הפעם הראשונה שבה טסתי לחו״ל היתה כשהייתי בת חמש וחצי וטסנו לקנדה כמשפחה. אחי עדיין לא נולד, אז ההורים שלי היו צריכים לדאוג רק לי ולאחותי – אבל אבא שלי לאחרונה שיתף אותנו בכך שאחד החברים שלהם איכשהו פגש אותנו בשדה התעופה והעסיק אותי ואת אחותי כדי לאפשר להורים שלי ללכת לשירותים ולקבל קצת שרט משתי ילדות קטנות.
הפעם הבאה שבה טסתי היתה כשעברנו בערך שש שנים אחר כך לארה״ב.
את הבית שלנו השכרנו לזוג ללא ילדים, ואיכשהו הגענו איתם להסכם שהחדר שהיה של אחותי ואחי הקטנים ישמש כמחסן שבו איכסנו את כל החפצים שלנו. אני זוכרת שלילה לפני הטיסה אחותי לפחות ישנה בחדר שלי – ואני ישנתי על כורסא שהיתה לי אז שאפשר היה לקפל לכורסא או לפרוס למיטה נמוכה שהיתה מאוד שימושית עבורי כשחברות באו לישון אצלי.
הפעם אני זוכרת שהאח הצעיר של אבא שלי, חרדי אבל לא נשוי עדיין, ליווה אותנו לשדה התעופה. אני מודה אני לא זוכרת איך הגענו לשם – אני מניחה שבמונית, כי סביר להניח שהדוד שלי לא ידע לנהוג ולא יכול היה לקחת חזרה את הרכב. הוא גם תמיד נראה לי טיפוס מפוזר כזה כך שאני לא בטוחה שאבא שלי היה סומך עליו לקחת את הרכב ולמסור אותו למי שהוא נמכר לו.
כשהגענו לניו יורק, אספה אותנו נציגה של האוניברסיטה שבה אבא שלי עשה את הפוסט דוקטורט שלו בלימוזינה – משהו שנשמע לנו כילדים מאוד יוקרתי, למרות שבדיעבד יש לי רושם שמדובר היה על לימוזינה יחסית ישנה ושחוקה (אבל אולי אני זוכרת אותה ככזו כי העיצוב שלה היה אופייני לשנות השמונים).
אני גם זוכרת שעברנו בדרך למעונות של האוניברסיטה ליד מקדונלדס שעדיין לא היתה מוכרת בארץ, ואני כנראה הייתי היחידה עוד איכשהו הצליחה לזהות את הקשתות הצהובות ולענות להורים שלי ש״חששו״ בצחוק שאנחנו הילדים נזהה את המסעדה ונדרוש לאכול שם יותר מידי פעמים.
כשחזרנו לישראל אני חושבת שלקחנו מונית לשדה התעופה בארה״ב – אבל בישראל אסף אותנו חתנה של אמא שלי. היה מדובר על תקופת החופש הגדול, ואני ישנתי כמה ימים אצל דודה שלי בקיבוץ, ואחי ואחותי ישנו אצל סבתא שלי שגרה במושב די קרוב לקיבוץ. אני זוכרת שלי לפחות יצא פעם אחת לפחות גם לבקר במושב, שאז בני הדודים מושבניקים (ילדים של אח של אמא שלי) ניסו ״ללמד״ אותנו מי היו הזמרים הפופולריים של אותה תקופה שלא הכרנו.
אבל אני זוכרת גם לא מעט בילויים בקיבוץ, כולל סופ״ש שבו כל הקיבוץ נסע לים וגם אני הצטרפתי. כנראה שהים היה יחסית סוער – כי אני משום מה זוכרת שהיו לפחות שתיים או שלוש פעמים שגל ממש ״טביע״ אותי לכמה שניות מתחת למים.
אבל גם ביליתי המון זמן בקיבוץ – באותה תקופה האח של הדוד שלי שהתגורר עדיין בבריטניה ביקר בקיבוץ עם שתי הבנות שלו, כשהמבוגרת יותר היתה בערך בגילי. אני זוכרת שבילינו לא מעט זמן בבריכה ששם אני ניסיתי לעשות עמידת ידיים מתחת למים וכל הזמן הייתי עקומה. אני גם זוכרת שהמבוגרים שיחקו פעם טניס ואני והיא היינו אלו שאספו את הכדורים שהתפספסו להם.
בתור ילדה ונערה לא יצא לי לטייל בחו״ל – אמא שלי טוענת שזה היה בגלל שבאותה תקופה היה מאוד יקר לטוס לחו״ל, אבל אני כן זוכרת שכשהייתי נערה אמא שלי טסה כמה פעמים לטיול עם אחותי, ומאוחר יותר גם אם אחי. הרושם שלי תמיד היה שהיא משום מה התביישה לטייל איתי בטיולים המאורגנים שהיא היתה מטיילת בהם אז.
לכן בעצם הפעם הבאה שטסתי היתה כמבוגרת – כשבמקום העבודה הראשון שלי שלחו אותי לנסיעת עבודה.
