אריק כתב ברשומה הבאה על דיונים שהוא עורך בפורום מסוים שכנראה רובם המכריע הם דיונים פורים, אבל לעיתים יש בהם שימוש פוליטי או ציני אחר שבו הם הופכים להיות אלימים מילולית למען ההנאה מהאלימות ולא בצורה שתורמת לדיון.
כלומר הם מהווים משהו שנקרא בשפת האינטרנט ״טרולים״. מדובר על אנשים שנכנסים לפורום או בלוג די לפרסם תגובות שאינן תורמות לדיון – אלא נועדו לפגוע, לעורר פרובוקציות, לגרור דיון לכיוונים לא רצויים (במקום להמשיך בכיוון הפורה שבו הדיון התנהל לפני כן), והקצנה של דעות או של ״אי הבנה״ של דברים שהם לכאורה ברורים מאליהם למשתתף ה״נורמטיבי״.
אבל מעבר להתנהלות הנראית הזו – מה שמאפיין את הטרול הוא המוטיבציה מאחורי התגובות. אין לו רצון אמיתי להשתתף בדיון או אכפתיות, אלא יותר רצון לקבל תגובה כזו או אחרת (ובעיקר תשומת לב) ממש בכוח, שעשוע או סיפוק מההפרעה (ואולי אפילו מהמצוקה) שהתגובה שלו מעוררת, או תחושת שליטה שהוא מקבל מהעובדה שהוא הצליח להפריע למישהו.
אבל כפי שכתבתי בתגובה שלי לאריק – השאלה היא מה הגבול בין טרול אמיתי – לבין מישהו שמגיב בצורה אמיתית ולא מתוך רצון לפגוע, אבל הסגנון שלו גורם לנו לראות בו טרול?
הדוגמא שנתתי באחת התשובות שלי לאריק היתה קשורה לאיך רצוי להעביר ביקורת לאדם שנשמע זקוק לה. הדוגמא שהבאתי יתה של אדם ללא כשרון כתיבה שחולם להפוך לסופר. האם ראוי שמי שמגיב איו יגיד לו באון ישיר שאין לו כשרון כתיבה – או שראוי רק לבקר את הספרים שהוא מוציא אחד אחד כדי כביכול לא לפגוע ברגשות שלו, בתקווה שלאורך זמן הוא יבין שאין לו את היכולת להפוך לסופר? האם אוסף הכשלונות הקטנים שיובילו להבנה הזו כואבים יותר או פחות מאשר הכשלון הגדול והאישי שיגידו לו שאין לו כשרון כתיבה מלכתחילה?
למי שלא מכיר, יש סדרה שהיא במקור בריטית ושעברה לנטפליקס בשם ״מראה שחורה״. הסדרה מנה לבקר את השימוש שלנו בטכנולוגיה עכשווית אבל גם עתידית ולהראות את החסרונות שלה.
בקטע הבא יש ספויילרים למי שלא רוצה לקרוא.
אחד הפרקים הוא פרק בשם ״שתוק ותרקוד״ שבו נער שמאונן מול מצלמת המחשב שלו מגלה שהאקרים צילמו אותו, ועכשיו הם דורשים ממנו לבצע מעשים יותר ויותר מתועבים רק כדי שהם לא יחשפו את הסרטון הזה וישלחו אותו לכל מי שהוא מכיר. חלק מהמעשים מבוצעים בשיתוף פעולה של אנשים אחרים שההאקרים גילו שהם מבצים מעשים אסורים (כמו גבר נשוי ששוכב עם זונות), וגם הם מאוימים בחשיפה כזו.
בסוף הפרק אנחנו מגלים שהאוננות לא היתה רק אוננות, אלא קרתה במהלך צפייה בתכנים פדופיליים, שהם אסורים מוסרית וחוקית. הידיעה הזו היא מה שגורם לו כמובן לבצע מעשים שהולכים והופכים להיות חריגים יותר ויותר מחשש שיתפסו אותו – אבל ההאקרים כמובן חושפים אותו (וגם את שאר האנשים שהם סחטו) בכל מקרה.
