ולדימיר היא ״ה״סדרה החמה החדשה בנטפליקס, מבוססת על ספר באותו שם – והתסריט נכתב על ידי הסופרת ג'וליה מיי ג'ונאס, אבל המעבר מהדף למסך הקטן משנה לא מעט פרטים של הסיפור.
העלילה של הספר והסדרה מתרחשת במכללה קטנה ופרטית (ויקרה) בצפון מדינת ניו יורק, במחלקה לספרות. הסיפור מסופר בגוף ראשון על ידי אחת המרצות במחלקה – מרצה מבוגרת בשנות החמישים לחייה (בספר היא בת כמעט שישים, בסדרה היא בת 54 – 55), כשהיא נמצאת בנקודת משבר בחיים שלה.
בעלה הוא אקדמאי כמוה וההתקדמות שלהם היתה פחות או יותר מקבילה, עד שהוא הפך להיות ראש המחלקה. הם נחשבו במשך המון זמן ל״פאוור קאפל״ של המחלקה – עד שכמה חודשים לפני תחילת הסיפור, בעלה הואשם בהטרדה של סטודנטיות שאיתן הוא ניהל מערכת יחסים בהסכמה בעבר.
חשוב רק לציין: הנישואים של בני הזוג היו מה שכיום אפשר לכנות ״נישואים פתוחים״ שבהם כל אחד מהם יכול היה לשכב ולבלות עם אנשים אחרים – ושניהם ניצלו את ההזדמנות. למרות שראוי לציין שהגיבורה לפחות לא שכבה עם אף אחד מהסטודנטים שלה, אבל כן עם אחד הקולגות שלה – שהפך להיות מי שמחליף את בעלה כראש החוג.
כל זה נועד בעצם לעורר דיון שאמור להיות הלב של הסיפור: עד כמה אפשר לשפוט מעשים שנעשו בעבר, כשהמוסכמות החברתיות היו שונות, בסטנדרטים המוסריים של התרבות שלנו? האם אנשים סבלו פחות בעבר בגלל שהחוקים היו שונים – או שפשוט היו להם פחות אפשרויות להתלונן? ואולי באותה מידה – אנחנו מפספסים משהו כשאנחנו הופכים את החוקים לקשוחים כל כך שאי אפשר לפתח מערכות יחסים שהן תקינות?
ואז יש את מערכת היחסים של הגיבורה עם בעלה.
גם בסדרה וגם בספר מדובר על כך שמדובר על זו שכנראה כבר מיצה מזמן את מוסד הנישואים ובמיוחד מאז שהבת היחידה שלהם גדל ועזבה את הבית. המגבלה העיקרית שלהם היא מגבלה כלכלית, ואולי קצת חוסר נעימות מהסביבה ומהבת שלהם.
אבל בסדרה מערכת היחסים שלהם מוצגת בצודרה די ידידותית. הם חיים יחד בנוחות, צוחקים כל אחד על השגעונות של השניה, ואפילו מקיימים מידי פעם יחסי מין כשהם חשים צורך בזה ואין להם מישהו אחר לממש את החשק שלהם איתו.
בספר לעומת זאת הם רבים כמעט כל הזמן, ולעיתים המריבות כוללות אלימות מילולית קשה ונראה שייתכן שהן אפילו יגלשו גם לאלימות פיזית אם ההתדרדרות של מערכת היחסים שלהם תמשיך. נראה שמשהו בסיסי לא בסדר בין בני זוג.
ייתכן שחלק גדול מזה נובע מכך שהמשפט של בעלה שם על הגיבורה לא מעט עומס רגשי אבל גם חברתי. מצד אחד היא לא רואה שום דבר פסול במערכות היחסים שלו עם הסטודנטיות (ובספר היא אפילו מודה שהיא שמחה שהן פוטרות אותה מלהתעסק איתו ולספק לו סקס) – אבל מצד שני כאישה מצפים ממנה להזדהות באופן אוטומאטי עם הקורבנות ולתקוף את בעלה.
ואז יש את ולדימיר: מרצה צעיר שמצטרף למחלקה. בספר הוא גבר בן ארבעים, ואמנם צעיר מהגיבורה בצורה משמעותית, אבל אדם בוגר בתחילת גיל העמידה. לכן גם המשיכה שלה כלפיו מתקדמת לאט יותר, ולא מתחילה מיידית אלא רק כשהוא מתארח אצלה והם משוחחים אחד על אחת בפעם הראשונה.
הדמות שעולה מהספר היא דמות של גבר מאוד מרשים – כזה שנראה טוב, אבל גם מאוד כריזמטי ובעל יכולת אינטלקטואלית גבוהה. והספר מאוד מדגיש שהמשיכה שלה נובעת לא רק מהמראה הפיזי שלו, אלא גם (ואולי אפילו בעיקר) מהיכולות האינטלקטואליות שלו. לקראת סוף הספר נראה אפילו שהנוכחות הפיזית המאוד ממשית שלו אפילו מפריעה לה. לכן המשיכה שלה מרגישה מאוד טבעית, במיוחד לאור גילה של הגיבורה.
