ניו זילנד – היום השני לטיול, הביקור בערוץ הנהר

ביום השני לטיול ביקרנו במקום שנקרא Karangahake gorge.

מדובר על ערוץ נהר מאוד יפה שבמקרה גם התגלה בו זהב במהלך המאה ה 19 אז היה בו מכרה זהב. בגלל עבודות הכריה נוצרו בו באופן טבעי לאורך הערוץ שבילים סלולים, לכן קל יחסית לטייל בו.

באתר יש מגוון מאוד גדול של מסלולים, חלקם ארוכים יותר וחלקם פחות כשכולם משולבים אחד בשני, בעיקר בהתחלה שלהם באיזור הכניסה לערוץ הנהר. אנחנו היינו אמורים ללכת באחד המסלולים הקצרים יותר, והמדריכים הסבירו לנו את זה כמה פעמים והדגישו את החשיבות של לשים לב למתי אנחנו צריכים לחצות את הנהר כדי לחזור חזרה לחניה בזמן.

זה לא קרה בצורה מסודרת כי לא ממש היה לנו ברור מתי ואיפה להסתובב – ואני מניחה שמה שתרם מאוד לבלגן היו שני גורמים: הראשון היה מיעוט מפות לקבוצה, מה שאמר שלא לכל אחד מאיתנו המטיילים היתה מפה, אלא היו בערך שתי מפות שכולנו היינו צריכים להתחלק בהן. הגורם השני היה העובדה שביום שבו ביקרנו באתר היה בו מרוץ ריצה באחד המסלולים הארוכים יותר, שכל הזמן עקפו אותנו הרצים לא תרמה לנו מבחינת תשומת לב למסלול – אז יכול מאוד להיות שאנחנו כמטיילים פשוט הלכנו אחרי הרצים שעקפו אותנו כל הזמן בלי לחשוב לבד מתי לפנות אחורנית.

בשלב מסוים התפצלנו לשתי קבוצות – אחת שבאמת התקדמה קדימה יחסית מהר ואחרת שהלכה יותר לאט שאני נשארתי בה. בזמנו הרגשתי טוב יחסית עם הקצב שבו הלכנו כקבוצה, ורק בדיעבד אני תוהה האם לפחות חלק מהקבוצה החליטה ללכת לאט יחסית כדי לאפשר לי לטייל עם הקבוצה, ושאולי ההתפצלות הזו קרתה כי חלק אחר מהקבוצה הרגיש מתוסכל מהקצב האיטי ורצה ללכת מהר יותר כדי להספיק יותר.

בכל אופן, אנחנו בחלק האיטי של הקבוצה הרגשנו בשלב מסוים שאולי אנחנו מתקדמים יותר מידי במסלול, ואכן גילינו שהתחושה היתה מוצדקת. למזלנו גיינו את זה יחסית מהר לפני הנקודה שבה היינו צריכים לפנות אחורנית, וכשפנינו הצלחנו להגיע יחסית מהר לגשר שאותו היינו אמורים לחצות בדרך חזרה לחניון.

אני אישית הרגשתי די רע עם זה שפשוט ״הלכתי״ עם אנשים בלי שהיתה עלי מפה. מה משל היה קורה אם המטיילים האלריפ באמת היו הולכים מהר מידי עבורי, כפי שקרה יום קודם לכן? מעבר לזה, אני רוב ״חולת שליטה״ שלא אוהבת לתת אחרים להוביל אותי בצורה עיוורת, והאירוע הזה חיזק את התחושה הזו.

אבל בסופו של דבר הצלחנו לעלות על הבעיה בזמן ולחזור בקלות לגשר שאותו היינו אמורים לחצות, ואיכשהו אני הייתי הראשונה שיצאה מהמסלול וחזרה לאוטובוס. אני הגעתי לנקודת המפגש עם המדריכים ממש בזמן שבו קבענו לחזור, כשאני מניחה שההנחה היתה שאנשים שהולכים מהר יותר אולי אפילו יקדימו בקצת. כל שאר המטיילים והמטיילות שהיו איתי בקבוצה האיטית יותר הגיעו בטווח של כמה דקות אחרי – אבל אלו שהיו בקבוצה המהירה שנפרדו מאיתנו מוקדם יותר עדיין לא הגיעו.

בשלב זה המדריכים ארגנו לנו ארוחת צהרים באתר שבה הכנו לעצמינו כריכים, אבל גם לאורך הארוחה הקבוצה המהירה יותר לא יצאה מהמסלול – מה שעורר דאגה ולחץ מצד המדריכים.

למזלנו בסופו של דבר המטיילים המהירים יצרו עם המדריכים קשר טלפוני, והמדריכים ניסו לתאם איתם נקודת מפגש בחניון אחר שהיה קרוב לנקודה שבה הם יצאו מהמסלול. אבל הם איכשהו הצליחו לתפוס טרמפ חזרה לחניון שלנו, ולמזלנו הם הצליחו להודיע לנו על זה ממש כמה דקות אחרי שיצאנו ממנו ויכולנו לחזור אליו יחסית בקלות. זה בהחלט קיצר לנו את הזמן שהיינו צריכים להשקיע במפגש איתם – מה שהיה מאד חשוב כדי שנוכל להגיע לפעילות הבאה שלנו (שעליה אכתוב ברשומה הבאה).

התמונה הזו היא מערוץ הנהר ממש מרחק קצר אחרי הגשר שחצינו כדי לצאת מהמסלול, וחיכינו לשאר המטיילים שיצטרפו אלינו. המטיילות מימין לשמאל הן: הנמוכה מימין עם המצלמה היא לידיה, אישה בת שישים מספרד. לידה (ובאמצע) עומדת אנה האמריקנית שכפי שסיפרתי ברשומה הזו איבדה את המזוודה שלה. השלישית והשמאלית ביותר עם המעיל הורוד והכובע הכחול היא סלין הנורווגית (כמו סלין דיון).