זה הנושא של השרביט החם השבוע.
בתור ילדה, מאוד אהבתי לקרוא ספרי ילדים. אני מניחה שבאופן טבעי זה היה אמור להתרגם לאהבה לקריאה גם כמבוגרת, אבל משהו בשיעורי הספרות של בית הספר הפך את הקריאה למטלה לא נעימה יותר מאשר משהו נעים או מסקרן.
אני עדיין קוראת, אבל לרוב ספרות ״קלילה״ לנשים, או ספרות אימה. וגם ספרים שנכתבו על ידי עיתונאים חוקרים, שכנראה יודעים להפוך כל אירוע לסיפור שמרתק לקרוא אותו, גם אם לא מדובר על לכתוב ברמה ספרותית גבוהה.
מה שמעניין זו העובדה שתמיד אהבתי מוזיקה, ושיעורי הפסנתר שההורים שלי אילצו אותי ללמוד עד סוף כיתה ח׳ או ט׳ לא השפיעו על זה לרעה. אולי שורש העניין נובע מהעובדה שבשיעורי הפסנתר למדתי מוזיקה קלאסית ולא פופולרית, ולכן החוויה היתה כל כך מנותקת ממה שהקשבתי לו ביום יום שזה לא נתפס בתור ״אותו הדבר״.
אם מסתכלים על הרגלי ההאזנה (וגם הקריאה) שלי מבחינה טכנולוגית, אני אכן אימצתי את ההאזנה והקריאה הדיגיטליות בשמחה רבה. זה בהחלט חוסך הרבה כסף ומקום לשמוע ולקרוא דברים דרך המחשב / הטבלט / הנייד.
מבחינת הרגלי ההאזנה שלי – אני חושבת שכילדה ונערה הקשבתי למוזיקה שמאפיינת נערות צעירות – החל מזמרות פופ כמו מדונה, וכלה ב״להקות בנים״ ששווקו במיוחד לנערות.
אבל במקביל לזה החל מכיתות ח׳ או ט׳ הקשבנו במקביל גם ללא מעט שירים של פינג פלויד, כנראה בתור הזדהות שהתחילה עם המשפט האלמותי מתוך ״החומה״: we don't need no education.
אני חושבת שהטעם הנוכחי שלי התחיל להתעצב רק בסביבות הצבא, שם היינו מקשיבים לכל מיני קלטות רוק שונות כי לא היתה לנו קליטה של רדיו (שירתתי במבצעים של הבסיס שהיה מתחת לאדמה, מה שפגע בקליטה). זה בעצם מה שהמשכתי לשמוע, ולרענן את מה שהקשבתי לו עד תחילת או אפילו אמצע שנות השלושים שלי.
מה שכן שמתי לב אליו זה שבשלב מסוים הפסקתי להקשיב למוזיקה ישראלית, אלא אני שומעת בעיקר מוזיקה באנגלית. אולי כי בעברית לא ממש יוצרים מויקת רוק, אלא לכל היותר פופ קליל (ולר פעם דביק).
התיירת המקרית 
מעניין המעבר ממוזיקה ישראלית ללועזית.
מצער ששיעורי הספרות בתיכון "כיסחו" את אהבתך לקריאה של ספרות "יפה", "רצינית".
אהבתיLiked by 1 person
אני חושבת שכבר שוחחנו על זה בעבר לא פעם
אהבתיLiked by 1 person
יש רוק ישראלי, בעיקר משנות השמונים והתשעים… יש מוסיקה ישראלית מאד יפה, לפחות היתה. היום אני פחות מכירה.
אהבתיLiked by 1 person
יש מעט מאוד להקות כמו נשינה או איפה הילד שהן באמת רוק, וגם זה רוק מאוד רך על גבול הפופ. כל שאר המוזיקה הישראלית היא פופ.
אהבתיאהבתי
מאוד עצוב שבית הספר הרס לך את אהבת הקריאה
ויש רוק ישראלי.
אהבתיLiked by 1 person
בקושי יש רוק ישראלי, להקות כמו איפה הילד או משינה. הרוב זה פופ.
אהבתיאהבתי
אני מאוד אהבתי לשמוע את ברי סחרוף, רמי פורטיס (וגם השילוב של שניהם יחד).
המוזיקה שהם מוציאים היום למשל מוצאת חן בעיני הרבה פחות.
גם משינה, איפה הילד, תיסלם, היהודים, כוורת, מוניקה סקס, סינרגיה.
מוזיקה לועזית היו המון אופציות ופה זה תלוי למה נחשפים מהבית, כי אצלי למשל בתור בן בכור להורי לא היו אחים גדולים לשמוע את המוזיקה שלהם, זה הגיע מחברים והמוזיקה ששמעו אצלם בבית, כך שהתוודעתי ללהקות כמו נירוונה, מטאליקה, אואזיס, גאנז אנד רוזס (שהייתי גם בכמה הופעות שלהם בארץ), אירוסמית', בון ג'ובי, סאונדגרדן.
אבל זה לא ששמעתי רק את זה, הכל בתקופות, לפעמים גם שמעתי סוגי מוזיקה אחרים.
אני יכול להגיד לך שאני הכי פחות מתחבר למוזיקה מזרחית עכשיווית ומעולם לא התחברתי למוזיקה אלקטרונית
אהבתיאהבתי