למה בעצם לא עשיתי מעולם תואר שני?

אמא שלי התעקשה שאבוא לבקר את ההורים שלי לפני בערך חודש כי היה לי בו יום הולדת.

לאחרונה היא העלתה כמה פעמים את השאלה מדוע מעולם לא פניתי לעשות תואר שני.

בזמנו בשלבי הסיום של התואר הראשון שלי באמת חשבתי להמשיך ישירות לתואר שני, אבל ההורים שלי דחפו אותי למצוא עבודה ולהתבסס כלכלית. אמנם בזמנו כעסתי על זה קצת, אבל בהסתכלות אחורנית אני דווקא מסכימה עם ההחלטה הזו שלהם. הכישורים שנדרשים בשוק העבודה שונים מאלו שנדרשים למחקר אקדמי כך שתואר שני בתחום המחשבים לא היה תורם לי כלום (בניגוד למשל למקצועות כמו פסיכולוגיה שבהם הוא חובה), ובסופו של דבר אלא אם הייתי שואפת לקריירה אקדמאית – הכישורים הפרקטיים של שוק העבודה היו חשובים מבחינתי הרבה יותר מעוד קורסים תיאורטיים.

ובואו נודה בזה שבחום התכנות בכלל וההייטק בפרט – לתואר שני יש משמעות או יתרון רק למגוון מאוד קטן של תפקידים. ברובם תואר ראשון מספיק, ואפילו הוא נותן הרבה יותר רקע תיאורטי ממה שלרוב נדרש לעבודה השוטפת.

מעבר לזה, אם הייתי עושה תואר שני ולכן ממתינה עוד שנתיים שלוש כדי לצאת לשוק העבודה – הייתי יוצאת אליו בדיוק במשבר הבועה ומתקשה מאוד למצוא עבודה ראשונה (או לא מצליחה בכלל). אמנם לא יכולנו לצפות את המשבר בתקופה שבה סיימתי את התואר, אבל בדיעבד התזמון יצא ממש ממש טוב.

אבל אז – החיים פשוט המשיכו במסלול שלהם. היתה לי עבודה, ואז עשיתי רילוקיישן לכמה שנים כדי לחוות כמה שנים של חיים בארה״ב, ואז חזרתי לארץ וחייתי את חיי בלי שום מחשבה על תארים מתקדמים שלא היו ממש מועילים לי.

ועם הזמן הזה, הידע התיאורטי שלמדתי בתואר הראשון ושנדרש לתואר מתקדם הלך ונשכח. כלומר כדי להגיע לתואר שני, היה יותר ויותר חומר שהייתי נדרשת ללמוד מחדש כדי שאוכל להתמודד עם הדרישות הבסיסיות והלימודים הבסיסיים של תואר שני. הרי כדי לעבור בהצלחה את הקורס ״אלגברה 3״, הייתי צריכה להבין ולזכור את החומר שנלמד באלגברה 1 ו 2. זה היה ידע שהיה לי רענן בסוף התואר, אבל נשכח במהלך השנים.

ועבודה בהייטק לרוב גם דורשת לא מעט לימוד עצמי, כך שמעולם לא היה לי צורך במסגרת רשמית של תואר כדי ללמוד דברים שמעניינים אותי.

לכן בשלב מסוים החזרה לתואר היתה פשוט לא פרקטית – וגם לא היתה לי שום סיבה אחרת להמשיך בלימודים אקדמאיים.

---

אני מודה שלא ממש ברור לי למה הנושא פתאום עלה שוב עבור אמא שלי לאחרונה. היא עצמה פסיכולוגית כך שהיא היתה בכל מקרה צריכה לעשות תואר שני כדי לעבוד בתחום, ובשלב מסוים (אחרי שהיא הבריאה מסרטן בסוף שנות הארבעים שלה) היא החליטה שהיא רוצה לעשות דוקטורט (למרות שהיא עשתה אותו בתחום החינוך שגובל בפסיכולוגיה ולא בפסיכולוגיה ממש).

אני חושבת שאולי בדיעבד חבל לה שהיא ואבא שלי דחפו אותי לעבוד מיד אחרי התואר הראשון במקום לאפשר לי להמשיך ללמוד.

ולאחרונה היא התחילה לנדנד לי על זה, וכשביקרתי את ההורים שלי היא יצאה בהצהרה שלא עשיתי תואר כי הציונים שלי בתואר הראשון היו נמוכים מידי בגלל ש״לא השקעתי בלימודים״.

