ולדימיר, חלק שלישי (סיכום?)

הסיפור של ולדימיר, כפי שהוא מוצג בספר ובסדרה – מנסה לספר לנו סיפור על מערכות יחסים, ובעיקר על ההקשר המיני של רבות מהן, למרות שהספר והסדרה שניהם מספרים סיפור שונה.

הספר מתמקד במורכבות של החוויה של מרצה שמקיים יחסי מין עם סטודנטיות – בהחלט מוזכרת בו העובדה שבגלל פערי הכוח בין שניהם יש פה יחסי כוח לא מאוזנים שהובילו לפגיעה בנשים עצמן (גם אם פעם היו מתעלמים מכך). אבל מעבר ליחסי הכוח האלו – יש גם פערי כוח בין אלו שיכולות להשתתף בחוויה לבין אלו שלא בהכרח ״ראויות״ לה כי הן לא יפות ומקסימות מספיק (או שהן בעצם גברים), ולא זוכות אפילו ליתרונות של הקרבה הזמנית למרצה.

הסדרה לעומת זאת מנסה להעלות טיעון אחר – שבו מערכות היחסים האלו אולי לא היו הכי קלות או נעימות, אבל הן היו חוויה משמעותית עבור הסטודנטיות, ואפילו אולי מהנות (או פחות מביאות תועלת מקצועית) במקרים מסוימים. ויש מי שיכול להגיד שבעצם ההגבלה הזו על היכולת ליצור מערכות יחסים או לקיים יחסי מין גם כשקיים פער כוחות בין המשתתפים במערכת היחסים הזו – החברה בעצם מנסה לשלוט ביכולת של נשים להחליט עצמאית על המיניות שלהן.

והאמת היא נראה איפשהו באמצע. יש את אלו שנהנו, ויש את אלו שנפגעו – ואף אחת מהחוויות לא מבטלת את השניה.

ואני לא יודעת אם יש פה פשרה טובה בין שני הקצוות האלו, או שבכלל יכולה להיות פשרה. הרי אי אפשר לדעת מראש מי תהיה זו שתפגע ומי תהיה זו שתהנה מהחוויה, אולי מלבד אלו שייפגעו בלאו הכי כי הם לא יקבלו את ההזדמנות מלכתחילה.

ובמצב כזה, אולי באמת הפשרה הטובה ביותר היא למנוע מערכות יחסים כאלו?


רבים טוענים, ובצדק כנראה, שהסדרה הפכה את מערכת היחסים בין הגיבורה לבין ולדימיר למערכת יחסים שטחית למדי שבה היא מריירת עליו כמו נער מתבגר וספוג הורמונים – אבל לא  הרבה יותר מזה. ומעבר למערכת היחסים השטחית הזו – בסדרה הגיבורה לא נראית כמו אישה אופיינית בת חמישים ומשהו, אלא יותר כמו שחקנית הוליוודית שהיא יפה משמעותית מהממוצע, ודואגת לטפל בעצמה באמצעים כאלו ואחרים כך שהיא לא תזדקן כמונו בני האנוש.

וכשהיא נראית בסדרה כפי שהיא נראית – לא ממש מפליא שהקולגה שלה נמשך אליה, גם כשהוא צעיר ממנה משמעותית, וגם אם הוא מספיק מקסים וחתיך להשיג כמעט כל אישה שהוא יהיה מעוניין בה.

ה״יפויי״ הזה של המציאות קורה גם לדמויות אחרות. ולדימיר למשל מתואר בספר כגבר בלונידי ונאה – אבל כגבר בן ארבעים שמתחיל ממש קצת להקריח, ובסצנה שבה הוא שוחה בבריכה הוא מתואר כגבר שעיר למדי. אבל הסרט ״מצעיר״ אותו לבחור בן עשרים ומשהו, שתואם למודל היופי הגברי הנוכחי עם גוף חלק ולא שעיר בעליל.

ואם אתם לא מאמינים שיש גם מודל יופי גברי מושרש – בואו ראו לי סרט הוליוודי אחד שבו לגיבור יש שיער בחזה והוא מוריד חולצה (חוץ מאולי קומדיות כמו ״בתול בן 40״ שבו שיער הגוף של הגיבור הוא בדיחה).

וכשב 2022 עמנואל מקרון רץ לנשיאות צרפת והחליט למשוך את הקול הנשי בעזרת תמונה שבה הוא חשף חזה שעיר, הרבה נשים שגדלו על מודל היופי הנפוץ הזה לא הצליחו להבין שבעצם מדובר על תמונה שנועדה למשוך נשים שמודל היופי הגברי שלהן מציאותי (ובריא) יותר.