חשוב לציין בהקשר הזה שהחוק במדינות מערביות רבות רואה בהחזקת חומר פורנוגרפי של ילדים וצפיה בו עבירה פלילית, בטיעון שצריכה של החומרים האלו מעודדת ייצור שלהם – כלומר מלבד הדחיה החברתית שהנער יחווה כשיגלו את הנושא, הוא גם ייאסר למאסר פעיל.
ופה עולה השאלה: עד כמה ה״טרולים״ הם באמת טרולים כשהם פגעו כך באנשים לכאורה תמימים – או שהם חשפו בעצם אנשים שפשעו אבל לא היו נתפסים?
ויש את הסיפור הזה שקרה לפני למעלה מעשרים שנה. לטובת מי שלא יכול לקרוא – מדובר על אישה שהצטרפה לפורום בשם ״הריון בסיכון״ שהיה קיים אז באתר ווינט, וסיפרה סיפור טראגי על כך שהיא היתה בחודש תשיעי ובעקבות תאונת דרכים איבדה את התינוקת.
כמה חודשים אחר כך היא בישרה שהיא נכנסה שוב להריון, הפעם עם תאומות – אבל אז כשהיא כתבה על הלידה היא הפכה אותה ללידה קשה, ואז בעלה סיפר בפורום על כך שהתאומות נולדו מתות.
מנהלת הפורום ומנהלת פורום פסיכולוגיה המקביל (שהקוראים שמשום מה צופים בזבלון ״חתונמי״ יזהו אותה כפסיכולוגית בתוכנית) רצו לתמוך בה וניסו לגלות היכן היא ילדה – אבל גילו שלא היתה באף בית חולים לידה של תאומות מתות במהלך הלילה, וכך התגלה שהתרחשה תרמית.
בדיעבד הרבה נשים גילו סתירות בסיפור של המשתתפת הזו – אבל הן התעלמו מהן בין השאר כי היא היתה משתתפת מקסימה שהתחבבה על אנשים בפורום, וגם תמכה בלא מעט משתתפות אחרות.
והתמיכה הזו הופכת את ההשתתפות של ה״טרולית״ לנושא שהוא מורכב יותר. כלומר היה בהחלט טבעי שהנשים בפורום הרגישו שהן איבדו את האמון בפורמט בגלל שהיא הצליחה ״לעבוד״ עליהן – אבל מצד שני היכולת שלה לשכנע נבעה גם מהיכולת שלה לתמוך ולתרום לאחרות בתוך המסגרת, והיא לא רק ״שׁאבה״ תשומת לב מאחרות. אני מניחה שהתנהלות שבה מישהי רק שואבת כוחות ולא תורמת היתה נתפסת כבעייתית הרבה קודם בפורום שכזה, והיא היתה נפלטת ממנו הרבה לפני שהיא היתה נאלצת להמציא סיפור לידה טרגי.
כמובן שה״טרולים״ שאנחנו פוגשים ברמה היומיומית שלנו רחוקים מלהיות ערמומיים אך מזיקים כמו שני הטרולים הנ״ל. לא פעם אנחנו נפגעים מהם – אבל הפגיעה היא לא הרסנית כפי שקרה בשני המקרים שציינתי.
אבל לדעתי החוויה האנושית באינטרנט מאוד רחבה – ולא פעם יכולה בקלות לטשטש גבולות שברורים לנו מאוד במפגשים פנים מול פנים.
