אמא שלי התעקשה שאבוא לבקר את ההורים שלי לפני בערך חודש כי היה לי בו יום הולדת.
לאחרונה היא העלתה כמה פעמים את השאלה מדוע מעולם לא פניתי לעשות תואר שני.
בזמנו בשלבי הסיום של התואר הראשון שלי באמת חשבתי להמשיך ישירות לתואר שני, אבל ההורים שלי דחפו אותי למצוא עבודה ולהתבסס כלכלית. אמנם בזמנו כעסתי על זה קצת, אבל בהסתכלות אחורנית אני דווקא מסכימה עם ההחלטה הזו שלהם. הכישורים שנדרשים בשוק העבודה שונים מאלו שנדרשים למחקר אקדמי כך שתואר שני בתחום המחשבים לא היה תורם לי כלום (בניגוד למשל למקצועות כמו פסיכולוגיה שבהם הוא חובה), ובסופו של דבר אלא אם הייתי שואפת לקריירה אקדמאית – הכישורים הפרקטיים של שוק העבודה היו חשובים מבחינתי הרבה יותר מעוד קורסים תיאורטיים.
ובואו נודה בזה שבחום התכנות בכלל וההייטק בפרט – לתואר שני יש משמעות או יתרון רק למגוון מאוד קטן של תפקידים. ברובם תואר ראשון מספיק, ואפילו הוא נותן הרבה יותר רקע תיאורטי ממה שלרוב נדרש לעבודה השוטפת.
מעבר לזה, אם הייתי עושה תואר שני ולכן ממתינה עוד שנתיים שלוש כדי לצאת לשוק העבודה – הייתי יוצאת אליו בדיוק במשבר הבועה ומתקשה מאוד למצוא עבודה ראשונה (או לא מצליחה בכלל). אמנם לא יכולנו לצפות את המשבר בתקופה שבה סיימתי את התואר, אבל בדיעבד התזמון יצא ממש ממש טוב.
אבל אז – החיים פשוט המשיכו במסלול שלהם. היתה לי עבודה, ואז עשיתי רילוקיישן לכמה שנים כדי לחוות כמה שנים של חיים בארה״ב, ואז חזרתי לארץ וחייתי את חיי בלי שום מחשבה על תארים מתקדמים שלא היו ממש מועילים לי.
ועם הזמן הזה, הידע התיאורטי שלמדתי בתואר הראשון ושנדרש לתואר מתקדם הלך ונשכח. כלומר כדי להגיע לתואר שני, היה יותר ויותר חומר שהייתי נדרשת ללמוד מחדש כדי שאוכל להתמודד עם הדרישות הבסיסיות והלימודים הבסיסיים של תואר שני. הרי כדי לעבור בהצלחה את הקורס ״אלגברה 3״, הייתי צריכה להבין ולזכור את החומר שנלמד באלגברה 1 ו 2. זה היה ידע שהיה לי רענן בסוף התואר, אבל נשכח במהלך השנים.
ועבודה בהייטק לרוב גם דורשת לא מעט לימוד עצמי, כך שמעולם לא היה לי צורך במסגרת רשמית של תואר כדי ללמוד דברים שמעניינים אותי.
לכן בשלב מסוים החזרה לתואר היתה פשוט לא פרקטית – וגם לא היתה לי שום סיבה אחרת להמשיך בלימודים אקדמאיים.
אני מודה שלא ממש ברור לי למה הנושא פתאום עלה שוב עבור אמא שלי לאחרונה. היא עצמה פסיכולוגית כך שהיא היתה בכל מקרה צריכה לעשות תואר שני כדי לעבוד בתחום, ובשלב מסוים (אחרי שהיא הבריאה מסרטן בסוף שנות הארבעים שלה) היא החליטה שהיא רוצה לעשות דוקטורט (למרות שהיא עשתה אותו בתחום החינוך שגובל בפסיכולוגיה ולא בפסיכולוגיה ממש).
אני חושבת שאולי בדיעבד חבל לה שהיא ואבא שלי דחפו אותי לעבוד מיד אחרי התואר הראשון במקום לאפשר לי להמשיך ללמוד.