בנוסף לדימוי הגוף הבריא יותר לכאורה, הספר גם מנסה לתת למערכת היחסים עומק רגשי ואינטקטואלי מסוים שלא עובר בסדרה. זה מתחיל גם בנראות, כלומר בעובדה שהגיבורה היא אישה נאה, אבל ״נאה לגילה״ ולא יפיפיה באופן חריג. באותה מידה גם ברור שולדימיר הוא גבר נאה ושהגיבורה נמשכת אליו פיזית – אבל המשיכה שלה עמוקה יותר וכוללת גם משיכה אינטלקטואלית. ובמהלך הספר נראה שלפחות מבחינה אינטלקטואלית – ולדימיר נמשך אליה חזרה, מה שגורם לה להרגיש במשיכה הזו ולשאול את עצמה עד כמה היא כוללת היבטים שהם מעבר לשיחות מעניינות על ספרים.

אבל מערכת היחסים הזו (שמשלבת קשר אינטלקטואלי אותנטי עם משיכה מינית שכנראה לא תוכל לשרוד לאורך זמן) היא בעצם לא ממש ״התאהבות״, אלא יותר אובססיה שממלאת איזשהו צורך נפשי של הגיבורה.

במובן מסוים הסיפור מזכיר לי את השיר Ava Adore של להקת ה Smashing Pumpkins שגם הוא מדבר על אהבה אובססיבית בשורה של דימויים מאוד מעניינים. אחד מהם מאוד דיבר אלי בהקשר הזה:

You'll be a lover in my bed, and a gun to my head

לשורה הזו יכולות להיות כמה פרשנויות – כשבולטת היא שקיים פה קשר היבטים מאוד קיצוניים לטובה (סקס טוב) אבל גם היבטים גרועים עד כדי סיכון חיים (אקדח לרקה). אבל ״אקדח לרקה״ והלחץ שנלווה אליו יכולים לא פעם לגרום לשינויים קיצוניים שלא היו מתאפשרים בשום דרך אחרת. ובמובן מסוים, ההתאהבות הזו בולדימיר והסכנות סביבה אכן גרמו לגיבורה להתחיל לכתוב שוב אחרי שנים של מחסום כתיבה בלתי פתיר.


ובמובן מסוים הקשר הזה גם מזכיר לי ציטוט מהספר ״לאכול, להתפלל לאהוב״:

"ואתה, בבקשה אל תצחק עלי עכשיו, אבל אני חושבת שכל כך קשה לי להתגבר על הבחור הזה, כי באמת האמנתי שהוא הנפש התאומה שלי"

"את בטח צודקת. הבעיה שלך זה שאת בכלל לא מבינה מה זה אומר, 'נפש תאומה'. אנשים חושבים שנפש תאומה זה מישהו שהוא שתי-טפות-מים כמוהם, וזה מה שכולם רוצים. אבל נפש תאומה אמיתית היא כמו ראי, היא האדם שמראה לך כל מה שבולם אותך, האדם שמגלה לך שאת יכולה לשנות את החיים שלך. נפש תאומה אמיתית זה האדם הכי חשוב שתפגשי בחיים, כי הוא מסוגל להרוס את החומות שלך ולהעיר אותך בזבנג. אבל לחיות כל החיים עם נפש תאומה? מה פתאום? זה כואב מידי. נפשות תאומות נכנסות לחיים שלך רק כדי לחשוף עוד שכבה בעצמך, ואז הן עוזבות. ותודה לאל שהן עוזבות. הבעיה היא שאת לא מוכנה לעזוב בשקט את הנפש התאומה הזאת. ״

יכול מאוד להיות ש״נפש תאומה״ הוא מושג שגדול מידי על מערכת היחסים בין הגיבורה שלנו לבין ולדימיר, אבל הקשר ביניהם מצביע לה על מה שמפריע לה בחיים, ומכוון אותה לאיך היא כן יכולה לשפר אותם.

 ולדימיר מעולם לא היה אמור להיות חלק קבוע מחייה של הגיבורה, לפחות לא כמאהב ומושא לאהבה. כנראה שלכן הסדרה דואגת ״להרוג״ אותו (כנראה) בסוף, אבל בספר נשמע שהגיבורה עדיין בקשר איתו ועם אישתו, ושהם עדיין משוחחים מידי פעם. אבל לא ממש ברור האם מדובר על קשר חברי וקבוע – או קשר מקצועי ידידותי שמתרחש רק בין כותלי האוניברסיטה, ושיתנתק ברגע שהגיבורה תפרוש סופית מתפקידה כמרצה.