קודם כל – עצם העובדה שאנחנו לא יכולים לקרוא שפת גוף בשיחה אינטרנטית משפיעה באופן מאוד חזק על התקשורת בינינו כבני אדם – ולא לטובה. כשאנחנו רואים את הבעות פנים, היכולת שלנו להבין את הרגשות של האדם מולנו (שנפגע, או שמח, או כועס) גבוהה בעשרות מונים מאשר רק בהודעות טקסט. לא פעם הבעת פנים או תנועות אחרות של שפת גוף ישלחו לנו מסר על מצבו הרגשי של מי שעומד מולינו גם בלי שהוא יצטרך להגיד את זה בצורה מפורשת. לכן בתקשורת ״אינטרנטית״ אנחנו לפעמים לא חושבים על ההפסד של הפן הזה בתקשורת הבין אישית ולכן לא מבינים שיש צורך להעביר את המסר שלנו בצורה מלאה באמצעים אחרים. לא סתם רבים אוהבים להשתמש באימוג׳ים כשהם כותבים הודעות בכתב – במובן מסוים הם חיקוי של שפת הגוף שהיינו מגלים בשיחה פנים מול פנים.
אבל מעבר לזה, אני חושבת שיש משהו שמאוד קל לפעמים לפספס בכתיבה באינטרנט בכלל ובבלוג בפרט . לדעתי לא פעם הכתיבה האינטרנטית שהיא ברובה אנונימית מאפשרת לנו לכתוב לא פעם דברים אישיים ואינטימיים – וזה יוצר לקוראים יחסית בקלות תחושת אינטימיות שלא היתה בהכרח מתקיימת מחוץ לאינטרנט, לפחות לא כל כך מהר או בכזו קלות יחסית. לכן לעיתים קל לשכוח שרוב המגיבים לנו בכל מסגרת אינטרנטית, גם הקבועים, הם בעצם אנשים שבקושי מכירים את הכותב.
וזה לא רק העובדה שההיכרות בין הכותב לקורא היא רק וירטואלית, אלא בעצם ההיכרות מהסוג הזה שונה מאוד מהיכרות פנים מול פנים. ההבדל נובע בין השאר מהעובדה שבהיכרות מלא פנים מול פנים אנשים מתרשמים משפת גוף של מי שעומד מולם, ואולי גם מכירים אותו או אותה כחלק מסביבה כוללת יותר שבה אנחנו יכולים להתרשם מהאדם מולנו גם דרך הקשר שלו מול אנשים אחרים, וכך לקבל תמונה יותר שלמה שלו. וכשיש את התמונה השלמה הזו – היכולת של כל אדם לבחון את הסיפורים שאותו אדם מציג לנו בכתב הופכת להיות עשירה ומדויקת יותר.
אבל לאינטימיות המהירה הזו יכולה להיות תגובת נגד של הקוראים והמגיבים שגם היא מאוד אינטימית, גם כשהאינטימיות האישית והרגשית הזו לא ממש נוצרה – וגם כשהיא לא רצויה. לדוגמא, לא פעם יש מגיבים שאוהבים להגיב במה שמכונה ״אהבה קשוחה״ או tough love באנגלית. בחיים פנים מול פנים כנראה שאותם אנשים היו מגיבים כך רק לאנשים שמאוד קרובים אליהם, אבל לא פעם דווקא באינטרנט קל להם יותר להפעיל את זה על אנשים שהם בקושי מכירים, לכאורה לטובתם של אותם אנשים. הבעיה היא כמובן שלא פעם זה מופנה כלפי אנשים שלא בהכרח מעוניינים ביחס כזה מצד אנשים זרים, גם אם המסר הוא בסופו של דבר נכון.
השוני הזה בדינמיקה יכול לעזור לנו להגדיר את גבולות הדיון שמרגישים לכל אחד מאיתנו נוחים. אמנם היה נחמד אם כולנו היינו מסכימים על איך ראוי להתייחס למי שמגיב אלינו גם כשמדובר בכתיבה באינטרנט, אבל דווקא היכולת להגיב אחרי מספר דקות של חשיבה יכולה לעזור לנו לקחת רגע, לנשום עמוק, ולחשוב איך להגיב בצורה יותר מחושבת ורגועה.
כמובן שהפרופורציות האלו משתנות בכל סיטואציה – ובעיקר בגלל שכל אחד מאיתנו שונה.