ולאחרונה היא התחילה לנדנד לי על זה, וכשביקרתי את ההורים שלי היא יצאה בהצהרה שלא עשיתי תואר כי הציונים שלי בתואר הראשון היו נמוכים מידי בגלל ש״לא השקעתי בלימודים״.
וזה ממש רחוק מהמציאות. קודם כל כי הציונים שלי בתואר לא היו עד כדי כך גרועים – למרות שיכול להיות שהקבלה שלי אולי היתה תלויה בכמה מועמדים ניסו להתקבל למחלקה לתואר שני, או שהייתי אולי צריכה להשלים כמה קורסים בתחומים שבהם הציונים שלי בתואר הראשון היו קצת נמוכים.
אבל ההערה ש״לא השקעתי בלימודים״ בתואר היתה מוגזמת. בעיקר כי אפילו הסטודנטים הכי מצטיינים בתואר לא היו מצליחים לסיים אותו ללא השקעה. ההרצאות היו מאוד מתקדמות, כמות התרגילים שקיבלנו היתה מטורפת, ולרוב דרשה עבודה בזוגות ואפילו בשלשות כדי להצליח לסיים אותם בזמן – ולא היה מישהו שלא התלונן על חוסר בזמן.
והיו גם דברים אחרים.
כמו למשל מרצים קריזיורים.
היה לנו למשל קורס אחד שהעביר אותו מרצה שהיה מאוד מוכשר כמורה – אבל היתה לו נטיה לכסח ציונים במבחנים. אנשים ציפו לקבל אצלו משהו בין 5 ל 10 נקודות פחות בכל מבחן בגלל זה.
אבל בשנה ב׳ היה לנו סיפור איתו שבו הוא החליט לכסח מבחנים בצורה קשה מהרגיל. לא פעם מרצים היו נותנים לסטודנטים ציון חלקי על תשובה שהיתה לא נכונה אבל שהסטודנט הראה בה יכולת חשיבה – אבל הוא פשוט החליט שאם התשובה לא נכונה הוא פשוט ייתן על השאלה אפס נקודות.
אנשים יצאו ממועד א׳ בהרגשה טובה, ובאו לבדוק את הציונים שלהם בציפיה שהציון אולי לא יהיה מעולה אבל בסדר – והיו בהלם. אנשים שחשבו שגם עם המרצה הקשוח הם יקבלו 70 – 80, פתאום ראו ציונים נכשלים נמוכים בצורה מטרידה, בסביבות ה 50 ואפילו הרבה פחות.
אני הצלחתי לעבור בקושי, אבל לא ופתעתי כי בגלל העומס למדתי פחות ממ שייתי רוצה למבחן. במקור חשבתי לגשת למועד ב׳ כי חשבתי שלמועד ב׳ יהיה לי יותר זמן להתכונן ואוכל לקבל ציון טוב יותר – במיוחד שכשבדקתי את הציון שלי לא ממש הסתכלתי על שאר הציונים. ולכן לקח לי כמה ימים כדי לשמוע את הסיפור על כמות הנכשלים הגבוהה, ובמצב כזה לא רציתי לקח את הסיכון של להכשל במועד ב׳ וכן נשארתי עם ציון נמוך.
והיתה השנה שבה שברתי את עצם הזנב לקראת סוף סמסטר א׳. ניגשתי למבחנים בתקופת המבחנים של הסמסטר כי לא קיבלתי אישור רפואי שאפשר לי לוותר עליהם – אבל הנחתי שעם אישור רפואי פלוס צילומי רנטגן של השבר לא צריכה להיות בעיה עבורי לקבל אותם. רק כדי לוודא שלא יפסלו לי את הבקשה בגלל שפספסתי את המועדים הקודמים, ניגשתי אליהם והצלחתי לעבור את המבחנים – אבל בציונים יחסית נמוכים.
