ניו זילנד, היום החמישי – העיר וולינגטון, החצייה לאי הדרומי

וולינגטון שבאי הצפוני של ניו זילנד היא עיר הבירה של ניו זילנד, אבל לא העיר הגדולה שלה. ממש כמו ירושלים ותל אביב בישראל – בניו זילנד יש את וולינגטון הבירה, ואת אוקלנד שהיא העיר הגדולה וה״פעילה״ של המדינה. במקור אוקלנד היתה עיר הבירה – אבל וולינגטון קיבלה את התואר כי היא קרובה משמעותית לאי הדרומי (ממש בחוף הדרומי של האי הצפוני), ומאפשרת שליטה יותר טובה בו.

בגלל שעברנו בין האיים באותו יום בעצמינו – היינו צריכים להחליף גם את האוטובוס שבו נסענו לטייל. לחברה (לפחות בתקופה שבה טיילתי איתה) היו כמה סיורים שרצים במקביל, ולכן היא החזיקה אוטובוס אחד באי הצפוני ושניים באי הדרומי (כי הסיור באי הדרומי ארוך יותר), והיה לה כנראה קל וזול לה יותר להחליף אוטובוסים מאשר לקחת אוטובוס במעבורת בין האיים.

אבל זה אמר שהיינו צריכים להוריד את התיקים הגדולים שלנו שמשמשים כמזוודות מהאוטובוס – ולמזלנו יכולנו לאכסן אותם בחדר המזוודות של מלון מקומי שלחברת הטיולים היה הסכם איתו. כשחזרנו מהאי הדרומי לצפוני שבועיים וחצי אחר כך, גיליתי שבגלל שחזרנו בשעות הלילה ישנו לילה במלון (או יותר נכון הובילו אותנו אליו ונקודת המפגש בוקר אחרי היתה לידו – כך שההמלצה עליו אולי לא היתה מחייבת אבל היתה מאוד חזקה), כך שכנראה למלון היה שווה להיות נחמד לחברה ולאפשר לנו להחזי׳ בו את התיקים למרות שלא ישנו בו באותו יום – בתמורה לזה שכמות די יפה של מטיילים ישנו בו במהלך הטיול שלהם.

אבל זה גם אמר שהמדריך הבכיר יותר שגם היה הנהג היה צריך להחנות את האוטובוס בחניון כזה או אחר אחרי שהוא הוריד אותנו ליד המלון, ואז לתפוס טיסה לאי הדרומי כדי לאסוף את האוטובוס ולפגוש אותנו שם בוקר אחרי.

במקביל, המדריכה הצעירה יותר היתה זו שליוותה אותנו בשייט שלנו לאי הדרומי ולדאוג לנו עד הבוקר אחרי באופן עצמאי למדי. מכיוון שזה היה אחד הסבבים הראשונים שלה כמדריכה, ראו שהיא קצת לחוצה – ואנחנו המטיילים באמת ניסינו לעזור לה לעבור את היום כמה שיותר בקלות בכך שבאמת כולם שיתפו פעולה איתה ודאגו להגיע לנקודות המפגש השונות בזמן.

בעיר עצמה בילינו את רוב שעות היום משעות הבוקר עד אחרי הצהרים, ויש בה מוזיאונים, גנים בוטניים ושאר אטרקציות – אבל יומיים או שלושה לפני כן, אחת המטיילות גילתה שיש בעיר פעילות שקשורה לסרטי שר הטבעות שנשמעה לה מעניינת – בית המלאכה שייצר הרבה מיניאטורות ואת המדים של החיילים.