ובסופו של דבר מה שיפה בתקשורת הזו שנעשית באינטרנט הוא שלכל אחד מאיתנו יש את האפשרות להגדיר מה נוח לו או לה באופן עצמאי, ולנווט את התקשורת שלנו מול אחרים בצורה שתאפשר את הנוחות הזו.
התיירת המקרית 
רשומה חשובה.
רק להדגיש – ברשומה שלי עסקתי אך ורק בפוגענות ברמה האישית והבינאישית.
המוטיבציה והסיבות לא משמעותיות. כשאדם נפגע ומאויים ומוטרל – כל הסיבות ה"אובייקטיביות" חסרות ערך.
אהבתיLiked by 1 person
בהחלט – אבל מצד שני, תחושת המוטרדות היא משהו מאוד אישי – לכל אחד מאיתנו כנראה יש רגישויות שונות להרגיש מוטרד. אם אני אקח את שנינו כדוגמא – אני חושבת שאנחנו לא פעם מתמודדים עם ביקורת / תגובה שלילית בכך שאנחנו מתווכחים חזרה עם אותו מגיב. אבל יש אנשים אחרים שמסיבות כאלו ואחרות הגישה הזו פחות מתאימה להם ולכן תגובה שלילית או ביקורתית יכולה להטריד אותם הרבה יותר.
אהבתיאהבתי
עדי,
יש הבדל בין ביקורת על מעשה לבין תגובה לגופו של אדם.
זה לא ענין של רגישות מטגזמת – זה הבדל עקרוני ומהותי.
אהבתיאהבתי
אני קיבלתי פה בבלוג לא מעט תגובות לא נעימות ואפילו קשות בין אם ממגיבים קבועים ובין אם ממגיבים אקראיים, ומעולם לא הגעתי למצב שבו נעלבתי קשות…
אהבתיאהבתי
זו את.
אני לא מוכן לקבל תגובות פוגעניות. ואני חוזר שוב – אינני עוסק בביקורת, אלא בתגובות פוגעות שבינן לבין ביקורת אין קשר.
לכן, לפחות מבחינתי, אנחנו מדברים על דברים שונים לגמרי.
ורק כהערה נוספת:
המדיום הטקסטואלי הוא תקשורת מצומצמת מאוד. בלוג הוא אזור פרטי ובטוח. גם אם בלוג מפורסם במקומות שונים, הוא אישי ותגובות אישיות שליליות פוגעניות במיוחד.
אני לא מוכן לסבול אלימות גם באזורי שיח, שאינם אישיים.
אהבתיLiked by 1 person
בלוג נותן לך תחושה שהוא פרטי ואישי – אבל הוא לא.
תתפלא כמה פרטים ביוגרפיים ״נפלטים״ לנו בבלוג בלי שנשים לב. ייתכן שאת חלקם אנשים שזרים לנו בחיים מחוץ לבלוג לא יזהו – אבל הרי אף אחד מאיתנו לא יכול להבטיח שמישהו מהמשפחה או העבודה לא יגיע במקרה לבלוג שלנו (או יקרא את הפוסטים שלנו בפורום כזה או אחר) ויזהה אותנו לפיהם.
תחשוב למשל על פוסטים שאני כתבתי שבהם ביקרתי את ההורים שלי – איך אתה חושב שהם היו מרגישים אם במקרה הם היו נתקלים בפוסטים האלו שבהם אני כותבת עליהם דברים שליליים ואנשים מגלים כלפי אמפתיה – בלי שלהם כהורים וכבני אדם יש את היכולת להציג את הצד שלהם?
וכן, דברים כאלו יכולים לקרות – ואכן קרו. יש למשל סיפור ידוע על בלוגרית אמריקנית שהיתה מפורסמת בתקופה שהבלוגים היו בשיאם שכתבה על מקום העבודה שלה בשם בדוי ובלי לציין את שם חברה – ועדיין עלו עליה, והיא פוטרה ממנו בגלל הפוסטים:
https://en.wikipedia.org/wiki/Heather_Armstrong#%22Dooced%22
ותתפלא כמה מידע כביכול מוסתר הצלחתי לגלות על אנשים רק בגלל ״פליטת מקלדת״ שבה למשל הם כתבו בטעות את השם האמיתי של אדם מסוים במקום את הכינוי שלו בבלוג. לא תאמין כמה מידע אפשר להסיק (וכמה מהר) מפרט קטן כזה שהכותב עצמו לא בהכרח מודע אליו.