ומשום מה מי שהיה המרצה שעמד בראש ועדת ההוראה באותה שנה החליט לסרב באופן גורף לכל הבקשות למועדי ג׳ באותה שנה, גם אם היתה סיבה טובה לתת אותם (או לפחות כזו שהיתה מתקבלת בעבר עם מרצה יותר מתחשב). מכיוון שהיתה לי סיבה טובה החלטתי להלחם בסירוב, כולל בקשה לעזרה מאגודת הסטודנטים – אבל זה לקח זמן, וקיבלתי אישור לא מחייב על זה רק בתחילת שנת הלימודים הבאה.
בשלב זה בגלל שהידע כבר לא היה ״טרי״ לי, וגם התחיל סמסטר חדש שבו רציתי להשקיע בקורסים הנוכחיים שלי, החלטתי לוותר על המועדים המיוחדים וזהו. אני מודה שזה קצת הכעיס את הנציגים של אגודת הסטודנטים שבאמת השקיעו זמן בלנסות לעזור לי, והעובדה שויתרתי יתר אישהו רושם שאני לא מוכנה להשקיע אלא סתם מתעצלת ואני מבינה למה זה נראה מעצבן.
למזלי הבעיה אמנם ״הרסה״ לי את סמסטר א׳, אבל בסמסטר ב׳ מצבי השתפר מספיק כדי שאוכל לתרגל וללמוד, ולמזלי עבדתי לאורכו עם מישהי שלמדנו ותרגלנו טוב יחד, והציונים שלי יצאו טובים יותר.
ולמרות שבתואר עצמו השקעתי המון בלימודים – באמת הגעתי אליו עם הרגלי למידה גרועים כי במהלך שנות הלימודים שלי בבית הספר לא למדתי כמו שצריך. אני חושבת שזה היה שילוב של העובדה שהיו לי הפרעות קשב וריכוז שלא טופלו – והיכולת שלי להוציא ציונים לא רעים גם בלי ממש להקשיב לשיעורים או לעשות שיעורי בית.
ה״הלם״ מהעובדה שאי אפשר באמת ללמוד כך הגיע לי רק כשהגעתי לתואר, ובו באמת התאמצתי – אבל יכול להיות שבלי ההרגלים והרקע של הלמידה בתקופת התיכון המאמץ לא היה הכי יעיל שהוא יכול היה להיות, במיוחד אם יש לי ברקע הפרעות קשב וריכוז.
וכמובן שבאופן כללי העומס של התואר גם השפיע.
קחו לדוגמא את הקורסים באלגברה שעשינו בתואר הראשון.
בסוף סמסטר א׳, היה לנו מבחן בקורס הראשוני שלנו באלגברה. ערב לפני כן ישבתי ללמוד עם חברה בכך שעברנו על מבחנים שהיו בקורס בעבר – ואני זו שהסברתי איך לפתור כמה מהבעיות שעלו בשאלוני התרגול שעברנו עליהם.
אבל במבחן עצמו – החברה קיבלה 100, ואני קיבלתי 56 שזה עובר בקושי. אמנם חזרתי סמסטר אחר כך על הקורס ושיפרתי משמעותית את הציון ל 80, אבל המצב הזה שבו אני מסבירה דברים טוב ערב לפני אבל לא מצליחה להראות יכולת במבחן עצמו הוא משהו שבדיעבד אני שמה לב שחזר על עצמו לא מעט לאורך התואר כשלמדתי עם אנשים אחרים: לא פעם בלימודים אני הייתי המובילה או אחת מהמובילים ולא הייתי זו שאחרים מלמדים אותה או כותבים עבורה את התרגילים, אבל כשהגיע זמן המבחן, איכשהו הידע והיכולות שלי פחות באו לידי ביטוי.
ואז היה את קורס ההמשך לאלגברה שעשיתי בסמסטר השני שלי, שהצלחתי לקבל עבורו מועד מיוחד – שהיה בסוף הקיץ. כלומר היה לי קיץ שלם להתכונן למבחן, והוא נעשה בפני עצמו ובלי לחץ ממבחנים אחרים.
ובמבחן עצמו הרגשתי שאני באמת מצליחה להתעמק בתשובות לשאלות – ובסופו של דבר הצלחתי לקבל בו 98.