למען האמת, ״הסתבכתי״ קצת עם הנסיעה הזו. כמה חודשים לפני כן שלחו את אחת העובדות המנוסות של המחלקה לכמה חודשים לארה״ב. אבל בערך שבוע או שבועיים לפני שהתבקשתי לטוס – אחד העובדים שישבו איתי במשרד טס לניו זילנד, ואיכשהו כשהמנהל המשותף שלנו ביקש ממני לשקול נסיעה – מיד קישרתי את זה לניו זילנד, וחשבתי שיהיה מגניב לטוס לשם לשבועיים או שלושה על חשבון העבודה, במיוחד כשהטיסה לשם יקרה.
אבל מיד גיליתי שההתלהבות שלי היתה לא במקום – מסתבר שהיו צריכים מישהי שתטוס לוושינגטון לשלושה חודשים להחליף את אותה עובדת שטסה לשם כמה חודשים לפני כן. כתבתי על החוויות שלי שם ברשומה הזו.
בטיסה לשם – ההורים שלי ליוו אותי לשדה התעופה וגם ליוו אותי בתוכו עד הנקודה של הבטחון שאחריה הם כבר לא יכלו ללוות אותי – כנראה בידיעה שכבר המון שנים לא טסתי, וגם אז הייתי ילדה שלא ממש הבינה מה ההורים שלה עושים.
הם אספו אותי משדה התעופה כשחזרתי באמצע הנסיעה לשבוע כדי לחגוג בארץ את פסח, וכמובן הסיעו אותי בחזרה לשדה התעופה כשטסתי חזרה לוושינגטון. הם כמובן גם אספו אותי כשחזרתי סופית לארץ – אבל כמו שכתבתי ברשומה שלי על הביקור בוושינגטון, נתקעתי המון זמן לאיסוף המזוודה שלי שלא הגיעה – ואז המון זמן בתור לדיווח עליה בתור מזוודה אבודה. בשלב זה כשלא יצאתי לאולם הנוסעים הרבה זמן ההורים שלי התחילו לדאוג ואפילו כרזו לי – אבל לא יכולתי לצאת אליהם מהתור של האבדות כי לא הייתי יכולה לחזור אז… למזלי הם חיכו עוד קצת בחוץ עד שבאמת כבר סוף סוף יצאתי.
המזוודה הגיעה יום או יומיים אחר כך, ומי שהביאו לי אותה מסרו לי אותה בחניה כפולה ברחוב כך שהם לא יכלו להביא לי אותה לדירה. הכניסה שלי לבניין היתה האחרונה מתוך שלוש או ארבע, ואז הייתי צריכה להעלות אותה שתי קומות ברגל – והיא היתה כבדה נורא… אני חושב שברגע שהגעתי לדירה שמתי אותה בכניסה לדירה די בסלון ופרקתי אותה שם – למזלי השותפה לי לדירה לא היתה בבית, אבל גם אם כן אני חושבת שהיא היתה מבינה למה עשיתי את זה.
אחר כך היו לי כמה נסיעות עבודה לספרד, שהיו לרוב יוצאות בשש בבוקר (מה שאמר שהייתי צריכה להגיע לשדה התעופה מאוד מוקדם בבוקר), ובמצב הזה מן הסתם הייתי לוקחת מונית לשדה התעופה ולא היו מסיעים אותי, אבל אני מודה שאני לא זוכרת עד כמה ההורים שלי אספו אותי חזרה אחרי הנסיעה או לא.
כשעשיתי את הרילוקיישן שלי לארה״ב, ההורים שלי הסיעו אותי לשדה התעופה באופן אישי, ותמיד אספו אותי ממנו כשחזרתי לחופשות מולדת או כשחזרתי באופן סופי לארץ. בטיסות לארה״ב זה תמיד היה מאוד תלוי בנוחות של ההורים שלי – לפעמים הם היו מסיעים אותי, אבל לפעמים לקחתי מונית לשדה התעופה אם לא היה להם נוח.
אני חושבת שמאז שחזרתי לארץ מהרילוקיישן ואני בעיקר מטיילת – אני מסתדרת לרוב לבד אלא אם מישהו באמת נוסע לכיוון שדה התעופה ונותן לי טרמפ. איכשהו הסביבה שלי (ההורים והמשפחה המורחבת, החברים, ובני זוג) כבר התרגלו לזה שאני נוסעת מנוסה ומסתדרת טוב בשדות התעופה ולכן כנראה לא צריכה יותר עזרה או ליווי, גם אחרי טיולים ארוכים שעשיתי.
התיירת המקרית 
התחלתי לטוס בגיל מאוחר.
לא היו לי מלווים ומעולם ליוויתי את אף אחד.
אין לי רישיון נהיגה, אז אם התבצע ליווי או נדרש, תפקיד זוגתי.
אהבתיLiked by 1 person
לא ידעתי שאין לך רשיון נהיגה בכלל – וכם אני מעדיפה ללא ללוות ומצד שני גם לא לקבל ליווי.
אהבתיאהבתי