אבל ולדימיר כמושא לתשוקה היה במובן מסוים זרז לגיבורה בכך שהוא בהחלט גרם לה להתחיל לכתוב שוב – ובנוסף לטלטלה מספיק גדולה בחייה האישיים כדי לבחון מחדש את יחסיה עם בעלה ולשנות אותה לשביעות רצון שניהם בסופו של דבר (גם אם ייתכן שבעתיד הם יאלצו לבחון דברים שוב).

למרות שכנראה ההגדרה של ״זרז״ היא לא בהכרח נכונה פה מבחינה כימית זרז הוא חומר שבסופו של דבר לא משתנה במהלך התגובה הכימית שבה הוא משתתף, אבל נראה שמערכת היחסים הזו גם קידמה את ולדימיר בחיים הפרטיים שלו ובזוגיות שלו עם סינתיה לאורך זמן.


ובמובן מסוים, אני חושבת שכולנו יכולים לראות שיקוף מסוים של החוויות שעולות בספר בחיים שלנו.

אני למשל זוכרת שהיתה לי חברת ילדות בגיל מאוד צעיר לפני שעברנו לארה״ב כשהייתי בת 11, שנפגשנו שוב בצבא לתקופה מסוימת כשהיא שירתה איתי באותה יחידה ותחת אותה מפקדת בחיל האוויר.

הייתי בתפקיד שבו לא מעט מהחיילות ששירתו איתי יצרו קשרים זוגיים עם טייסים בבסיס, כי היו לנו קשרים קצת רופפים עם הטייסות שאפשרו את ההיכרות הזו למי שרצתה. וגם אותה חברת ילדות מאוד רצתה קשר כזה – אבל בניגוד לשאר החיילות שהצליחו להגיע למערכת יחסים יציבה מול טייס כזה או אחר (גם אם היא היתה קצרת טווח באופן שאופייני לגילאים האלו), אותה מכרה לכל היותר הצליחה להגיע למצב שבו טייס כזה או אחר שכב איתה פעמיים שלוש, וזרק אותה. והחוויה הזו חזרה על עצמה עם כמה וכמה טייסים, עד שהיא הועברה לבסיס אחר מסיבות חברתיות (למרות שבדיעבד אני שואלת את עצמי עד כמה המפקדים שלנו היו מודעים להתנהלות שלה ועד כמה זה נתפס כחלק מהבעיות החברתיות שהובילו כך שהיא הועברה מהבסיס).

אני מצד שני גם אני נמשכתי לטייס כזה או אחר מידי פעם, אבל מעולם לא היה לי את האומץ לפעול בנושא. פעם אפילו יצא לי לנסוע עם אחד הטייסים האלו בטרמפ הביתה – וכל הסיעה פשוט לא פתחתי את הפה, ובמקום לפחות ליצור קשר ידידותי גרמתי לנסיעה להרגיש לא נוחה ולא נעימה.

לאחרונה יצא לי לשוחח על זה עם ידיד שלי – והודיתי בכך שלמרות שברור לי שהחוויה שלה היתה מאוד לא נעימה (בלשון המעטה) ובהחלט לא בריאה, בעצם די קינאתי בה אז על היכולת הזו, ובהרבה מובנים גם כיום אני חושבת שהייתי מעדיפה לחוות אז את החוויה שלה – במקום את החוויה הבטוחה אך משעממת שלי. בעיני החוויה הזו של היכולת הזו ליצור את הקשרים הראשוניים האלו עם הטייסים (או בעצם עם גברים בכלל) בגילאים הללו נשמעה לי (ועדיין נשמעת לי) עדיפה בהרבה על הביישנות שלי באותה תקופה שמנעה לחלוטין את היכולת ליצור איתם קשר.

הידיד מצידו לא הסכים – והוא טען דווקא שהדחיה שכרוכה בלהיות סקס חד פעמי של אותם טייסים כנראה גבה מחיר רגשי ונפשי גבוה יותר מאשר תחושת הסיפוק של היכולת ״לתפוס״ אותם מלכתחילה.

מה שבעצם מקביל במובן מסוים למערכות היחסים שהיו לבעלה של הגיבורה עם הסטודנטיות שלו (כשהוא בתפקיד הטייס) – אבל בעצם גם במערכת היחסים של הגיבורה עם ולדימיר.