וכדי שלא תחשבו שמדובר היה על מבחן קל במיוחד – שאר האנשים שנבחנו בו קיבלו שישים ומשהו, כלומר הציון הבא אחרי היה בערך שלושים נקודות פחות מזה שלי. ותאמינו לי שהסטודנטים האחרים שעשו איתי את המבחן העצבנו עלי קשות שהצלחתי בו כל כך, כי בלעדי הם היו יכולים לקוות שהבוחנים יתנו להם פקטור שהיה מעלה את הציונים.
אני חושב שגם ברקע היה סכסוך מסוים בין שני המרצים שהיו לנו בקורס (לרוב בגלל הגודל של השנתון היו שני מרצים לכל קורס, כשהתחלקנו ביניהם לפי מה שנוח לכל אחד). אני הייתי הנבחנת היחידה מהקבוצה של המרצה שלי, כך שיכול להיות שירדו לי 2 נקודות מתוך קטנוניות על זה שאני הצלחתי משמעותית יותר מאשר הנבחנים של המרצה השניה.
התיירת המקרית 
לא סיימתי לקרוא את הפוסט אבל כמה דברים מאוד צרמו לי:
1. "ההורים שלי דחפו אותי למצוא עבודה ולהתבסס כלכלית. אמנם בזמנו כעסתי על זה קצת…"
2. "היא ואבא שלי דחפו אותי לעבוד מיד אחרי התואר הראשון במקום לאפשר לי להמשיך ללמוד"
אקרא הכל בהמשך אבל שתי הנקודות האלה באמת כל כך צורמות – את היית סטודנטית, לא ילדה. לא היית צריכה מהם שום אישור או אפילו עידוד. לא ברור לי למה ההעדפות שלהם בגלל נכנסו לשיקולים שלך כסטודנטית בוגרת. זה אפילו לא משנה אם בדיעבד זה נכון או לא מבחינה כלכלית או אם היה סיכוי שלא היית מסיימת בהצלחה את התואר השני. הנקודה היא שלא הלכת בעקבות הלב שלך. מה קרה שם?
אהבתיLiked by 2 אנשים
תראי, תואר ראשון במדעי המחשב (או במקרה שלי במתמטיקה ומדעי המחשב) הוא מאוד אינטנסיבי באוניברסיטאות (אני למדתי באוניברסיטת בן גורחון בבאר שבע). כמובן שעבדתי במקביל ללימודים, וגם בדתי בעבודות קיץ בחופשים, אבל הייתי צריכה עזרה כלכלית מההורים כדי לשרוד את התואר, בעיקר כי למדתי רחוק מהבית והייתי צריכה לשכור דירה (או יותר נכון חדר בדירת שותפים) וגם כמובן חשבונות, אוכל, וכו׳.
בגלל שב״ש מגיעים כל כך הרבה סטודנטים מערים רחוקות, כמות מעונות לסטודנטים פשוט לא מספיקה, וכל מי שההורים שלו במצב כלכלי יחסית טוב כנראה לא יקבל מעונות. זה מטומטם לגמרי, במיוחד שלמדו איתי שתי אחיות (תאומות לא זהות) שהיו מקרית גת שזה בערך חצי שעה שעה נסיעה מב״ש (אני יודעת כי הרב מהאוטובוסים שנסעתי מהם להורים עברו דרך קריית גת) – אבל הן קיבלו מעונות למרות שהן יכלו להסתדר עם נסיעות ביתה.
להורים שלי היה חשוב שנלמד לתואר כמה שיותר מוקדם כדי לאפשר לנו לעבוד בעבודות מקצועיות, ולכן הם הסכימו לממן לי חלק ממחיה בתואר ראשון – אבל כשזה הגיע לתואר השני הם כבר סירבו. ובמצב שבו הסיכוי שלי לקבל מלגה היה נמוך מאוד – לא היתה לי בריר אלא ללכת לעבוד.
