״לסבול בגדול״ חלק שביעי

דני קייהיל, המנצח של העונה השמינית, מספר שאחרי הנצחון שלו הוא הצליח לשמור על המשקל החדש והרזה שלו לתקופה מסוימת (ואפילו עבר ניתוח להסרת עודפי העור שנשארו לו אחרי ההרזיה המשמעותית והמהירה שלו). הוא היה בטוח שהוא ״פיצח את השיטה״ ויודע לשמור על המשקל – עד שיום אחד הוא גילה שאין לו בעצם שמץ של מושג איך לעשות את זה, והוא השמין חזרה.

וההשמנה עצמה היתה מהירה ומפתיעה מאוד מבחינתו – גם כשהוא המשיך להתאמן ולאכול בריא יחסית, ולא ציפה להשמין חזרה, ובמיוחד לא כל כך מהר.

סוזאן מנדונקה אומרת שהיו המון עדויות לכך שתופעה דומה קרתה להרבה מאוד משתתפים לאורך העונות, אבל לקח המון זמן עד שמישהו ״הואיל בטובו״ לבדוק את ההשפעה ארוכת הטווח של ההרזיה ב״לרדת בגדול״. אבל כשהמחקר כבר נעשה, גם אם היה מדובר על קבוצה יחסית מצומצמת – התוצאות היו איומות, ונראה היה שחחילוף החומרים של המתחרים לשעבר נפגע באופן קשה מאוד, מה שהפך את השמירה על המשקל אחרי התחרות לבלתי אפשרית. וחילוף החומרים הזה נשאר נמוך יחסית גם שנים ארוכות אחרי ההרזיה, גם אחרי שהמשתתפים לשעבר גם השמינו מחדש.

או כמו שאומר בפרק השלישי של התוכנית התיעודית הרופא של התוכנית, ד״ר הוזיינגה: המתמודדים יוכלו לשמור על הירידה במשקל, אבל במחיר שבו הם יצטרכו להישאר רעבים מאוד כל יום כל היום – ובעצם עד סוף חייהם. ולא רק זה, אלא גם כשהם משמינים והגוף שלהם אמור בתיאוריה לצרוך יותר קלוריות (כי כל פעולה גופנית, כולל נשימה או שינה, אמורה לצרוך יותר קלוריות כי היא דורשת יותר מאמץ) – חילוף החומרים שלהם נשאר יחסית מאוד איטי, מה שעודד השמנה. וד״ר הוזיינגה עצמו לפחות מודה (בניגוד לבוב הארפר המאמן והמפיקים של ״לרדת בגדול״) מרגיש רע לגבי זה שהוא ״הוביל אותם במסלול הזה״ של ההרזיה המהירה שבעצם הרסה להם את חילוף החומרים, והובילה אותם להשמנה מאוד מהירה מחדש (ולעיתים כזו שהיתה גבוה יותר מהמשקל שבו הם הגיעו לתוכנית).

לעומת ד״ר הוזיינגה שמרגיש אשם לגבי ההשמנה הזו מחדש – המאמן בוב הארפר מרגיש שמאשימים ״סתם״ את התוכנית, ובעצם גם אותו (ובאופן לא ישיר, גם את שאר המאמנים שהיו בתוכנית).

עד כמה המחקר שנעשה היה מדויק? לפי חוקר שמרואיין באמצע הפרק השלישי של התוכנית התיעודית – המחקר נעשה על קבוצה מאוד קטנה של אנשים (14 מתמודדים לשעבר בניגוד למחקרים אחרים בתחום ההרזיה שמתבססים על מאות אם לא אלפי משתתפים), וללא קבוצת בקרה של אנשים שלא עברו את התוכנית) כך שקשה מבחינה מדעית לדעת עד כמה התוצאות נכונות. אבל גם הוא מודה בכך שהמחקר כנראה מראה עד כמה מסוכן ולא יעיל לעודד הרזיה מהירה וקיצונית, גם ממשקלים מאוד גבוהים.