וזה ממש רחוק מהמציאות. קודם כל כי הציונים שלי בתואר לא היו עד כדי כך גרועים – למרות שיכול להיות שהקבלה שלי אולי היתה תלויה בכמה מועמדים ניסו להתקבל למחלקה לתואר שני, או שהייתי אולי צריכה להשלים כמה קורסים בתחומים שבהם הציונים שלי בתואר הראשון היו קצת נמוכים.

אבל ההערה ש״לא השקעתי בלימודים״ בתואר היתה מוגזמת. בעיקר כי אפילו הסטודנטים הכי מצטיינים בתואר לא היו מצליחים לסיים אותו ללא השקעה. ההרצאות היו מאוד מתקדמות, כמות התרגילים שקיבלנו היתה מטורפת, ולרוב דרשה עבודה בזוגות ואפילו בשלשות כדי להצליח לסיים אותם בזמן – ולא היה מישהו שלא התלונן על חוסר בזמן.

והיו גם דברים אחרים.

---

כמו למשל מרצים קריזיורים.

היה לנו למשל קורס אחד שהעביר אותו מרצה שהיה מאוד מוכשר כמורה – אבל היתה לו נטיה לכסח ציונים במבחנים. אנשים ציפו לקבל אצלו משהו בין 5 ל 10 נקודות פחות בכל מבחן בגלל זה.

אבל בשנה ב׳ היה לנו סיפור איתו שבו הוא החליט לכסח מבחנים בצורה קשה מהרגיל. לא פעם מרצים היו נותנים לסטודנטים ציון חלקי על תשובה שהיתה לא נכונה אבל שהסטודנט הראה בה יכולת חשיבה – אבל הוא פשוט החליט שאם התשובה לא נכונה הוא פשוט ייתן על השאלה אפס נקודות.

אנשים יצאו ממועד א׳ בהרגשה טובה, ובאו לבדוק את הציונים שלהם בציפיה שהציון אולי לא יהיה מעולה אבל בסדר – והיו בהלם. אנשים שחשבו שגם עם המרצה הקשוח הם יקבלו 70 – 80, פתאום ראו ציונים נכשלים נמוכים בצורה מטרידה, בסביבות ה 50 ואפילו הרבה פחות.

אני הצלחתי לעבור בקושי, אבל לא ופתעתי כי בגלל העומס למדתי פחות ממ שייתי רוצה למבחן. במקור חשבתי לגשת למועד ב׳ כי חשבתי שלמועד ב׳ יהיה לי יותר זמן להתכונן ואוכל לקבל ציון טוב יותר – במיוחד שכשבדקתי את הציון שלי לא ממש הסתכלתי על שאר הציונים. ולכן לקח לי כמה ימים כדי לשמוע את הסיפור על כמות הנכשלים הגבוהה, ובמצב כזה לא רציתי לקח את הסיכון של להכשל במועד ב׳ וכן נשארתי עם ציון נמוך.

---

והיתה השנה שבה שברתי את עצם הזנב לקראת סוף סמסטר א׳. ניגשתי למבחנים בתקופת המבחנים של הסמסטר כי לא קיבלתי אישור רפואי שאפשר לי לוותר עליהם – אבל הנחתי שעם אישור רפואי פלוס צילומי רנטגן של השבר לא צריכה להיות בעיה עבורי לקבל אותם. רק כדי לוודא שלא יפסלו לי את הבקשה בגלל שפספסתי את המועדים הקודמים, ניגשתי אליהם והצלחתי לעבור את המבחנים – אבל בציונים יחסית נמוכים.

ומשום מה מי שהיה המרצה שעמד בראש ועדת ההוראה באותה שנה החליט לסרב באופן גורף לכל הבקשות למועדי ג׳ באותה שנה, גם אם היתה סיבה טובה לתת אותם (או לפחות כזו שהיתה מתקבלת בעבר עם מרצה יותר מתחשב). מכיוון שהיתה לי סיבה טובה החלטתי להלחם בסירוב, כולל בקשה לעזרה מאגודת הסטודנטים – אבל זה לקח זמן, וקיבלתי אישור לא מחייב על זה רק בתחילת שנת הלימודים הבאה.