שיא קטע הוא שעכשיו אמא שלי כמובן מצטערת שלא למדתי – וההורים שלי ערו לאחותי גם בתואר שני כי היא למדה פסיכולוגיה ושם אי אפשר לעבוד במקצוע בלי לפחות תואר שני והתמחות..
אהבתיאהבתי
סיימתי לקרוא 🙂
בסך הכל, לא ממש רצית לעשות תואר שני, לא? הרי בתואר שני לא מחקרי יש זמן לעבוד (יש לי כמה חברים שעשו מאסטר במדעי המחשב בישראל. חלק בפתוחה וחלק בטכניון), ובתואר מחקרי מקבלים מילגה לא רעה בכלל. אבל זה דורש רצון ואם יותר התאים לך לעבוד, אין סיבה להתחיל לחפש סיבות. לעשות תואר בלי רצון אמיתי לעשות אותו זה לא רק בזבוז זמן, זה גם המון תסכול והפסד של זמן בתעשייה.
אהבתיLiked by 1 person
אני לא בטוחה שעם הציונים שלי יכולתי לקבל מלגה, ולכן זה היה דורש ממני לעבוד במקביל. אני לא וכרת אם בתקופתי היה תואר שני באוניברסיטה הפתוחה – אבל גם אם כן, אני חושבת שלא הייתי פונה אליו. עם כל הכבוד הראוי לאוניברסיטה הפתוחה – הלימודים בה באותה תקופה לפחות היו ברמה נמוכה משמעותית מזו של אוניברסיטאות אחרות.
אני זוכרת למשל שלנו בספריה היו חוברות הדרכה של האוניברסיטה הפתוחה ללא מעט קורסים במתמטיקה שעשינו בשנה הראשונה כמו אלגברה. ואם היה מושג שלא הבנתי אז יכולתי להשתמש בהן כדי להבין אותו באופן בסיסי, אבל אחרי ההבנה הבסיסית הזו הייתי חייבת לעבור לטקסטים הרשמיים כי החוברות של האוניברסיטה הפתוחה לא הגיעו לרמת העומק של מה שלמדנו באוניברסיטה ״רגילה״.
אני מניחה שתואר שני שם אולי היה מגיע עם פחות דרישות, אבל גם הרמה שלו היתה בהתאם והיו מתייחסים אליה כך.
אהבתיאהבתי
קראתי.
הסיבות שלי, אז בעבר היו מבחינתי תירוצים לעצלנות הבסיסית שלי, ולחוסר יכולתי לעסוק במחקר שדורש ישיבה ארוכה, קרריאת עשרות טקסטים וכו'
אז, אז ויתרתי.
אח"כ, אחרי שנים, חזרתי ללימודים, בוגר יותר, רגוע יותר, חכם יותר.
תואר שלישי לא אעשה. אין בי, ממש אין בי, היכולות האלה.
אהבתיLiked by 1 person
לי זה פשוט לא נשמע משהו מעניין יותר מלימוד עצמי שאני עושה לעבודה – אז למה להתאמץ?
אהבתיLiked by 1 person
תשובה טובה לאמך בפעם הבאה כשתנדנד.
אהבתיLiked by 1 person
כבר עניתי לה כך. כמה פעמים.
אהבתיאהבתי
האמת שכל מי שעבדתי איתו בתחום המחשבים שעשה תואר שני לא עשה אותו במחשבים בכלל אלא במנהל עסקים, כלכלה ועוד. והרבה פעמים מקום העבודה הוא זה ששלח אותם לתואר השני, כך שעשו זאת תוך כדי עבודה. זה מאד נפוץ.
זה בדרך כלל הביא להעלאה בשכר בהרבה מקומות – כאלה שהתואר קובע גם את הדירוג/דרגה של העובד.
לי אין אפילו תואר ראשון אלא באמת רק דברים שלמדתי תוך כדי עבודה (החל מהצבא כמובן, הקורס בממר"מ, השירות וקורסים נוספים שעשיתי בזמן השירות) אבל לא יודעת אם היום הייתי יכולה לעשות זאת.