מעבר לזה, מי שקורא אותך הם לא בהכרח רק האנשים שמגיבים לבלוג, ולא בהכרח רק אנשים מהקהילה. באנגלית קוראים לאנשים האלו Lurkers – בוויקיפדיה באנגלית כתוב עליהם שהם:
A lurker is an online community member who reads or observes content without actively participating, posting, or contributing. They represent a majority of users on most platforms, often lurking to learn community norms, browse at their own pace, or avoid redundant posting. Their motivations include personal comfort, gaining knowledge, and passive engagement
כלומר יש לך פה אנשים שקוראים לך בבלוג ומסיקים מסקנות וצוברים עליך מידע שאין לך מושג מה הם עושים איתו.
אני לא אומרת שאין דרך לשלוט בחשיפה של התכנים שלך לאנשים אחרים. רוב הפלטפורמות מאפשרות שליטה בכמה רמות, החל מחסימה של משתתפים על סמך שם משתמש או הכתובת ה״מזהה״ של המחשב שלך ברשת – ועד הפיכ של הבוג למוזמנים בלבד. אבל כמובן שזה משהו מאוד מגביל, ולצד קוראים זדוניים (בין אם אם מגיבים או לא) אתה גם מפספס הרבה מאוד קוראים חיוביים.
אהבתיאהבתי
אני לא מבין איך זה קשור לתגובה שלי.
אהבתיאהבתי
אני הבנתי מההודעה הקודמת שלך שאתה רואה בבלוג שלך מקום פרטי לחלוטין – ואני לא מסכימה.
אהבתיאהבתי
ביקורת בבלוג אישי? על מה ולמה ובאיזו זכות?
בבלוג כמו שלי שהוא מישמש של דברים ונושאים רבים, ביקורת מובנית לגמרי, גם לה יש גבול.
וזה הבדל מהותי ועקרוני.
אני מסרב לראות בתגובה תוקפנית בבלוג אישי ביקורת לגיטימית. זו תגובה פוגענית. שום כיבוס מילולי בסגנון "ביקורת" לא יכסה את עומק הבריונות וההטרלה.
אהבתיLiked by 1 person
כמו שכתבתי למטה בתגובה ל Cateded ואפשר בקלות להעביר את התגובה לשם – אתה מעביר עלי ביקורת בבלוג הפרטי שלי כל זמן (ע״ע לגבי הקואצ׳רית שאתה לא אוהב).
אהבתיאהבתי
החברה שלנו הפכה אלימה יותר ויותר. התגובות הקצינו ואם לפני 20 שנים היה אפשר לקרוא לאנשים האלה טרולים, היום אני כבר לא בטוחה כי המרחב של האינטרנט לדעתי משקף את החברה שלנו ואת האלימות האצורה, או לא אצורה בה.
אהבתיLiked by 1 person
השאלה היא האם החברה באמת אלימה יותר – או שאנחנו פשוט מחצינים את זה יותר בעזרת האנונימיות שהאינטרנט נותן לנו?
אהבתיאהבתי
ראשית אציין שכפי שאריק כתב לך, בפוסט שלו הוא התייחס אך ורק בפוגענות ברמה האישית והבין אישית. מה שאת מנסה לתאר בפוסט שלך כאן הוא משהו שונה, ובדוגמאות שלך את כביכול מנסה להצדיק את התגובות הפוגעניות בכך שהן מופנות לאנשים שהם עצמם לא בסדר, בצורה כזו או אחרת – בין אם מדובר בפדופילים שמצלמים את עצמם מאוננים או בזוג שמשקר לגבי מה שקרה להם.
