איפה אתם בחג המתקרב – בכל זאת ולמרות הכל?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

באופן עקרוני, הייתי אמורה לחגוג עם ההורים שלי, כשאחותי ומשפחתה מצטרפים אלינו. אחי וגיסתי והילדים יחגגו אצל ההורים שלה, ובגלל שההורים דתיים הם יצטרכו להשאר אצלם לכל החג – אחרת הם היו באים לאכול צהרים ביום החג (זה מה שאחותי ומשפחה עושים כשהם חוגגים אצל ההורים של גיסי שהם לא דתיים).

אבל עכשיו אנחנו במלחמה – אז כנראה שנחגוג את הפסח כפי שחגגנו אותו בקורונה לפני שש שנים. או לפחות אני והמשפחה של אחותי שהיתה אמורה לנסוע להורים שלי אבל ויתרו על זה בגלל הסכנה בנסיעות בין עירוניות. ואני אישית אצטרך לנסוע הלוך וחזור לירושלים בתחבורה ציבורית, מה שלא נשמע לי מפתה בלשון המעטה.

אני חושבת שההורים שלי מאוכזבים מזה שאני לא לוקחת את הסיכון, ואם היה מצב שבו יכולתי לנסוע רק בהלוך הייתי אולי שוקלת את זה. אבל אני לא יכולה להשאר אצלם יותר מלילה אחד – יש לי בבית שני חתולים שאני מן הסתם לא יכולה לקחת להורים שלי, ואין לי מישהו שאני סומכת עליו שיבוא להאכיל אותם ולטפל בהם למשך תקופה ארוכה. אפילו אם גיסתי ואחי היו זמינים (והם לא, כי הם עברו להורים שלה מאימת הטילים) אני לא בטוחה שהייתי סומכת עליהם להגיע אלי כל יום.

כל זה למרות שנראה לי שאמא שלי יותר סובלת מהרעיון שאהיה לבד מאשר אני סובלת מלהיות לבד פה…

לי דווקא חלב במובן הזה שההורים שלי כבר מאוד מבוגרים, וכנראה שאין לנו כמשפחה עוד הרבה שנים לחגוג איתם, במיוחד במצב שבו נוכל לחגוג איתם בבית שלהם. הקושי כאן הוא לדעתי יותר של האחיינים והאחייניות שלי שהם עדיין מאוד צעירים ולא בהכרח זכו לבלות איתם הרבה שנים.