בתי כמובן עשתה תואר שני כי עבור פסיכולוגיה קלינית חייבים, אבל כאשר התלבטה אם להמשיך לדוקטורט או לא, העדיפה לעשות לימודי תעודה בתחומים מקצועיים ולא מסלול אקדמי. בני חזר לתואר שני במוסיקה כאשר הבין שהוא רוצה גם להלחין, לעבד ולהרחיב את הידע והיכולות שלו בתחום. בכל מקרה אנחנו הצהרנו מההתחלה שנשלם עבור כל הלימודים שלהם, לא משנה איזה לא משנה מתי.
אהבתיLiked by 1 person
אני מכירה אנשים שעשו תואר שני במנהל עסקים כי הם רצו להתקדם ניהולית, במיוחד לניהול בכיר יותר. אבל כן הכרתי כמה שעשו תואר שני במדעי המחשב או תחום קרוב – בין אם זה בגלל שהם רצו להתקדם בתפקידים או תחומים שדורשים את זה (למש יש תחומים כמו ראיה ממוחשבת שלרוב דורשים תואר מתקדם, או פיתוח אלגוריתמים כמעט תמיד דורש תואר שני). לפעמים זו גם יכולה להיות תמחות בתחום מסוים כמו רובוטיקה שכתיבת תוכנה מקצועית באמת דורשת התמקצעות מאוד עמוקה בתחום, במיוחד אם רוצים לחדש בו.
מצד שני בהייטק לפחות אין חשיבות לתואר מבחינת דרגות שכר – זה משהו שכנראה רלוונטי לחברות יותר מיושנות. החשיבות היחידה לתואר ראשון היא שהוא יוצר רושם ראשוני טוב יותר במצב של משבר כלכלי – יש סיכוי למשל שהחיפוש שלי היה אפילו יותר קשה אם הייתי בוגרת של הסבה או ממר״ם.
אני כן שמחה שעשיתי תואר ראשון מבחינת חשיפה לתיאוריה, אבל לא מרגישה µורך בהרחבה שלה
אהבתיאהבתי
תואר שני נותן אפשרויות לשכר וקידום וגם עיניין. זה סוג אוכלוסייה שונה בדרכ מהחברה של התואר הראשון ובדכ מחייב גם מבנה חשיבה אחר.
אהבתיLiked by 1 person
כמו שכבתי לאמפי – בהייטק הקידום יחידי שתןאר שני מאפשר זה אם רוצים להכנס לתחומים ספציפיים כמו פיתוח אלגוריתמים או לעסוק בתחומים כמו ראיה ממוחשבת או רובוטיקה. בכל שאר הדברים זה לא ממש משנה מבחינת דרגה, שכר וכו׳ – שם הרבה יותר חשוב הניסיון המקצועי.
אהבתיאהבתי
גם אני לא עשיתי תואר 2 ומעולם לא חשתי בחסרונו… מתאים לי יותר להיות ב"תעשייה" ולא באקדמיה.
מוזר שההורים שלך נזכרו בזה כל כך הרבה שנים אחרי סיום התואר הראשון
אהבתיLiked by 1 person
אני מניחה שהם הניחו שאחזור לזה במקביל לעבודה, אבל לא שמו לב עד עכשיו שזה לא קרה.
אהבתיאהבתי
רוב מי שאני מכיר שלמד מדעי המחשב (או מדעי המחשב ומתמטיקה או הנדסת תוכנה) לא המשיך בתחום לתואר שני כי באמת הוא לא באמת הכרחי.
כשאני עשיתי את התואר במדעי המחשב בזמנו ואז התנאים לתואר שני במדעי המחשב היו ממוצע ציונים מעל 87 אני לא יודע אם היום זה עדיין כך או ששינו את הקריטריונים לא בדקתי.
בגלל שכן הציעו לי לעשות תואר שני במדעי המחשב, אני כן הלכתי על זה יחד עם תואר שני במנהל עסקים ועבודה תוך כדי (התחלתי לעבוד בשנה השלישית של התואר הראשון). אבל אני לא חושב שבסיטואציה שלא היו מציעים לי הייתי הולך על זה.
