ניו זילנד, הטיסה – חלק שני

אחרי טיסה ארוכה ולא נוחה במיוחד, נחתנו בבנגקוק.

מהנקודה הזו, מי שטיפל בי ובשאר הנוסעים שפספסו טיסות בגלל האיחור של הטיסה שלנו מאיסטנבול לבנגקוק היתה חברת התעופה התאילנדית – והיחס (עבורי לפחות) השתנה ב 180 מעלות.

נתחיל מזה שכבר ביציאה מהמטוס, המתינו לנו כמה דיילות קרקע של לברת התעופה עם שמות של נוסעים שהעיכוב גרם להם לפספס טיסות, כולל אותי. הן לקחו את אלו מאיתנו שהיו להם הרבה שעות המתנה לטיסות הבאות שלהן לתור שבו נכנסנו יחסית מהר לתאילנד, ואז לאיזור איסוף המזוודות. כשהתיק שלי לא הגיע, אחת מהן ליוותה אותי לדלפק של האבידות והמציאות, עזרה לי למלא את הטופס – וגם בדקה עם הנציג שם אם הוא יכול לראות איפה המזוודה שלי, וביררה איתו שהתיק יגיע בוקר לאחר מכן. כולנו גם קיבלנו כרטיסי טיסה חליפיים לטיסה הבאה שיצאה משדה התעופה, ולמי מאיתנו שהיתה המתנה ארוכה – קיבלנו הסעה למלון שבו נוכל לבלות את הזמן עד הטייסה.

הנציגים לקחו אותנו כקבוצה למונית שירות – שהיא בתורה לקחה אותנו למלון מאוד יפה, ברמה די גבוהה שמשמש לרוב בתור מלון נופש גולף. כל מטייל או זוג קיבלו חדר בסיסי אבל כזה שהיה מאוד מרווח ונוח, ומעוצב מאוד יפה. הכל במלון היה ממוזג ונעים למרות מזג האוויר החם של תאילנד (מדובר היה על אמצע נובמבר כזכור, וכבר משעות הבוקר היו 38 מעלות פלוס אחוזי לחות משמעותיים). גם אנשי הצוות היו מאוד שירותיים ונחמדים וממש ממש מקסימים.

המלון עצמו כמובן היה על חשבון חברת התעופה, וכלל גם ארוחות עד שהיינו צריכים לנסוע חזרה לשדה התעופה. עבורי ועבור זוג נוסף – מדובר היה על שלוש ארוחות כי היינו צריכים להתייצב בשעות אחה״צ לטיסות שלנו שהיו לקראת הערב. הצ׳ק אין במלון גם כלל תיאום של מונית שירות חזרה לשדה התעופה בשעה המיועדת לכל אחד מאיתנו – לא נדרשנו ״ליישר קו״ עם הנוסעים המוקדמים ביותר לשדה התעופה כדי שכולנו ניסע יחד, אלא כל אחד קיבל נסיעה בשעה שמתאימה לו, לפחות עד רמה של חצי שעה או שעה.

מכיוון שנחתנו בשעות הערב ולקח זמן עד שעברנו את כל ה״סידורים״ של הכניסה לתאילנד, ההגעה למלון, והצ׳ק אין – כבר היתה שעת לילה די מאוחרת. אבל למזלנו המסעדה הבסיסית של המלון עדיין היתה פתוחה, והוגשה בה ארוחת ערב בסגנון של מזנון מאוד עשיר שיכולנו לאכול ממנו מה וכמה שרצינו, ולא היינו צריכים לסיים לאכול מהר או כל דבר אחר.

אחרי שאכלתי ושבעתי, חזרתי לחדר כדי להתקלח – ומכיוון שלא היתה לי פיג׳מה ״רשמית״ כי התיק שלי עדיין לא הגיע, שמחתי לראות שבחדר היה חלוק שיכולתי להחליף את הבגדים אליו, ופשוט הלכתי לישון בו, אחרי מקלחת ארוכה ומפנקת.

השעה כבר היתה לדעתי קרובה לחצות, ואחרי האירועים של הלילה הקודם שבו לא ישנתי בשדה התעופה של איסטנבול – פשוט נרדמתי פחות או יותר ברגע שעצמתי עיניים, והתעוררתי רק בבוקר. בבית אני לרוב מתעוררת לפחות פעם או פעמיים בלילה ללכת לשירותים, כך שעצם העובדה שישנתי כך לילה שלם מעידה על כמה הייתי עייפה.

ואז היו לי בערך שבע או שבע וחצי שעות עד שהייתי צריכה לנסוע חזרה לשדה התעופה, וביליתי אותן בעיקר במנוחה ובקריאת ספר. לצערי בגלל שהתיק שלי לא היה איתי גם לא היה לי בגד ים למרות שהייתי שמחה להכנס לבריכה החביבה של המלון. התיק הגיע ללובי של המלון בשלב מסוים, אבל בגלל הקצב האיטי והזורם של תאילנד, אף אחד לא ממש מיהר להביא אותו לחדר שלי. בשלב זה כבר התחלתי קצת לדאוג שאולי הוא לא יגיע לפני שאצא, ולא רק שלא אוכל להחליף בגדים לבגדים נקיים, אלא שאולי תהיה תקלה שהוא יישלח למלון בזמן שאני כבר אהיה בדרכי לשדה התעופה או אפילו בדרכי לניו זילנד.

הלכתי ללובי כדי לבדוק מה קורה, ואז פשוט ראיתי אותו זרוק שם בצד – והעדפתי לקחת אותו בעצמי לחדר מאשר להמתין לעובד שייקח אותו.