כי הרי בשיא העלילה היא ״זוכה״ לשכב גם גבר נאה וצעיר יותר שהיה מבחינתה מצד אחד מאוד מושך ומצד שני בלתי מושג. האם עצם העובדה שהיא הצליחה לממש את המשיכה הזו (אבל באירוע שהיה ברור שהוא חד פעמי) יכולה היתה לתת לה תחושת נצחון ולהחזיר לה את הנשיות שהיא חשבה שהיא איבדה עם הגיל? או שאולי מדובר פה על אירוע חד פעמי שאולי לכאורה היה שיא, אבל כזה שהוא חסר משמעות לחלוטין, והיאתצטער שהיא בחרה להגיע אליו מלכתחילה?

16 תגובות

  1. תמונת הפרופיל של sivi sivi הגיב:

    לגבי מודל היופי, אני חושבת שזה עיניין של אופנה. האופנה היום גברים נטולי שיער בחזה כמו שהאופנה היום היא נשים נטולות שיער באזור הערווה. האם זה מודל יותר ראלי, אני לא יודעת. אבל מה שאני כן יודעת שאופנות מתחלפות באות והולכות.

    בספר לא הרגשתי שהיא זוכה היא ממילא חשה שמיניות ממנה והלאה. אבל שוב אני חושבת שזה מייצג אופנה עכשיווית שבה גברים צעירים נמשכים או מקיימים מערכות זוגיות עם נשים בוגרות מהם בשנים.

    Liked by 1 person

    1. תמונת הפרופיל של adiad adiad הגיב:

      זה בדיוק עניין של אופנה, אבל אופנה מייצגת מודל יופי שלא כל אחד או אחת מעוניינים להיות חלק ממנו.

      ומסתבר שגם אם מציגים לנו מעין נורמה שנשים מסירות שיער מאיזו הערווה (משהו שנהפך לאופנה בהשראת סרטי פורנו) – מסתבר שרוב הנשים לא עושות את זה, במיוחד לא עם שעווה.

      והיא בהחלט לא מינית בספר – אבל מאוד נהנית מהסקס עם ולדימיר.

      ודרך אגב, מסתבר שהשחקן שמשחק את ולדימיר שיחק תפקיד דומה של גבר צעיר במערכת יחסים עם אישה מבוגרת משמעותית בסרט הרביעי של ״ברידג׳ט ג׳ונס״ (הוא בעצם החבר הצעיר בן העשרים ומשהו של ברידג׳ט בת החמישים ומשהו) – ומסתבר שבחיים האמיתיים החברה שלו באמת מבוגרת ממנו ב 5 – 6 שנים…

      אהבתי

      1. תמונת הפרופיל של sivi sivi הגיב:

        אני לא יודעת אם רוב הנשים עושות או לא עושות אותו. אין לי נתוני מחקר וממילא אנשים נוטים לעשות מה שנתפס בעיניי החברה ליפה.

        Liked by 1 person

      2. תמונת הפרופיל של adiad adiad הגיב:

        אני עשיתי בזמנו קצת מחקר באינטרנט וגיליתי שלמרות שלכאורה סדרות טלוויזיה כמו ״סקס והעיר״ או ״הטופ מודל הבאה של אמריקה״ הפכו את השעווה במפשעה ל״חובה״ – רוב הנשים לא בהכרח עשו אותה. אני יכולה גם להעיד מהמלתחות בחדר הכושר שלי שכך המצב.

        אהבתי

  2. תמונת הפרופיל של motior motior הגיב:

    לא ראיתי את הסדרה ומה שאת כותבת ממש לא מושך אותי לראות אותה, אבל תודה על הסקירה והמחשבות

    Liked by 2 אנשים

    1. תמונת הפרופיל של adiad adiad הגיב:

      אין בעד מה.

      אהבתי

  3. תמונת הפרופיל של empiarti empiarti הגיב:

    גם אני לא צפיתי בסידרהולא נראה שאצפה בה

    Liked by 2 אנשים

    1. תמונת הפרופיל של adiad adiad הגיב:

      בסדרה באמת לא שווה לצפות – הספר הוא בכל זאת טוב יותר משמעותית, אבל כנראה דורש איזשהו חיבור אישי לנושא.

      אהבתי

  4. תמונת הפרופיל של arikbenedekchaviv arikbenedekchaviv הגיב:

    עדי, כתבת ממש מחקר על הסדרה, על הנושאים השונים שעולים בה.