להגיד לך בהסתכלות אחורה אם זה תרם לי מבחינה מקצועית? לא תכננתי להישאר באקדמיה לצרכי מחקר ודוקטורט (למרות שהציונים שלי מאפשרים את זה וכן הציעו לי, אבל הכרתי באותה תקופה את אשתי וזה ממש לא היה נראה לי הכיוון שלי גם ככה). והלימודים תמיד באו לי בקלות יחסית.
אני יודע שלא לכולם זה ככה.
אם כי היום אני כן עובד בתפקיד שכן מצריך תואר שני במדעי המחשב אבל באמת שלא כיוונתי למקום הזה בשנות ה20 שלי.
הזכרת לי שגם אצלינו היו קורסים שנחשבו לסוג של "אימת הסטודנטים" קורסים עם אחוזי נכשלים גבוהים.
רוב מי שאני מכירה שעשה תואר במדעי המחשב (עם או בלי חוג נוסף) והנדסת תוכנה או שלא עשה תואר שני בכלל או עשה תואר שני במנע"ס או כלכלה וכדומה.
לאורך השנים הכרתי לא מעט מתכנתים מעולים שאין להם בכלל תואר אקדמי בתחום, בעיקר כאלה שעברו את הקורס תכנות של ממר"ם אבל לא רק.
תואר אקדמי הוא לא הכרח בתחום הזה, אבל זה גם מאוד תלוי בשאיפות המקצועיות שלך ולאן את רוצה להתקדם מבחינה מקצועית ואישית.
אני לא חושב שאת צריכה להרגיש לא בסדר עם זה שלא המשכת לתואר שני במדעי המחשב או תואר שני בכלל. זה ממש לא חובה בהייטק.
חוץ מזה שאני אישית חושב שבגילך, את לא צריכה לתת משקל כל כך גדול למה שההורים שלך חושבים או אומרים. את ממש לא בגיל שאת צריכה הכוונה מההורים שלך לא מבחינה מקצועית (שזה בטח אין להם מושג אם הם לא עוסקים בתחום) וגם לא מבחינה אקדמית, למרות שכפי שציינת יש להם תארים גבוהים, אבל זה ממש לא חובה לכל אחד.
אהבתיLiked by 1 person
הקטע שמריע לי מול ההורים שלי זו לא הביקורת אלא הנידנודים הבלתי פוסקים על מה עשיתי לא בסדר בחיים… איכשהו תמיד יש משהו שמפריע להם, וברוב המכריע של המקרים מדובר על שטויות כאלו.
אהבתיאהבתי
מה שחשוב בעיני, זה מה שאת חושבת על עצמך.
באופן כללי כולנו עושים כל מיני טעויות, בסופו של דבר אנחנו בני אדם.
אבל האם את חושבת שזו הייתה טעות מבחינתך לא ללמוד לתואר שני, או כל תלונה אחרת שיש להורים שלך לגבי מה עשית לא בסדר בחיים – לדעתם!
לי יש תחושה (וזה רק מהקריאה בבלוג) שהעניינים האלה לא הפריעו לך (והם גם היום לא מפריעים לך) אלמלא הורייך שמציקים לך על הדברים האלה. כאילו שהם ממש באים לדקור אותך על קטנות, על משהו שהיה בעברך ואני לא יודע כמה הוא רלוונטי להיום בכלל.
כוונתי למשל שאם היית רוצה לעשות תואר שני כלשהו, כבר מזמן היית עושה.
ואם בעוד שנה יבוא לך לעשות, אז פשוט תעשי.
זו סתם דוגמא, זה יכול להיות כל דבר שעליו הורייך מציקים לך עליו.
לפעמים צריך לשים גבול להורים שלנו ולהתערבות שלהם בחיינו, במיוחד אחרי שעברנו את גיל 18 ואנחנו אנשים בוגרים ועצמאיים שיכולים בהחלט לקבל החלטות לבד.
ובעיקר הם צריכים לכבד את ההחלטות שלך לטוב ולרע.
אהבתיאהבתי