ניו זילנד – היום השני לטיול, הביקור בכפר מאורי

חלק משמעותי מהתרבות הניו זילנדית היא התרבות של המאורים, אותם שבטים פולינזים שהגיעו לאי בערך אלף שנים לפני שהאדם הלבן גילה אותם. מדובר על שבטים שנחשבים ללוחמים מאוד אמיצים, קשוחים ואולי אפילו אלימים, שכחלק מהתרבות שלהם יש גם ריקוד קרב בשם האקה שבאופן רשמי אמור היה לאיים על האויב שלהם כדי להרתיע את השבט האויב מהקרב, אבל לרוב דווקא גרם להם להתעצבן יותר ודווקא לשוש לקרב.

כיום הריקוד משמש בעיקר את קבוצת הראגבי הלאומית כ״קריאה לקרב״ שלהם לפני משחקים:

לכל אלמנט בריקוד יש משמעות, במיוחד להוצאת הלשון שרואים בו – השמועות מספרות ששרבוב הלשון הזה מהווה בעצם באיום בקניבליזם, והשבטים המאורים השונים היו קניבלים בעברם.

כיום הנושא הזה הוא טאבו ולא ממש מוזכר, לפחות לא בניו זילנד. במדינה מאוד חשובה הנכונות הפוליטית כלפי המאורים כתושבים המקוריים של האיים, ולהראות שאין נגדם גזענות. אפילו מאוד חשוב לניו זילנדים, לפחות אלו שמודעים לנושא, להראות שהמאורים מעולם לא ״נכבשו״ או נכנעו לתושבים הבריטיים, אלא שנחתם מולם הסכם שלום מסודר שנבע מכך שהם היו לוחמים מאוד חזקים.

אבל המציאות כנראה לא כזו יפה. מעבר לעובדה שהסכם השלום הזה אולי היה רשמי, אבל היה ממש לא הוגן – הסופרת הישראלית שפרה הורן שביקרה בזמנו בניו זילנד כמה פעמים כי בן זוגה הוא (או לפחות היה בזמנו) יהודי ניו זילנדי שמתגורר שם – כתבה ספר בשם ״חוויה ניו זילנדית״ על הביקורים שלה שם. וחלק משמעותי מהפרקים בספר עוסק בפערים החברתיים, הכלכליים, והתרבותיים שעדיין קיים בחברה הניו זילנדית, כולל הרבה מאוד הורות חד הורית, חברות בכנופיות שונות, ובעיות כלכליות שאופייניות הרבה יותר לחברה המאורית מאשר החברה הלבנה – רק שהניו זילנדים לא אוהבים לדבר על זה.

---

בפן היותר חיובי של החיים המאוריים בניו זילנד, יש כמה איזורים שבהם שבטים וכפרים מקומיים מאפשרים לתיירים לבקר בהם – ולאפשר לתיירים לחוות את התרבות המאורית.

אנחנו לא הצלחנו להגיע לתחילת הביקור. ממש כמו בהוביטון, גם הכפר שבו אנחנו ביקרנו היו אמורים לדאוג לנו להסעה הלוך וחזור מאתר הקמפינג שבו שהינו לכפר, וחזרה. אבל למרות שהמדריכה הצעירה שלנו יצרה איתם קשר והם הבטיחו פעמיים(!!!) שהם מגיעים, זה לא קרה. אנחנו נדדנו כמה פעמים בין האיזור שבו הקמנו את האוהלים שלנו ובו חנה האוטובוס לבין הכניסה לאתר שממנה היו אמורים לאסוף אותנו – רק כדי לראות שהאיסוף לא מגיע.

בסופו של דבר, המדריכים נתנו לנו טרמפ באוטובוס הטיולים לכניסה לכפר, אבל המדריך הראשי שהיה גם הנהג הזהיר אותנו שהוא לא יכול לבוא לאסוף אותנו בדרך חזרה- מהסיבה הפשוטה שמבחינה חוקית ובטיחותית יש גבול למספר השעות שבהן הוא יכול לנהוג ביום. אני חושבת שהסיבה העיקרית לכך שקיבלנו את הטרמפ הזה בהלוך נבעה מכך שהוא פשוט היה צריך לנסוע עם המדריכה הצעירה וכמה מהמטיילים שלא הצטרפו לביקור בכפר לארוחת ערב – אני חושבת שההנחה של החברה היתה שרוב האנשים כן יצטרפו לביקור ולכן לא כללו ארוחת ערב באותו היום, אבל מי שלא הצטרף היה אמור לדאוג לעצמו, ונדרשה נסיעה לעיירה הקרובה כדי להגיע למסעדה.

אני חושבת שפספסנו את טקס קבלת הפנים לכפר, אבל כן הצלחנו להגיע פחות או יותר בזמן לפעילות הראשונית שכללה כמה תחנות בכפר עצמו שבהן הסבירו לנו על אורח החיים והתרבות המאורית, כמו למשל על הקעקועים שיש להם על הפנים ועל המשמעות שלהם, או על המלאכות השונות של הגברים והנשים בכפר.

משם הראו לנו את דרך הבישול המסורתית של המאורים, שכוללת בישול ארוך בבורות שחוממו מראש בעזרת מדורות.

לאחר מכן היה עוד מופע ריקודים באולם סגור – ומשם נלקחנו סוף סוף לארוחת הערב שהיתה חלק מהערב התרבותי.

כדי למנוע עומס יתר או תורים ארוכים מידי, המארגנים דאגו שכולנו נתיישב קודם בשולחנות שאורגנו לפי קבוצות (כך שלמזלנו כולנו מהקבוצת המטיילים שלנו ישבנו יחד, מה שהקל עלינו להתארגן לחזרה יחד), ואז רק שניים או שלושה שולחנות נקראו בבת אחת כדי לקחת אוכל. קצב הקריאה לא היה איטי במיוחד, אבל האולם היה עמוס ואנחנו היינו אחד מהשולחנות שנקראו אחרונים, וזמן ההמתנה לא היה קצר במיוחד לאור העובדה שאכלנו ארוחת צהרים קלה יחסית לא מעט שעות לפני כן ולא יצא לנו לאכול מאז כלום כי לא עצרנו באף בית קפה או סופרמרקט.

אני מניחה שלמזלי בגלל הרעב הזה היו לי ״עיניים גדולות״ והעמסתי המון על הצלחת שלי – כי בניגוד לשולחנות שנקראו קודם, לנו לא היתה אפשרות לגשת שוב למזנון כדי לקחת מנה נוספת, והשולחנות פונו מאוכל ממש מהר אחרי שאנחנו לקחנו ממנו כדי לאפשר לנו לאכול קינוח.

הקינוח היה עוגת פבלובה – מאכל שאוסטרליה וניו זילנד כל אחת טוענת שהיא זו שהמציאה אותו ושהמדינה השניה ״גנבה״ אותו ממנה. קארין, המטיילת ההולנדית הפרו פלסטינית טענה שהיסטורית בכלל מדובר על קינוח צרפתי, שאותו מכינים בצרפת הרבה יותר טוב אבל לא ממש שיתפה באיך קוראים לו בצרפת.

למזלנו אחרי הארוחה כן הצלחנו למצוא את האוטובוס שהוביל אותנו חזרה לאתר הקמפינג שלנו, כשלכל אורך הדרך הנהג הריץ בדיחות על עמים שונים, במיוחד אם הוא ידע שיש נוסעים באוטובוס שהגיעו משם. למזלי לא נשאלתי מאיפה אני ולא הייתי צריכה להתמודד עם שאלות או הומור על ישראל.