המדריכים שלנו ידעו שאני, היא ומטייל נוסף הולכים לשם, ואמרו לנו שבאופן רשמי אסור להם לתת לנו להצטרף לסיור הזה – מהסיבה הפשוטה שהחברה רוצה שניקח רק סיורים דרכה. רשמית זה בשביל שהם יוכלו לוודא שהסיורים שאנחנו מקבלים הם איכותיים וראויים – בתכלס כנראה שחלק משמעותי מזה נבע בעיקר רצון מצידם לקבל תשלום או הטבות תמורת הרישום שלנו, והם לא רוצים שנקבל רעיונות שאפשר להרשם לבד לפעילויות.

אבל המדריכים ידעו שבעיר לא מתוכננות פעילויות בתשלום מטעם החברה, ולכן אפשרו לנו לבקר שם ו״העלימו עין״ – מה שתפס את כל היום שהיה לנו בוולינגטון. כן הספקתי להסתובב בעיר לפני כדי לרכוש כמה דברים שהייתי צריכה ולאכול משהו קטן, ואז עלינו להסעה לבית המלאכה.

למי שמתעניין בדברים ש איך בנו את המדים והמבנים השונים ששימשו בסרטים הסיור היה מרתק, אבל אותי הוא קצת שיעמם ובדיעבד אני מצטערת שלא ניצלתי את היום לטייל בגנים הבוטניים של העיר או ביקרתי במוזיאון כזה או אחר. המטיילת שגילתה את הסיור לעומת זאת מאוד נהנתה מכך שהיתה באתר חנות מזכרות מאוד גדולה, שם היא יכלה לקנות כמה מזכרות לגבי דמות שהיא ואבא שלה מאד אהבו.

כן יצא לשתינו ללכת לאכול צהרים יחד (המטייל השלישי עזב את הטיול באותו היום ולכן נסע מהסדנא ישירות לשדה התעופה) – ואז חזרנו למלון שמשם הלכנו יחד כקבוצה לטרמינל אוטובוסים שהיה קרוב למלון להסעה שתוביל אותנו למעבורת.

באותו יום לפני שעלינו למעבורת הצטרפה אלינו אליסון, תיירת בריטית באמצע או סוף שנות הארבעים שלה. היא רצתה לעשות את הסיבוב המלא של ה 28 ימים שהחברה הציעה, אבל בגלל מגבלות של העבודה שלה והטיסות הזמינות עבורה – היא לא יכלה להצטרף אלינו להתחלה הרשמית של הטיול באוקלנד, והחברה אפשרה לה להתחיל ולסיים את הטיול בוולינגטון. לכן בילינו את השייט בין האיים להיכרות ראשונית איתה – חוץ מהמדריכה שבילתה את הנסיעה בשינה עמוקה על אחד הספסלים.

---

כשירדנו מהמעבורת, הלכנו יחד לאכסניה שבה שהינו.

אני אישית הזמנתי חדר פרטי, אבל הייתי צריכה להתחלק בחדר האמבטיה והשירותים עם מטיילת אחרת שגם היא הזמינה חדר פרטי, והיינו צריכות לתאם מתי כל אחת מתכננת להתקלח. קיוויתי רק שלא נצטרך ללכת לשירותים במהלך הלילה באותו הזמן. למזלי בסוף זה הסתדר בלי יותר מידי צורך בתיאומים.

הלכנו יחד כקבוצה לארוחת ערב, ומשום מה אני זוכרת שהמנות במסעדה היו קטנות למדי, והצטערתי שהזמנתי רק סלט לא הזמנתי משהו גדול יותר. זו בהחלט היתה חוויה חריגה לניו זילנד.

ההורים של המדריכה הצעירה הצטרפו אלינו לארוחת ערב (כנראה בגלל שהם התגוררו יחסית קרוב לשם בשילוב הקושי שלהם להפרד מהבת שלהם שיתה בת בערך 21 – 22), ואני החלטתי לעזוב יחסית מוקדם כי הם התחילו לדבר על פוליטיקה בינלאומית ולא בא לי להסתבך בדיונים על זה.

וכמובן שהיה לי כיף להנות מחדר פרטי, וכמובן מהמיטה הנוחה.