    תודה לך.

    Liked by 2 אנשים

    1. תמונת הפרופיל של adiad adiad הגיב:

      תודה, אני מקווה שנהנית לקרוא את מה שכתבתי, גם אם לא צפית בסדרה והעדפת לא לקרוא את הספר.

      Liked by 1 person

      1. תמונת הפרופיל של arikbenedekchaviv arikbenedekchaviv הגיב:

        בהחלט נהניתי, וקראתי בסקרנות רבה. עשית עבודת סקירה, ביקורת והשוואה רצינית מאוד.

        Liked by 1 person

      2. תמונת הפרופיל של adiad adiad הגיב:

        תודה!

        אהבתי

  5. תמונת הפרופיל של אמאל'א אמאל'א הגיב:

    זה בעיני הפוסט הכי יפה ומעמיק שכתבת על הסידרה, והוא נוגע במקומות עמוקים ומשמעותים מעבר למה שראיתי בעצמי.

    מאוד אהבתי את מה שכתבת על זרזים ונפשות תאומות. אני חושבת שאלו שני דברים שונים. אני לא לגמרי יודעת מה זה בדיוק נפש תאומה ואם זה מושג אמיתי. נפש תאומה נשמעת לי כמו אדם שמאוד דומה לי ולכן אנחנו מבינים זה את זה אינטואיטיבית. בעלי הוא האדם שמכיר אותי הכי טוב בעולם ואני חושבת שאני מכירה אותו יותר מכל אחד אחר. אבל אני לא חושבת שאנחנו נפשות תאומות, כי אנחנו שונים מהותית, לשמחתי, בהרבה מאוד דברים. אנחנו מבינים אחד את השני, אבל לא תמיד מסכימים. בנוסף גם התקשורת ביננו מאוד חשובה להבנה הזאת, כי אנחנו לא מבינים אחד את השניה טלפטית – אנחנו חייבים לדבר על הדברים כדי שבאמת נבין אחד את השני. נפשות משלימות יותר מתאומות, וזה מאוד נכון בשבילי.

    לגבי זרזים – אני בהחלט מבינה את המושג, ובאמת לא תמיד הזרזים נעימים. הם יכולים להיות קשים אפילו ומטלטלים, כדי שנעזוב את המוכר והידוע ונעז להתקדם למקום אחר ויותר טוב. זוכרת את הבחור המאוד לא נעים שיצאתי איתו כמה פעמים ואחריו החלטתי ללכת לטיפול פסיכולוגי כי הבנתי שאני לא נמשכת לאנשים שאיתם אוכל לבנות קשר חיובי. בהחלט זרז.

    לגבי מה שכתבת על עצמך ועל החברה שלך והחברות האחרות. אני חושבת שהביישנות שלך כנראה הגנה עליך מפגיעה, אבל גם מבינה את זה שאת מצטערת על כך שלא התגברת עליה באותה תקופה. אני זוכרת את התיכון והצבא כתקופה בה היו לי חברות שהיה להן הרבה יותר קל להתחבר לגברים, בעוד אני הקפדתי להשאר ידידה שלהם, כלומר – לשמור על מרחק קבוע ולא להפגע. אני חושבת שקשר זוגי הפחיד אותי הרבה מאוד שנים, ולקח לי זמן (וטיפול) להתגבר על הפחד הזה. בדיעבד, על כל החיים שלפני ממיע – יש בי חרטה מסויימת על דברים שנמנעתי מהם או דברים שעשיתי ולא הייתי צריכה, ואני חושבת שאי אפשר לחיות בלי להצטער על משהו. כי לחיות זה לטעות: להסתכן יותר מדי או פחות מדי, ואי אפשר לדעת מה היה קורה אילו. הזמן היחיד בו אנחנו יכולות לבחור משהו הוא עכשיו, וזה מספיק טוב.

    Liked by 1 person

    1. תמונת הפרופיל של adiad adiad הגיב:

      אני חושבת שב״לאכול להתפלל לאהוב״ שמשם הבאתי את הציטוט לגבי הנשמות התאומות והיא מדברת על החבר שהיה לה בתקופה שהיא התגרשה (היא לא אומרת את זה מפורשות בספר אבל כנראה היה לה איתו רומן לפני שהיא תהגרשה והוא זה שהוביל אותה להתגרש). וזה קשר שבהתחלה נרא היה אידאלי ו,מושלם״, אבל התחיל להתפרק ברגע שהתחילו בעיות (מצבה הנפשי של היבורה הפך להיות רוע כשהיא התחילה להתגרש והגירושים היו מכוערים).

