עד החטוף האחרון

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

קודם כל, אני חושבת שעצם העובדה שהצלחנו בסופו של דבר להחזיר את כל החטופים זה משהו שצריך לשמוח לגביו, גם אם יש הרבה דברים שאנחנו לא מרוצים מהם בשלטון בכלל ומהטיפול במלחמה ובמצב הבטחוני בפרט. במיוחד כשהצלחנו להחזיר את כולם, ולא נוצר שוב עוד רון ארד (או כמה מהם).

במקרה הזה מדובר על צעד חשוב במיוחד מבחינה מוסרית מכיוון שהחטופים היו כמעט כולם אזרחים ולא אנשי כוחות הבטחון.

כמובן שלשלטון הישראלי לקח יותר מידי זמן להחזיר את חטופים – אבל במקביל חשוב לזכור שקל לדרוש את ההחזרה שלהם, אבל כמובן שצריך גם לנהל משא ומתן יעיל כדי שהמחיר לא יהיה גבוה מידי (כמו למשל מה שקרה בשחרור גלעד שליט).

לחטופים שחזרו בחיים צפוי תהליך שיקום ארוך, שעבור חלקם (ואולי כולם) לעולם לא יסתיים, הן פיזית והן נפשית. כפי שחווינו לאחרונה – לא פעם העובדה שהחטופים הפכו להיות ״ידוענים״ יכולה אפילו להחמיר את הקושי בכך שכל צעד ושעל שלהם הופכים להיות חשופים לכלל הציבור ונתונים לפרשנות, ולכן בעצם יכולים בקלות להתדרדר לאלימות או מצבי קיצון אחרים שלא רצויים להם.

ויש כמובן את הפן הפוליטי של המחאה – בשני מובנים.

קודם כל, המחאה לשחרור החטופים הפכה ברובה למחאה נגד הממשלה בשלבים מאוד מוקדמים, כשכמובן זה פיצל את משפחות החטופים – מכיוון שהיו חטופים שבני המשפחה שלהם כמובן תמכו בממשלה ובדעות שלה בנושא. וזו נקודה רגישה מאוד מכיוון שכמובן שזכותם המלאה של בני משפחות חטופים להביע דיעה פוליטית גם אם היא נוגדת את הדעה הפוליטית של שאר ההורים החטופים או של חלקים גדולים בציבור, וגם אם מדובר על דעה שמשפיעה על תזמון השחרור של החטופים (או האם ראוי בכלל להשקיע בשחרור שלהם).

במקביל, חלק ממובילי המחאה החליטו אחרי ההצלחה שלה להכנס לפוליטיקה – ולעיתים הבחירה שלהם במחנה פוליטי מסוים או אפילו במפלגה מסוימת עוררו ביקורת מכיוון שהבחירה לא בהכרח תאמה את האופי הפוליטי ומתנגד השלטון של המחאה עצמה.