איזה מזל שלא נסעתי לפולין

בעקבות התגובה שלי לפוסט של אריק.

לקראת סוף כיתה י״א התבקשנו להירשם לנסיעה למחנות בפולין שהיתה אמורה לקרות באמצע שנת הלימודים הבאה בכיתה י״ב. אחת המורות שליוו אותנו אמרה שנרשמנו יחסית הרבה תלמידים – אבל איכשהו עד תחילת כיתה י״ב כל כך הרבה מהתלמידים שנרשמו פרשו שבסופו של דבר לא נשארה קבוצה מספיק גדולה כדי לשלוח לפולין ולכן הנסיעה בוטלה.

באותה תקופה הצטערתי על זה, אבל כיום אני מרגישה שזה כנראה יצא לטובה – בעיקר בגלל ״תקרית הג׳אקט״.

הנושא של הג׳אקט עלה באחד המפגשים הראשונים שהיו לנו לגבי הנסיעה אי שם לקראת סוף כיתה י״א. אחת מהמורות שהיו אמורות ללוות אותנו סיפרה לנו על ״תקרית חמורה״ שקרתה בשנתון או שניים מעלינו: באחד המחנות שבהם הקבוצה ביקרה המורים רצו לערוך טקס, ואחד התלמידים סירב ללבוש את הג׳אקט הרשמי של הקבוצה לקראת הטקס הזה. בשלב מסוים המורים הפסיקו להתווכח איתו וערכו את הטקס כשהוא לובש משהו אחר – אבל אז בדיעבד כשהוא ראה את התמונות, התלמיד הזה הודה בכך שהסירוב שלו לא התאים למעמד והוא אכן הצטער על כך שהוא לא לבש את הג׳אקט הזה לטקס.

וכבר אז בגיל 17, משהו באינטראקציה הזו הרגיש לי דפוק לגמרי, כי זו נשמעה לי כמו סיטואציה של התרכזות במשהו חיצוני ושולי, ולא משהו מעמיק במיוחד או רלוונטי בעיסוק בשואה. ברור שגם העקרונות, העצמאות. והחופש המחשבתי שאותו תלמיד ניסה להראות הם לא רלוונטיים באותה מידה, אבל הוא היה אז תלמיד בן 17 או 18, והמורים הם מבוגרים כך שההפרש הזה ברמת שיקול הדעת נשמעת לי עקרונית.

כיום גם העניין של ״לעשות טקס״ במקום נשמע לי מיותר. אם אנחנו נמצאים בפולין ועוד במחנה שבו היו כלואים קורבנות הנאצים – לא היינו יכולים לעשות משהו יעיל יותר מאשר טקס (שאפשר לעשות בארץ) כדי לזכור את הקורבנות ואת הסיפורים האישיים שלהם? לא יכולנו לנצל את הזמן לשיחה מעמיקה על מה בדיוק קרה במחנה ואיך אנחנו מרגישים לגבי זה – ואיך היינו רוצים לזכור את אירועי השואה באופן אישי?

משהו בכל תהליך הזה נשמע לי כמו משהו שעבורי לפחות לא היה משמעותי.

מה שכן היה עבורי משמעותי זה מה שאחת הדודות ניצולות השואה של אמא שלי (אישתו של אח ש סבא שלי) שלקחה את הילים והנכדים שרצו למסע איתה במחנות שבהם היא ואחותה עברו במהלך השואה.