשחת חתירה וגב, ועד היום אני ממשיכה לשחות.

כך שכיום אני מתמידה בספורט שנוח ונעים לי, לרוב בשעות הבוקר.