אני אישית לא מצאתי קשר בין הדברים שעליהם דיבר אריק לבין הדוגמאות שאת נותנת, אבל לגופו של עניין – בואי נחזור למשהו "נורמטיבי" יותר כמו שהבאת בתגובה שלך אצל אריק: האם זה בסדר להגיב למישהו על כך שהוא מתיימר להיות סופר או משורר אבל בעצם הוא חסר כשרון כתיבה או שחייבים לבקר ספיציפית כל ספר שלו לגופו של עניין?
אז ראשית – מנין הידיעה שלי (בתור מגיבה) שהוא אכן חסר כשרון כתיבה? אולי זו ההתרשמות שלי והיא סובייקטיבית? מי אני שאקח על עצמי את המשימה להודיע לו שעדיף שלא יכתוב עוד? האם הוא העסיק אותי בתור יועצת ומצפה לשמוע ממני חוות דעת כזו?
אני מקבלת את הרושם שאת בעד מה שכינית TOUGH LOVE, אבל אני רואה כאן בעיקר את ה TOUGH ופחות את ה LOVE. גם בלי לראות את שפת הגוף של מי שאת מגיבה אצלו אמור להיות לך ברור שלומר לו שאין טעם שימשיך לכתוב זה משהו שיפגע בו. אני לא מבינה איזו תועלת זה יביא, מעבר לפגיעה.
אם בכל זאת נראה לך שמי שפירסם דבר מה אמור לצפות לביקורת, אז אם את רוצה לתת ביקורת בונה, מלמדים היום הרבה טכניקות לעשות זאת. סתם דוגמא מעולם החינוך: כבר לא אומרים לילד שהוא ילד רע אלא שהוא עשה מעשה רע, ומלמדים אותו מה היה רע במעשה ומה הוא יכול היה לעשות אחרת.
מבחינתי אם אני קוראת משהו שלא מוצא חן בעיני, או שאני (אבל זאת אני כמובן, לא כופה את התנהגותי על אף אחד) מפרטת עניינית מה לא עבד לי או מה לא מצא חן בעיני, או שאני פשוט לא מגיבה – אם אין לי משהו טוב להגיד.
זוכרת איך אמרנו שתינו שהורינו לא הבינו אותנו וגרמו לנו להרגיש כל הזמן שאנחנו לא בסדר ושאנחנו אשמות?
זוכרת את השיחה שלנו לגבי הורים ואיך הם אמורים להיות קשובים לילד, להבין מה מניע אותו ולתת תוקף לרגשות שלו? כך אני מנסה להתייחס לכולם. ואם אין לי משהו מיטיב לומר, אני פשוט לא אומרת אותו. ואם כבר אמרתי ואני מקבלת מענה שהתגובה שלי לא נראתה להם….אז אני פשוט מפסיקה את השיחה. אין סיבה להמשיך להתנצח ולהתווכח בכל מחיר….והמחיר הוא פגיעה, לא יעזור איך מנסים להצדיק זאת אחרת.
אהבתיLiked by 2 אנשים
תודה רבה על התשובה הארוכה והמושקעת – רואים שזה נושא שמאוד נוגע לך וחשוב לך.
אנחנו כנראה מגיעות לנושא הזה מכיוונים שונים, וזה כנראה טבעי.
אהבתיאהבתי
אני חושב ששתי הדוגמאות שהבאת – ממראה שחורה ומפורום הריון ולידה – הן הרבה יותר מ"טרולים" אלא הונאות וסחיטה
טרולים הם לרוב מעצבנים אבל לא באמת מזיקים
אני מסכים שבאינטרנט אנשים נוטים להגיב בצורה יותר קיצונית בגלל האנונימיות אבל לרוב התגובות הן סבירות, רק לעיתים מגיעות תגובות מאוד קיצוניות
אהבתיLiked by 1 person
אני מסכימה.