אבל הסדרה עצמה שמה דגש מאוד גדול על משיכה פיזית שלה כלפיו. נתחיל מהעובדה שלתפקיד לוהק שחקן בסוף שנות העשרים שלו – מישהו צעיר משמעותית מהדמות בספר.
אבל הבעיה האמיתית היא שבעצם בכל סצנה שבה הם נפגשים – היא מפנטזת על סקס איתו. בכל מצב כזה הוא מנשק אותה, או נוגע בה, או לוחש לה כמה היא סקסית. אין שום סצנה שבה הוא מראה יכולות אינטלקטואליות, חוץ מאולי לזרוק מידי פעם שם של סופר או ספר כביכול איכותי – ולהשתתף פעם בשיעור שהגיבורה מעבירה שבו היא דנה בסצנה מרומזת על סקס באחד הספרים שנידונים בקורס.
בעצם הכל בסדרה מרגיש הרבה פחות עמוק מאשר בספר, וזה בא לידי ביטוי למשל באיך שהסיפור מסופר בגוף ראשון.
בספר ברור שהסיפור מסופר מנקודת מבטה של הגיבורה – והקול שלה הוא קול של אישה בוגרת, ואפילו מבוגרת. כשהיא מתארת אותו או מחשבות והנחות שלה לגביו או לבי הסביבה שלו – מאוד ברור שמדובר על הנחות שלה שנובעות מהמשיכה שלה כלפיו. קל מאוד לשים לב למתי היא מאדירה אותו.
בסדרה לעומת זאת מנסים להראות לנו שהסיפור לא אובייקטיבי באופן מאוד מגושם ובעצם הופכות את הגיבורה ממישהי שהיא לא בהכרח אמינה לחלוטין – לדמות מוגזמת ואפילו שקרנית כדי להראות שהיא ״לא אמינה״.
מעבר לזה, גוף ראשון בסדרות לא פעם מתרגם למצב שבו הדמות מתחילה ״לדבר״ איתנו הצופים דרך המצלמה, מה שלא פעם קוטע את הרצף של הסרט או הפרק בטלוויזיה. כשזה נעשה בצורה מצומצמת ובטוב טעם.
אבל עדיין המסר של מערכת היחסים הזו מעלה שאלה טובה שמתחברת למסר של המסר הכללי של החברה: האם מערכת יחסים שבה האישה מבוגרת יותר ו / או חזקה יותר נתפסת באותה צורה שבה נתפסות מערכות יחסים שבהן הגבר הוא המבוגר והחזק?
מכיוון שהרשומה כבר מתחילה להתארך – זו שאלה שאענה עליה בחלק השני, ורק ארמוז שהסדרה והספר עונות על השאלה הזו בדרכים מאוד שונות.
התיירת המקרית 
תודה רבה לך.
התחלתי לצפות בפרק הראשון. אחרי 20 דקות "נגמר לי ממנה". הדוברת לא אמינה, היחסים עם בן זוגה לא מענינים, וענייני מרצים-סטודנטיות או מרצות-סטודנטים השתנו לאין שיעור מאז ה- #ME2.
על הצביעות של החברה המערבית ביחס לנשים לא צריך להכביר מלים.
תרשי לצטט שיר של ידידה קרובה מאוד שלי:
כנראה/רחל בכר ©
אֲנִי אִשָּׁה
אָנָלִיטִית כְּמוֹ גֶּבֶר
חוֹמֶדֶת מִין כְּמוֹ גֶּבֶר
נוֹהֶגֶת בְּשִׁכְרוּת כְּמוֹ גֶּבֶר
מְפַנְטֶזֶת תְּכוּפוֹת כְּמוֹ גֶּבֶר
לוֹחֶמֶת בְּעֹז כְּמוֹ גֶּבֶר
עַד שֶׁנִּשְׁחֶקֶת כְּמוֹ אִשָּׁה.
מַדּוּעַ נָשִׁים חוֹשְׁבוֹת
שֶׁהֵן יוֹדְעוֹת
מַהוּ גֶּבֶר?
אהבתיLiked by 1 person
שיר מעניין, אבל המתח הזה שכולל את אי ההבנה הוא מה שהופך את היחסים בין נשים וגברים לכל כך מעניינים, לא?
ובמקרה של הגיבורה – דיברתי בדיוק על אי האמינות שלה בסדרה בכך שהיא מוגזמת לעומת הספר. הספר מציג את הדברים בצורה הרבה יותר עדינה בלי הדרמטיות המוגזמת של השקרים על הסלט או הדיבור למצלמה.
אהבתיLiked by 1 person
זה מה שהופך יחסים בין בני אדם לכלכך מענינים, גם אם אין מין בסביבה.
אהבתיLiked by 1 person
מעניין שכמעט לא שמעתי על הסדרה ועל הספר עד ממש לאחרונה בבלוג של אמאל'ה.
