ניו זילנד, היום השישי – פיקטון, מסלול קצר לחוף, כלבי ים, והליכה שויתרתי עליה

בבוקר התעוררנו מוקדם כדי שנוכל להנות מהליכה בעיר שאליה הגענו ערב קודם – פיקטון.

יש סביב העיר כמה מסלולים, כולל עליה (כנראה קצת תלולה) לגבעה ליד העיר עם תצפית יפה על העיר ואיזור המפרץ – אבל אני העדפתי הליכה למפרצון קטן קרוב לנמל של העיר שהמסלול אליו היה קל משמעותית. אני מניחה שהייתי שוקלת עליה לגבעה עם היה לי יותר זמן ואפשרות לעלות לאט עם הרבה מנוחה בעליה, אבל זה לא פעם היה משהו שלא היה מתאפשר לי במהלך הטיול.

התעוררתי מוקדם כדי ליהנות מארוחת בוקר שהבטיחו לנו שיהיו בה גם עוגיות עם שוקולד לבן, אבל איכשהו הן ״חוסלו״ לפני שהגעתי, ולא היה צפוי שיצאו עוד עוגיות בקרוב אז יצאתי להליכה – וכשחזרתי כבר לא הגישו יותר ארוחת בוקר, אבל היה לי רושם שאנשים לקחו המון עוגיות ושמרו אותם לחברים ולכן לא נשארו לי…

בכל מקרה בנמל עצמו היה מעין שוק קטן באותו בוקר עם כל מיני מזכרות שרכשתי בו כמה דברים קטנים.

כשחזרתי למלון, המדריכה הצעירה ״נזכרה״ פתאום להגיד לנו שאנחנו צריכים לרכוש בסופר המקומי ארוחת צהרים קלה, מה שרובנו היינו יכולים לעשות בדרך חזרה מהמסלולים שאליהם יצאנו…

---

לקראת הצהרים המדריך הבכיר אסף אותנו, והתחלנו לנסוע לאורך החוף לכיוון העיר קאיקורה. עצרנו בכל מיני נקודות יפות לאורך החוף, כולל בנקודה שבה ראינו כלבי ים.

ואז עצרנו בדרך למסלול שאחרי האירועים של הימים האחרונים באי הצפוני העדפתי לוותר עליו כדי לא למשוך תשומת לב לכמה לאט אני הולכת יחסית למטיילים האחרים.

אבל בדיעבד אחרי כך הצטערתי שלא יצאתי למסלול – ומאותו יום פשוט התחלתי ללכת לבד במסלולים. אני חושבת שגם אם הדאגה הראשונית של המדריכים לגבי נבעה מהחשש שאצטרף למסלול הקשה, עדיין עצם העובדה שהמדריכים לא ממש שמעו תלונות או דאגות לגבי מהמטיילים האחרים פלוס העובדה שתמיד חזרתי בריאה ולשמה וגם בזמן – זה מאוד הרגיע אותם, ואני נהניתי בלי הדאגות שלהם על הראש…

---

אבל למרות האווירה הכללית הטובה יותר סביב הדאגה כלפי, באותו ערב כן היתה לי ״תקרית״ עם המדריך הבכיר יותר.

בוקר לאחר מכן, לחלקנו היתה פעילות נוספת של שחיה עם דולפינים, שבשבילה היינו צריכים להתעורר מוקדם מאוד בבוקר כדי לנסוע לנקודה שממנה יוצאות הספינות שעליהן מפליגים, להספיק להחליף בגדים לבגדי שחיה תרמיים לקראת השחיה במים המאוד קרים בים – ועדיין לסיים בשעה סבירה.

לכן רוב המטיילים שיצאו החליטו לשכור יחד חדר באתר הקמפינג שבו שהינו באותו ערב, אבל אני התבקשתי בנימוס לא להצטרף כי אחרי שאותה מטיילת הולנדית התלוננה על זה שנחרתי לה בחדר – הם העדיפו לא לקחת סיכון שלא אתן להם לישון בלילה.

בגלל שלא היו חדרים פרטיים זמינים בשלב זה, אני נאלצתי לישון באוהל בלילה. זה לא היה מאוד גרוע, אבל כשרק הגענו לאתר הקמפינג – המדריך שלנו הציע למי שרוצה בכך להקים את האוהל קרוב לחוף ולישון ליד הים לקול הגלים המתנפצים.

אני אמרתי לעצצמי אבל בקול שכנראה לא שווה לי להקים את האוהל ליד החוף אם אני צריכה להתעורר יחסית מוקדם כדי להספיק לפעילות.

המדריך אמר די בשקט אבל מספיק בקול כדי שאני לפחות אוכל לשמוע (אבל אולי גם אחרים) שלא ממש מעניין אותו איפה אקים את האוהל שלי.

אמירה כזו תתפס כחריגה ואפילו גסת רוח גם אם מדריך ישראלי היה אומר אותה – ואנחנו הישראלים הרי ידועים כאנשים מאוד ישירים ואפילו חצופים. עצם העובדה שמדריך ניו זילנדי מנומס לפי כל כללי הטקס האנגלוסקסיים יגיד דבר כזה ישיר ובמיוחד בצורה שבה אני אשמע את זה נחשב לחריג מאוד עד בלתי אפשרי.

מצד שני, בערך שעה אחר כך כשהשתתפתי בבישול של ארוחת הערב – הוא חזר להיות ידידותי כרגיל.

במהלך הטיול היו לי עוד קטעים מוזרים כאלו מולו, ובדיעבד מטיילות אחרות אמרו לי שגם הן הרגישו יחס מוזר מצידו לפעמים, למרות שיש לי רושם שמולן המצב היה הרבה פחות אקוטי.