בשלב זה בגלל שהידע כבר לא היה ״טרי״ לי, וגם התחיל סמסטר חדש שבו רציתי להשקיע בקורסים הנוכחיים שלי, החלטתי לוותר על המועדים המיוחדים וזהו. אני מודה שזה קצת הכעיס את הנציגים של אגודת הסטודנטים שבאמת השקיעו זמן בלנסות לעזור לי, והעובדה שויתרתי יתר אישהו רושם שאני לא מוכנה להשקיע אלא סתם מתעצלת ואני מבינה למה זה נראה מעצבן.

למזלי הבעיה אמנם ״הרסה״ לי את סמסטר א׳, אבל בסמסטר ב׳ מצבי השתפר מספיק כדי שאוכל לתרגל וללמוד, ולמזלי עבדתי לאורכו עם מישהי שלמדנו ותרגלנו טוב יחד, והציונים שלי יצאו טובים יותר.

---

ולמרות שבתואר עצמו השקעתי המון בלימודים – באמת הגעתי אליו עם הרגלי למידה גרועים כי במהלך שנות הלימודים שלי בבית הספר לא למדתי כמו שצריך. אני חושבת שזה היה שילוב של העובדה שהיו לי הפרעות קשב וריכוז שלא טופלו – והיכולת שלי להוציא ציונים לא רעים גם בלי ממש להקשיב לשיעורים או לעשות שיעורי בית.

ה״הלם״ מהעובדה שאי אפשר באמת ללמוד כך הגיע לי רק כשהגעתי לתואר, ובו באמת התאמצתי – אבל יכול להיות שבלי ההרגלים והרקע של הלמידה בתקופת התיכון המאמץ לא היה הכי יעיל שהוא יכול היה להיות, במיוחד אם יש לי ברקע הפרעות קשב וריכוז.

---

וכמובן שבאופן כללי העומס של התואר גם השפיע.

קחו לדוגמא את הקורסים באלגברה שעשינו בתואר הראשון.

בסוף סמסטר א׳, היה לנו מבחן בקורס הראשוני שלנו באלגברה. ערב לפני כן ישבתי ללמוד עם חברה בכך שעברנו על מבחנים שהיו בקורס בעבר – ואני זו שהסברתי איך לפתור כמה מהבעיות שעלו בשאלוני התרגול שעברנו עליהם.

אבל במבחן עצמו – החברה קיבלה 100, ואני קיבלתי 56 שזה עובר בקושי. אמנם חזרתי סמסטר אחר כך על הקורס ושיפרתי משמעותית את הציון ל 80, אבל המצב הזה שבו אני מסבירה דברים טוב ערב לפני אבל לא מצליחה להראות יכולת במבחן עצמו הוא משהו שבדיעבד אני שמה לב שחזר על עצמו לא מעט לאורך התואר כשלמדתי עם אנשים אחרים: לא פעם בלימודים אני הייתי המובילה או אחת מהמובילים ולא הייתי זו שאחרים מלמדים אותה או כותבים עבורה את התרגילים, אבל כשהגיע זמן המבחן, איכשהו הידע והיכולות שלי פחות באו לידי ביטוי.

ואז היה את קורס ההמשך לאלגברה שעשיתי בסמסטר השני שלי, שהצלחתי לקבל עבורו מועד מיוחד – שהיה בסוף הקיץ. כלומר היה לי קיץ שלם להתכונן למבחן, והוא נעשה בפני עצמו ובלי לחץ ממבחנים אחרים.

ובמבחן עצמו הרגשתי שאני באמת מצליחה להתעמק בתשובות לשאלות – ובסופו של דבר הצלחתי לקבל בו 98.

וכדי שלא תחשבו שמדובר היה על מבחן קל במיוחד – שאר האנשים שנבחנו בו קיבלו שישים ומשהו, כלומר הציון הבא אחרי היה בערך שלושים נקודות פחות מזה שלי. ותאמינו לי שהסטודנטים האחרים שעשו איתי את המבחן העצבנו עלי קשות שהצלחתי בו כל כך, כי בלעדי הם היו יכולים לקוות שהבוחנים יתנו להם פקטור שהיה מעלה את הציונים.

אני חושב שגם ברקע היה סכסוך מסוים בין שני המרצים שהיו לנו בקורס (לרוב בגלל הגודל של השנתון היו שני מרצים לכל קורס, כשהתחלקנו ביניהם לפי מה שנוח לכל אחד). אני הייתי הנבחנת היחידה מהקבוצה של המרצה שלי, כך שיכול להיות שירדו לי 2 נקודות מתוך קטנוניות על זה שאני הצלחתי משמעותית יותר מאשר הנבחנים של המרצה השניה.