טרייסי יוקיץ׳ לעומת זאת מנסה בעצם להכחיש את העובדה הזו ואומרת שההשמנה עצמה היתה הגורם לפגיעה בחילוף החומרים – והבעיה האמיתית של המשתתפים והאנשים השמנים בכלל היא אכילה ממניעים רגשיים. מלבד העובדה שייתכן שטרייסי מנסה למכור שיטת הרזיה משל עצמה שמתרכזת ב״אכילה הרגשית״ – לא ממש ברור מה האמירה הזו אמורה לשרת מבחינת טרייסי. אולי בעצם קשה לה לוותר על החלום של ההרזיה בגדול, גם אחרי הכשלון שלה בתוכנית?

הדעה של ריאן בנסון, המנצח של העונה הראשונה – מתאר את המצב בצורה יותר מציאותית: חילוף החומרים שלו כנראה היה גרוע מלכתחילה אחרי הרבה מאוד ניסיונות הרזיה קודמים. אבל במקביל הוא גם מודה בכך שהרגלי האכילה שלו היו גרועים אחרי התוכנית והוא זה ש״שם את האוכל בפה״.

אבל הוא גם מעלה את השאלה עד כמה הוא כשלון בכך שהוא העלה במשקל אחרי התוכנית? מבחינתו הוא כביכול קיבל הזדמנות נפלאה לשנות את חייו – ועובדה שהוא לא הצליח לשמור על ההישג. הוא עצמו מנסה לתאר את זה ככשלון כמו של כל אחד אחר בחיים שמידי פעם עושה טעויות.

גם המנצח של העונה השמינית, דני קייהיל, מדבר על הבושה שבכשלון – כשהוא חזר למשקל המקורי שלו (פחות כמה ק״ג ספורים) בערך תשע שנים לאחר שהוא זכה בעונה שלו, והוא אומר שההתמודדות עם הבושה הזו מאוד קשה.

אבל מיד אחריו מעלים לשידור את המאמן בוב הארפר שמדבר על העובדה שבעצם המאמץ והעבודה לא מסתיימים כשמסתיימת ההרזיה – אלא הקטע הקשה הוא דווקא השמירה על המשקל. וזה משהו שנכון לכל אחד שניסה להרזות – כנראה בגלל הרבה מאוד גורמים כמו למשל הקושי לשמור על המסגרת לכל החיים ולעוד הרבה מאוד שנים, או החוסר בהישגים שיותר קל לראות בהרזיה עצמה.

אבל ייתכן מאוד שדווקא בהקשר של התוכנית זה הרבה יותר קשה – כי במהלך ההרזיה (ובמיוחד לאלו ש״הצליחו״ בה) היתה תמיכה משמעותית מהמאמנים ומקהל הצופים. אבל ברגע שהעונה הסתיימה – תשומת הלב גם נעלמה יחד איתה, ובעצם תשומת הלב הזו היתה מבחינת המתחרים לא מעט מהמסגרת שעזרה להם לרזות אבל כבר לא קיימת בשלב השמירה.

וכמובן שגם אחרי התוכנית הם חייבים לחזור לשגרה של עבודה ומשפחה וסידורים וחיים באופן כללי – והם לא נמצאים בחווה מבודדת עם מאמני כושר מקצועיים שבעזרתם המתמודדים יכולים להקדיש את כל זמנם ומרצם לתשומת הלב שלהם להרזיה עצמה.

גם ד״ר ג׳ניפר קרנס, מתמודדת עבר בעצמה – מדברת על כך שאי אפשר להמשיך ולהתאמן לאורך זמן כפי שהיה בתוכנית, וזו כנראה אחת הסיבות לכשלון של כל כך הרבה מתמודדים לשמור על המשקל הסופי שלהם אחרי ההרזיה.

המתמודדת מהעונה השניה, סוזאן מנדונקה, מתארת את עצמה כ״אדם אחר״ אחרי שהיא חזרה מהתוכנית. היא מתארת את עצמה כמישהי עם הפרעת אכילה – אחרי היומיים הראשונים שבהם היא ישנה כי היא היתה כל כך מותשת מהתוכנית, היא בעצם בילתה את כל היום בספורט ונמנעה מאכילה לחלוטין, כולל למשל מפעילות חברתית שדרשה אכילה או לכל הפחות מפגש במקום ציבורי שבו יהיה אוכל.