ארוחת הבוקר היתה גם היא בסגנון מזנון, למרות שהיתה גם עמדה של הכנת חביתות על ידי טבח. לכן ציפיתי שגם בארוחת הצהרים יהיה שם מזנון, ולכן כשניגשתי לשם שוב בסביבות שתים עשרה וחצי ציפיתי לראות דברים מוכנים, וכשהם לא היו – חזרתי לחדר בתקווה שעד אחת יהיה משהו מוכן.

רק כשחזרתי באחת וראיתי כמה סועדים יושבים שם אבל שום הכנות למזנון הבנתי שבשעות הצהרים אין מזנון אלא מזמינים מתפריט. אבל למרות שהייתי היחידה שאכלה, השירות היה מאוד איטי – עד כדי כך איטי שהתחלתי לדאוג האם אספיק לסיים לאכול לפני שאצטרך לעזוב לשדה התעופה.

בתמונות רואים שייק אבטיח, מנה נדיבה מאוד של אגרולס שהכינו טריים בשבילי – וכריך עוף. אני הזמנתי במקור המבורגר, אבל איכשהו המלצרית הבינה שרציתי את כריך העוף ומיד התנצלה כשהיא ראתה שאני מבולבלת כשהיא הגישה לי אותו וחשבה לחזור למטבח ולבקש שיינו לי אותו – אבל בשלב זה כל כך מיהרתי שאמרתי לה שגם כריך העוף הוא נהדר, למרות שהיה בו אבוקדו שאני לא ממש אוהבת וגם בסלט הכרוב היה רוטב עם מיונז שאני לא מתה עליו. אבל בכל זאת הוא היה מאוד טרי וטעים, וכפי שאפשר לראות הארוחה כללה המון ירקות, וגם היו בה קישוטים מאוד יפים ומושקעים.

הספקתי ממש ברגע האחרון לחזור לחדר, להתקלח שוב מקלחת קצרה, ואז להחליף בגדים – ולהגיע חזרה ללובי כדי לנסוע לשדה התעופה.

בדיעבד, השהות שם היתה כל כך מפנקת שמצד אחד זה הרגיש לי חלק מהחופש – אבל מצד שני קצת הצטערתי שזה קרה בהלוך ולא בחזור, שאז הייתי עייפה משמעותית וכנראה הייתי מאוד מעריכה שהות מפנקת כזו במלון.

אחרי תהליכי צ׳ק אין יסודיים אבל מהירים נכנסנו לשדה התעופה, ושם נתקלנו בפסל הבא של נחש וכל מיני דמויות שכנראה יש להם משמעות דתית:

בבנגקוק יש דיוטי פרי ענקי שרובו מורכב מחנויות יוקרה, וגם אם לא מדובר על חנויות מעצבים ״פרופר״, אלו יהיו חנויות יותר יקרות, גם אם מדובר על מוצרים כמו קרמים או שוקולדים. למרות שהגענו יחסית מוקדם לשדה התעופה ןכמובן שלא עשיתי שופינג, לא הצלחתי להספיק לראות את כולו.

כשהתכנסנו בשער היציאה לטיסה, היה לי קטע שעורר בי חוסר נוחות כישראלית: באיזור השער המתינו לא מעט נשים שהיו חברות בארגון בשם If Not Now שהוא ארגון שמאלני מאוד שדוגל בפתרון של מדינה אחת לשתי עמים, מה שתואל מאוד לדעות של השמאל הישראלי הקיצוני מאוד לפתרון הסכסוך בינינו לפלסטינים. אמנם כיום סביר להניח שהקו שלהם מוקצן מאוד בגלל המלחמה המתמשכת, גם אז הוא לא היה מתון במיוחד, והבנתי שבאותה תקופה לפחות הם היו משתפים פעולה לא מעט עם ״שלום עכשיו״.

מכיוון שהייתי צריכה להראות בכניסה למטוס תעודה מזהה שהיא הדרכון שלי, שבמפורש כתוב עליו שהוא דרכון ישראלי, חששתי למשוך את תשומת הלב שלהן כי לא רציתי להכנס מולן לדיונים פוליטיים או מדיניים. למזלי זה לא קרה, והעליה למטוס והטיסה היו שקטות במובן הזה. למזלי כם לא ישבתי ליד אף אחת מהן.

הטיסה הזו היתה הטיסה הררוכה מכולן של בערך 11 שעות. בגלל שהעבירו אותי בין טיסות בגלל האיחור של הטיסה שלי לתאילנד, לא יכולתי לבקש מושב מראש והייתי תקועה במושב האמצעי בין שתי נשים. למזלי זו השורה שהיתה באמצע המטוס ולא זו שקרובה לחלון, ולכן יכולתי לבקש משתיהן לצאת דרך המושב שלהן אם הייתי צריכה לקום, וגם השתדלתי לרוב לקום כשאחת מהן כבר כמה כדי למתוח רגליים או ללכת לשירותים אם הייתי צריכה.

בסוף נחתנו סוף סוף באוקלנד ניו זילנד, שם היה לנו תור מאוד ארוך לכניסה למדינה.

וכדי שהטיסה לא תסתיים בצורה נעימה מידי, התיק שלי היה חייב להיות אחד האחרונים שיצע למסוע (אם לא האחרון) כדי לנסות לגרד לי עוד קצת את העצבים עד כדי התקף לב על כך שחברות התעופה הצליחו לאבד לי אותו פעמיים בטיסה אחת.