      אבל במקביל למשל החבר הזה היה מי שהציג לה את הגורו ההודית שהיא התחילה להאמין בה (למרות שיש סיפור על בעיות בכל מה שקשור לתנועה שהגורו הזו מובילה, אבל זה סיפור אחר) – ובעצם הוביל אותה לבודהיזם שיא לא הכירה לפני כן. מרות שגם פה יש בלבול מסוים בין בודהיזם להינדואיזם שמאוד אופייני למאמינים מערביים, אבל גם זה יפור אחר.

      אז ה״נשמה התאומה״ זה מצד אחד מערכת היחסים של חילת האהבה ביניהם שהיתה בעצם השלב שבו זה מעין ״ירח דבש״ ואובססיה לפני שההיכרות המעמיק והמציאות ״מפריעות״ לה – אבל גם עצם ההכוונה הרוחנית שהיא היתה צריכה. בעצם הרוחניות הזו היתה חלק מהתהליך שגרם לה להבריא ולהתקדם בספר, אבל גם במשך כל החיים.

      לגבי החברה הזו לשעבר – מצד אחד זו באמת היתה חוויה, אב מצד שני בעצם בחוויה הזו היה גם הרבה מאוד רע, כי בעצם כולם ידעו עד כמה היא נואשת לחבר טייס, והטייסים מאוד ניצלו את זה – אבל גם היחידה היא הפכה להיות מקור ללעג וכינויים כמו ״מזרון״. תתארי לך להגיע כל יום ליחידה בצבא שזה בעצם כמו מקום העבודה ושאנים סביבך ילעגו לך על זה שכל הזמן דוחים אותך.

      מצד שני חלק מהיחס הזה נבע מהעובדה שהיא באמת היתה בן אדם לא נעים. חיילת אחרת שהיתה איתה בקורס סיפרה שבקורס למשל הבחורה הזו היתה מגיעה מאוחר לחדר שהיה משותף לה ולעוד כמה בנות והיתה מדליקה את האור למרות ששאר הבנות הלכו לישון והן ביקשו ממנה לא להדליק אור כמה פעמים.

      או למשל שירתנו יחד בתקופה שבה היה אסור לנו לבקש טרמפים הביתה חוץ מהטרמפיאדה שהיתה בכניסה לבסיסים של הצבא. ויום אחד שתינו קיבלנו טרמפ מהבסיס לצומת בדרך הביתה, והיא התחילה להזכיר לי על הפקודה הזו שאסור לנו לתפוס טרמפים – ואז בשניה שרכב עצר ליד תחנת האוטובוס שחיכינו בה היא רצה אליה. כל הקטע היה מן הסתם כדי לאפשר לה לעלות על הטרמפ קודם…

      אז אני מניחה שיש קשר בין הדברים.

      אהבתי

      1. תמונת הפרופיל של אמאל'א אמאל'א הגיב:

        מאוד אהבתי את הספר לאכול, להתפלל לאהוב. אני זוכרת את החבר, דיויד אני חושבת שקראו לו, שהיא היתה אובססיבית לגביו. לא את כל הפרטים שציינת, אבל מאוד אהבתי את הספר.

        זה נשמע שלחברה שלך היו בעיות חברתיות וחוסר מודעות לקודים חברתיים ולהתחשבות מינימלית באחרים, שגרמו לה להיות מבודדת, לא אהובה ולא מוערכת. היא כנראה באמת היתה נואשת לאיזה שהוא קשר מחזק, והיתה מוכנה להקריב הרבה בשביל זה.

        Liked by 1 person

      2. תמונת הפרופיל של adiad adiad הגיב:

        לגבי החברה לשעבר הזו – אני חושבת שכנראה מה שעמד מאחורי הבעיות החברתיות שלה מול החיילות בקורס ואצלנו ביחידה כנראה גם מנע ממנה לבנות קשר בריא עם טייס כזה או אחר. ייתכן שהיא פשוט היתה גרועה מסיבה כזו או אחרת בלבנות קשרים חברתיים או תלקשר בצורה טובה.

        מצד שני עצם הקלות שבה היא ״דילגה״ מטייס לטייס אולי הראתה גם להם שהיא לא מתעניינת בהם בתור אנשים אלא בתור סמל סטטוס, והם התייחסו אליה בהתאם.

        אהבתי

כתוב תגובה לאמאל'א לבטל