אהבתיאהבתי
הבאת דוגמאות על אנשים אנונימיים שככל הנראה לא התכוונו להזיק, גם אם הם בסופו של דבר הזיקו. אני מודה שגם לי קרה שהגבתי לבלוג ואחר כך התחרטתי על התגובה. אני מנסה היום לשים לב יותר למה שאני כותבת, כדי לא אולי לפגוע.
מהצד השני, במיוחד בעידן הרשתות החברתיות, יש הרבה "ביקורת" שהיא אלימות לכל דבר ועניין. אנשים מכלילים, כותבים ופולטים האשמות ודברים בלי לחשוב לרגע על ההשלכות ארוכות הטווח שעלולות להגרם לטרף התורן. במקרים אחרים, הם באמת מתכוונים לפגוע, אבל זה כבר כנראה ברמה שונה מזו שאת כתבת עליה בפוסט.
למען האמת, בבלוג שלי מעולם לא קיבלתי תגובות פוגעניות. היה פעם איזה כותב אנונימי שהיה מאוד מתנשא, אבל הוא לא עשה משהו ברמה של טרוליות לשמה.
אהבתיLiked by 1 person
תראי, להעביר ביקורת תלויה גם ביכולת של האדם מולנו לקבל אותה. כלומר יש אנשים שיבכו מהערה עדינה – ואחרים שיהיו מסוגלים להתמודד עם ביקורת קשה בצורה בוגרת. וחלק מהצורה הבוגרת הזו בעיני היא גם לדעת מתי להתעלם. נראה לי שאת מתאימה להגדרה הזו.
אהבתיאהבתי
זו הפרשנות שלך לפוגענות תחת בלוג אישי? עדינות, חולשת אופי, ילדותיות?
מה הקורבן הופך לאשם? הנפגע אחראי לפוגענות של המגיב?
זה טיעון רע מאוד.
ורק כאילוסטרציה – לא היית רוצה שאתחיל להעביר עלייך ביקורת אישית בגלל ההערה הזו.
אהבתיאהבתי
אני חושבת שאנחנו מסכימים לגמרי לגבי מקרי קיצון של בריונות – שם אין בכלל שאלה.
איפה שנראה לי שאנחנו חלוקים זה בפרשנות של מצבים פחות קיצוניים, ומה נחשב שם לגיטימי ומה לא.
יכול להיות שבנקודה הזו פשוט יש בינינו הבדל בגישה, וזה בסדר.
אהבתיאהבתי
אריק, דווקא כן הייתי רוצה שתעביר ביקורת בבלוג שלי. אני סומכת עליך שאתה מבחין בין ביקורת להקנטה. לפעמים אני ממש מבקשת בבלוג שלי לדיעות של הקוראים, כי באמת חשוב לי לדעת איך אנשים אחרים תופסים את מה שאני כותבת או איך שאני פועלת. אני מעדיפה לקבל את הביקורת הזו בבלוג מאשר בסיטואציות בהן יש לפעולות שלי השלכות אמיתיות על החיים.
אהבתיאהבתי
אריק – את כבר העברת עי לא פעם ביקורת אישית בבלוג, למש על כך שביקרת את עבודה שלי מול הקואצ׳רית לא פעם ולא פעמיים, או כשהגבת לא פעם בביקורת על הפוסטים של חיפוש עבוד שלי. אפילו עכשיו אתה מבקר אותי, ובעצם בכל פעם שהדיון בינינו הופך להיות ויכוח אתה בעצם מבקר אותי…
האם זה באמת דבר רע? או שאתה בעצם מנסה לעזור לי? כי כמו שCateded כותבת – ביקורת בבלוג יכולה לתרום ועדיפה על ביקורת בעולם האמיתי…
ואני חושבת שכשאנחנו יוצאים לעולם, אנחנו צריכים לדעת לקבל ביקורת. האם יש אנשים אכזריים שהביקורת שלהם אכזרית? בהחלט. אתה לא רוצה לדעת כמה פעמים חבר׳ה צעירים נסעו לידי ברחוב וצעקו עלי ״פרה״ כי אני שמנה. אבל במקום להפגע פשוט התעלמתי בהבנה שהבעיה היא בהם ולא בי.