ממה שאת כותבת נראה שזה עוד אחד מהמקרים הרבים שהספר לא עבר טוב לטלוויזיה. מנסיוני יש יחסית מקרים מעטים שסדרה או סרט הם באותה רמה או אפילו טובים יותר מהספר
אהבתיLiked by 1 person
דוו׳א בשנים האחרונות יצא לי לראות סרטים שעובדו טוב מספרים, גם אם הם לא תאמו בהכרח ספר בצור מדויקת, כמו למשל ״עדיין אליס״.
אהבתיאהבתי
עוד לא ניסיתי לצפות בסידרה אבל הפוסט שלך היה מעניין בעיני בעיקר בשתי נקודות עיקריות.
הראשונה: לגבי סדרות או סרטים שנכתבו על בסיס ספרים. הרבה מאד פעמים הסיפור והעלילה וגם הדמויות עוברים שינוי כמו שתיארת כאן, והרבה מדי פעמים אני מתרשמת שהסדרה או הסרט פחות משובחים ויותר רדודים מאשר הספר המקורי. יש כמה יוצאי דופן, בהם אין הבדל בתוכן או ברמה בין הספר לבין הסידרה/ספר ואפילו מקרים בהם הסרט שידרג את הספר בעיני – למשל ב"גשרים של מחוז מדיסון" או בסידרה "בעיית שלושת הגופים".
הנקודה המעניינת השנייה שתפסה את עיני היתה בפיסקה שבה כתבת: "עד כמה אפשר לשפוט מעשים שנעשו בעבר, כשהמוסכמות החברתיות היו שונות, בסטנדרטים המוסריים של התרבות שלנו? האם אנשים סבלו פחות בעבר בגלל שהחוקים היו שונים – או שפשוט היו להם פחות אפשרויות להתלונן? ואולי באותה מידה – אנחנו מפספסים משהו כשאנחנו הופכים את החוקים לקשוחים כל כך שאי אפשר לפתח מערכות יחסים שהן תקינות?"
אני יודעת שיש מחלוקת בעניין הזה, אבל אם תשאלי את דעתי האישית, "אי ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש", או במקרה הספציפי – העובדה שהיה מקובל להחפיץ נשים, להפעיל עליהן יחסי מרות ללא התחשבות, העובדה שלא היה לנשים למי להתלונן, שלא היתה אופציה בכלל כי במקרה הטוב היו מתעלמים מהן ובמקרה הגרוע הן היו נענשות בעצמן…לא אומרת שגם אז זה היה נכון לעשות.
ונכון שמאז #me2 יש איזו תנודה קיצונית של המטוטלת לצד אחד, כך שנדמה שלא ניתן לפתח מערכות יחסית תקינות, אבל גם אין כנראה ברירה, כי כדי להגיע לאיזון, צריך כנראה להקצין לכיוון השני ממה שהיה מקובל ולא תקין, אבל גם זה לא מדויק שלא ניתן לפתח מערכות יחסים תקינות במצב הנוכחי, למי שבא בתום לב ומתנהג כראוי בשלב פיתוח מערכת היחסים.
אהבתיLiked by 1 person
תראי, ברור שהיה סבל שבגללו נוצרו החוקים החדשים אחרי ה #meToo אבל לא רק.
מצד שני, יש לי רושם שגם נוצרו כך מידי פעם מערכות יחסים שהיו בריאות לחלוטין. אני זוכרת שכשטיילתי באלסקה ב 2011 היה איתי זוג מטיילים מישראל שהוא היה בן 80 בערך, והיא היתה בת חמישים ומשהו, והם היו מאושרים יחד. אין לי מושג איך הם נפגשו, אבל נראה שמערכת היחסים ביניהם היתה מספקת מאוד.
ואפרופו להקצין לכיוון השני – יש עכשיו סרט תיעודי בנטפליקס של לואי ת׳רו שמדבר על מה שמכונה ה Manosphere שזו תנועה מאוד מיזוגנית של גברים שרוצים לחזור למצב שבו גברים שולטים בנשים, והטיעון שלהם הוא זה נובע מהעובדה שלנשים יש כיום יותר מידי כוח ולגברים אין…
אהבתיאהבתי
חיבבתי את הספר. חשבתי שהוא דועך לפני סופו.
בכל מקרה לגבי המשפט הזה – "אבל הסדרה עצמה שמה דגש מאוד גדול על משיכה פיזית שלה כלפיו. " גם בספר מדובר להבנתי במשיכה פיזית ופחות איטלקטואלית למרות שלכאורה המוקד הראשוני של המשיכה הוא פירסום הספר שלו, משאלה הכמוסה שלה.
אהבתיLiked by 1 person
בספר זה גם וגם – כלומר קיימת גם משיכה פיזית, אבל גם האינטלקטואלית קיימת במקביל. ובחלק האחרון של הספר שבו הם בבקתה שלה – היא אפילו אומרת שמשהו בנוכחות הפיזית שלו מפריע לה, וזו לא המשיכה שלה כלפיו.
אהבתיאהבתי