אבל במקביל היא גם אומרת שהתוכנית חשפה אותה מבחינה חברתית ליחס שונה בגלל המשקל – ובעצם אפשר לאנשים זרים או קולגות בעבודה להעיר לה על המשקל, משהו שלא היה קיים קודם לכן. ייתכן מאוד שהיחס הזה רק הגביר בדיעבד את המצוקה שלה לגבי המשקל וההשתתפות לא עזרה לה להתמודד עם היחס החברתי הזה בצורה טובה יותר.

אבל כפי שמדובר בתוכנית התיעודית – למרות שמתמודדים ביקשו עזרה ותמיכה גם אחרי התוכנית (בין אם מימון מסוים של העלות של מנוי לחדר כושר או עזרה נפשית להתמודד עם ההרזיה והתוצאות של התוכנית), ההפקה עצמה סירבה להוציא כסף על תמיכה במתמודדים אחרי התוכנית, גם כשהתוכנית עצמה הרוויחה לערוץ שבו היא שודרה להרוויח מיליוני דולרים. והמתמודדים עצמם טוענים שתמיכה כזו היתה מובילה לכך שהרבה מאוד סיפורי הצלחה של המרזים בגדול היו ממשיכים להישאר סיפורי הצלחה אם היתה ניתנת תמיכה כזו, משהו שהיה משנה את התפיסה של התוכנית בעיני הציבור.

אבל במקביל המפיקים אומרים שזו תוכנית טלוויזיה בערוץ מסחרי תחת חברת הפקות טלוויזיונית – מה שאומר שלא היתה להם ״כמות בלתי נגמרת״ של כסף, ולכן בעצם למרות שהם היו שמחים לתרום להצלחה של המתמודדים, זה לא יכול היה לקרות מבחינה כלכלית, והם חושבים שזה היה מוצדק – למרות שחלק מהמתמודדים היו זקוקים לעזרה כלכלית למשל בהתמודדות עם פציעות שאליהן הם נחשפו במהלך התוכנית.

והסירוב הזה היה במובן מסוים מה שבסופו של דבר הוביל לחשיפה של המתמודדים והסיפורים שלהם בפני התקשורת, כדי לספר על החוויה השלילית שלהם. ופה מתחיל הבלגן – כי נשמע שהתקשורת כשלעצמה ניצלה את המתחרים, ניפחה ועיוותה את הדברים שלהם כדי להפוך את הסיפור שלהם לסנסציוני גם אם הם עצמם לא התכוונו לזה.

המצב הזה מאפשר להפקה ולמעורבים בתוכנית להכחיש את ההאשמות, למרות שבעצם המפיקים מודים שהיה שימש בקפאין – חומר שהוא לא נחשב לסם אבל הרופא לא רצה שהמתחרים ייקחו כי יש בו סיכון בכמויות גדולות, אבל מצד שני הוא אכן מדכא תיאבון ועוזר לביצועים באימונים (ולכן יש לו יתרונות בהרזיה). המאמן בוב הארפר למשל מכחיש את ההאשמה לחלוטין, ומנסה לתרץ את מה שקרה בכך שהתוכנית היתה כל כך מצליחה שהיה ״ברור״ שיהיה מי שירצה להפיל אותה.

מצד שני, הפוד קאסטרית אוברי גורדון אומרת בציניות ש״אנשים מהרחוב״ סוף סוף הבינו שהתוכנית לא טובה ולא בריאה, ורק מנצלת את המתחרים – אבל מרגישה צינית לגבי העובדה שרק האשמות קיצוניות כאלו הובילו לכך שאנשים הבינו את הנזקים שהתוכנית גרמה.

---

ואז יש כמובן את הסיפור הידוע מכולם שהיה ״ה״סיפור שרשמית הפיל את התוכנית: המתחרה רייצ׳ל פרדריקסון שרזתה מאישה שמנה לאישה שבאופן ברור סובלת מתת משקל וכראה אפילו מהפרעת אכילה.

ייתכן שלבוב הארפר קל יותר לבקר את התהליך שקרה לה – כי הוא לא היה המאמן שלה, אלא היה מדובר על מאמן יחסית חדש וכנראה זמני בתוכנית.

אבל כמו שאוברי גורדון אומרת: הקהל ראה ברייצ׳ל מישהי שלקחה את המסר של התוכנית רחוק מידי – אבל לא ממש הבינו שהיא בעצם מגלמת את המסר הזה בצורה הכי טובה שאפשר, כלומר לרדת כמה שיותר מהר למשקל כמה שיותר רזה.