ו Cateded – אני כמובן מסכימה איתך.
אהבתיאהבתי
נראה לי שמה שכתבתי הובן לא נכון. אני **אישית** רוצה לקבל ביקורת. אבל הרבה אנשים מחפשים דברים אחרים, כמו אמפתיה, הסכמה או אפילו שקט. ברגע שהתגובה שלי פוגעת במישהו, וזה ממש לא משנה עד כמה 100 אנשים יחשבו שהיא לגיטימית וגם עד כמה כל מה שרציתי היה לעזור, היא הפכה לפוגעת. ולפגוע זה לא לגיטימי. הרבה אנשים כותבים בלוג כדי להיות מסוגלים לדבר או להביע את עצמם מבלי לספוג ביקורת. זה רצונם וצריך לכבד את זה, ולאפשר להם את המקום הזה.
כל אדם הוא אישיות נפרדת וכדי להבטיח שהבלוגריה נשארת מרחב בטוח, צריך לכבד את זה שרגישויות לא נמדדות במונחים אבסולוטיים.
אהבתיאהבתי
צודקת.
האם התגובות שלי היו פוגעניות?
אהבתיLiked by 1 person
אריק – התגובות שלך ממש ממש לא היו פוגעניות! הן היו ביקורתיות, אבל בעיני זו היתה ביקורת בונה ולכן תגובות חיוביות לכן הבהרתי מאוחד יותר שבעיני יש הבדל בין תגובות ביקוריות (שאני רואה כביקורת בונ ולכן רצויות) – לבין תגובות שהן ביריוניות שאני חושבת שאתה התכוונת אליהן.
Catedet – אני מסכימה איתך
אהבתיאהבתי
"אריק – התגובות שלך ממש ממש לא היו פוגעניות! הן היו ביקורתיות, אבל בעיני זו היתה ביקורת בונה ולכן תגובות חיוביות לכן הבהרתי מאוחד יותר שבעיני יש הבדל בין תגובות ביקוריות (שאני רואה כביקורת בונ ולכן רצויות) – לבין תגובות שהן ביריוניות שאני חושבת שאתה התכוונת אליהן."
**
אני מתאמץ מאוד לא להיות פוגעני, גם אם אני כותב ל,גופו.." אני אתאמץ מאוד לא ללעוג, לבוז או להעיר הערות עוקצניות, מחנכות, מערערות או בלתי סבירות.
בענין המאמנת, הביקורת שלי היתה על המאמנת, שלענ"ד, לא עזרה לך, התפלאתי על הסכמתך לשבת אתה בבית קפה לשיחה שבמהותה אישית, וההתנהגות של המאמנת שיקפה חוסר כבוד אלייך. במלים אחרות, הערותיי הביעו תמיכה בך וביקורת קשה על המאמנת.
אני מתכוון לתגובות פוגעניות, חלקן בכוונה ממש. אני מתכוון לכך שאנשים מגיבים תחת פוסט אישי כמו זו "בימת דיון ציבורית" ללא רגישות אלמנטרית, כמו הנושא שנידון הוא איזו מחשבה כללית שיש לדון בה ברותחים, או כמו שחובתם להציע הצעות בלתי מתבקשות בעליל – כוונתם אינה רעה, אך מיותרת לחלוטין.
וכאן המקום:
אם בהערותיי פגעתי בך, עשיתי את אחד הדברים שאני מטיף כנגדם – אני מבקש סליחה.
אהבתיLiked by 1 person
אין על מה, אבל אני כמובן סולחת אם יש צורך.
מה שכן הדיון הזה מולך הזכיר לי תגובה שלך כלפי לאחרונה (אני לא זוכרת אם בבלוג שלי או שלך) שכולנו שונים ומגיבים אחרת לסיטואציות. ייתכן שמה שכתבת פה מתכתב עם הנושא?
אהבתיאהבתי