אבל האירוע בהחלט גרר תגובות מזועזעות מהקהל – ואפילו יש את אלו שראו בהרזיה המוגזמת של רייצ׳ל כמסר מסוכן לצופים, ובמיוחד לצופים הצעירים יותר בגיל ההתבגרות.

ההפקה אמנם לא הגיבה על מצבה של רייצ׳ל – אבל התוכנית התיעודית בהחלט מראה שהמאמנת ג׳יליאן מייקלס ״הרגישה רע״ עם הסיטואציה והחליטה לפרוש ״בעקבות״ הפרשה כי היא הבינה עד כמה המצב נוראי. האם זו באמת היתה הסיבה לפרישה של מייקלס מהתוכנית, או שמבחינתה הסיטואציה נתנה לה אפשרות לפרוש עם סיבה טובה במקום פשוט להגיד שהיא רוצה לעזוב בשביל כסף? לא ממש ברור.

המפיקים בדיעבד כן מודים שהיה משהו מאחורי הדברים המזועזעים של מייקלסֿ, ושהתוכנית לא היתה חפה מטעויות – אבל ההפקה מנסה להגיד שהם עשו כמיטב יכולתם לשמור על המתמודדים.

וכאן עולה בתוכנית התיעודית שאלה מעניינת: ״לרדת בגדול״ די התחילה להתדרדר ברייטינג ובפופולריות שלה בתקופה הזו ובוטלה. האם היא בוטלה בעקבות הכתבות בעיתונות ובגלל הירידה המוגזמת של רייצ׳ל פרדריקסון, או שבעצם התוכנית פשוט מיצתה את הרעיון וכבר לא משכה יותר צופים, ולכן בוטלה? התוכנית התיעודית לא ממש עונה על זה.

אבל אולי גם במקביל, במשך השנים הרבות שבהן התוכנית שודרה – היחס להשמנה ולאנשים שמנים השתנה. אם בתחילת שנות האלפיים היחס הגרוע של המאמנים לאנשים השמנים והטון המזלזל של התוכנית התאים לסביבה החברתית שבאמת ראתה באנשים שמנים בעיקר ״לוזרים בגדול״ ופחות ״מרזים בגדול״, אחרי 17 עונות ב 13 שנים, הסביבה החברתית שלנו הבינה שזו גישה רעילה, וגם אנשים שמנים ראויים ליחס חברתי חיובי ולא ללעג.

בוב הארפר מנסה להציג את התוכנית ככזו שאולי היתה שנויה במחלוקת – אבל בסופו של דבר ניסתה למשוך תשומת לב למגיפת ההשמנה שקורית בעולם. אבל עצם העובדה שהתוכנית לא רק שלא עזרה לעצור את המגמה הכוללת בארה״ב (או בעולם) אלא גם לא עזרה למתחרים עצמם מעידה על כשלון מוחלט שלה.

ואז עולה הסיפור של בוב עצמו – מי שכונה ״המאמן של אמריקה״ אחרי כל כך הרבה שנים בתוכנית בעצם חטף יום אחד התקף לב קשה בעודו מתאמן בחדר הכושר. האירוע כמובן יכול להיות מתואר כ״צחוק הגורל״ בכל כך הרבה מובנים – החל מהעובדה שדווקא המאמן הרזה שאמור להיות הדוגמא המוחלטת לבריאות הוא זה שחוטף את התקף הלב (ולא המתמודדים השמנים), וכלה בעובדה שרבים מהמשתתפים כמעט סבלו מגורל דומה לא בגלל ההשמנה שלהם אלא בגלל שיטות האימון של בוב. הפודקסטית אודרי גורדון כמובן מציינת את זה בצחוק גדול, כדי להוכיח עד כמה התוכנית הציגה מסר לא נכון.

בוב עצמו מנסה לקחת את ההתקף למקום של הזדהות עם המתמודדים – החל מהקושי הפיזי שלו אחרי ההתקף, וכלה בקושי של לשמור על תזונה נכונה ומאוד מוקפדת אחרי ההתקף. האם זה נכון? זו שאלה מורכבת שהתוכנית התיעודית שואלת, אבל בעצם לא עונה עליה.