לשוחח עם אחי או לא לשוחח עם אחי, זו השאלה

ביום העצמאות יצא לי לבקר את ההורים שלי. או בעצם בעיקר את אמא שלי. אבא שלי יודע טוב מאוד להעסיק את עצמו במהלך היום, בין אם זה בעבודה על המחשב, או בשנ״צ או בהליכה כך שפחות יוצא לי לשוחח איתו. למרות שבעצם גם אמא שלי לפעמים רוצה קצת לנוח כדי לקרוא ספר או לשוחח עם חברות, אחותה, או אחי ואחותי.

אני חושבת שלהורים שלי מאוד קשה עם זה שהם גרים רחוק מכולנו – הם נשארו לגור בירושלים בזמן שאני, אחותי ואחי עברנו למרכז. וההורים שלי מסרבים לעבור למרכז – כשהסיבה הרשמית היא מזג האוויר החם והלח שיש פה בקיץ, כשהקיץ הישראלי הוא כידוע ארוך מאוד. אבא שלי פשוט לא מסתבר עם הלחות – ואמא שלי סובלת מדלקת מפרקים אז מיזוג האוויר מאוד מכאיב לה.

אבל לדעתי יש לזה גם סיבות אחרות. למשל החברים שלהם, ובעיקר החברים של אמא שלי, עדיין גרים בירושלים. אבא שלי אולי יכול להסתדר עם לחיות מול המחשב שלו כל היום – אבל אמא שלי זקוקה צאת מידי פעם עם חברה לבית קפה או סרט, ויש לה גם מסגרת של חדר כושר לנשים שבו היא עושה פלדנקרייז או מערכת קורסים במוזיאון ישראל ובאוניברסיטה שבהם היא משתתפת כבר לא מעט שנים ומכירה שם לא מעט משתתפות.

וכמובן יש את העובדה שבגילם הם לא בשיא הבריאות, ויש להם את הרופאים שהם מכירים ושהרופאים מכירים אותם, ומעבר למסגרת רפואית חדשה זה כמובן תהליך לא נוח ולא בהכרח קל.

מצד שני, זה מאוד מקשה עלינו להפגש כמשפחה. למשל במלחמה אם היינו גרים קרוב אחד לשני היינו לוקחים כמו רבים את הסיכון שבנסיעה קצרה – אבל נסיעה בין עירונית בין ירושלים לתל אביב, במיוחד עם כמות הטילים ששוגרו למרכז ואז נפלו ללא יירוט ב״שׁטחים פתוחים״ פשוט היתה מפחידה מידי.

בשגרה אנחנו ה״ילדים״ מבקרים אותם, וגם ההורים שלי מידי פעם מבקרים במרכז – אבל עיקר המפגשים שלנו בשנים האחרונות הם סביב החגים ובעיקר חגיגות ימי הולדת. והיינו אמורים לחגוג כמה ימי הולדת ביום שבו התחילה המלחמה – מה שכמובן בוטל ברגע שהיא התחילה.

העניין הוא שמאז סוף המלחמה אנחנו לכאורה ״מנסים״ לקבוע מועד חדש, אבל איכשהו זה לא יוצא. התחושה שלי היא שהמשפחות של אחותי ובמיוחד אחי לא ממש ״משתפות פעולה״ עם זה.

לזכותה של אחותי, היא כן מתקשרת לאמא שלי פעם בשבוע, והיא מגיעה לבקר, במיוחד עם האחיינית שלי, כשהיא יכולה.

אבל אחי זה סיפור אחר. הוא לא עושה את זה מכוונה רעה, אבל לא תמיד חושב להתקשר להורים ובמיוחד לאמא שלי בצורה סדירה. וכמובן שבשנים האחרונות הוא לא חושב על לבקר את ההורים שלי עם הילדים מידי פעם – שהחריגה היחידה היא בזמן מלחמה כשהוא וגיסתי מעדיפים לא להישאר במרכז בגלל הנפילות ומעדיפים את השקט של ירושלים. וגם אז זה לא תמיד לאורך זמן – למשל במלחמה האחרונה הם היו אצל ההורים שלי 4 – 5 ימים אבל אז עברו להורים של גיסתי לתקופה מאוד ארוכה.

אני חושבת שבמובן מסוים דווקא העובדה שההורים גרים במרחק שהוא לא קצר אבל גם לא ממש ארוך הוא בעייתי.

כי למשל ההורים של גיסי גרים מאוד קרוב לאחותי, ממש באותה עיר – והאחים והאחות של גיסי כולם גרים במרחק נסיעה של כל היותר 20 דקות משם. במצב כזה קל לארגן ארוחות משפחתיות סדירות בשישי בערב או שבת בצהרים שרוב בני המשפחה יכולים להגיע אליהן יחסית בקלות. ארוחה ועוד במרחק נסיעה כזה קצר היא לא משהו ש״תופס״ יום שלם או את כל הסופ״ש ולכן קל יחסית לשלב אותן בפעילות אחרת בסופ״ש.

מצד שני , כשאני הייתי ילדה סבתא שלי מצד אמא גרה יחסית רחוק (במרחק 3.5 – 4 שעות נסיעה) אז כמובן שלא היינו מבקרים אותה באופן שוטף, אבל כן היינו צריכים (כמשפחה) לתכנן את הביקורים מראש. כשהיינו ילדים זה קרה בעיקר סביב החגים ובחופש הגדול – ומבחינת ההורים שלי האירוח הזה גם היה בעצם החופשה השנתית שהיינו לוקחים.

אבל ההורים של יגרים קרוב מדי בשביל שנסיעה אליהם תהיה אירוע מיוחד – ומצד שני רחוקים מידי מכדי שנוכל לנסוע אליהם ״סתם״ בשביל ארוחה.

אני אישית משתדלת לבקר אותם כשאני יכולה, אבל עם מגבלה מסוימת: אני חושבת שאם אנחנו מבלים יחד הרבה זמן רצוף, לרוב אנחנו מתעייפים אחד מהשניה ומגיעים למצב של מריבות, לפחות במצב שאני מבקרת אותם לבד. לכן אם האירוח ארוך יות אני מעדיפה להיות שם במקביל לאחי או אחותי והמשפחות שלהם כדי לתת לכולנו מרווח נשימה של להיות באינטראקציה גם עם אנשים אחרים.

אני חושבת שגם אחותי מנסה לבקר את ההורים כשהיא יכולה במיוחד עם הילדים כשיש להם זמן – למרות שזה כמובן מורכב כי ה״ילדים״ הם כבר בגיל שבו יש להם חיים משלהם וקשה לנתק אותם מהחברים כדי לבקר את סבא וסבתא כשאין להם מה לעשות שם ועם מי לבלות.

אני ואחותי גם דואגות להתקשר אליהם בצורה סדירה – אבל ממה שהבנתי מאמא שלי אחי לא ממש זוכר לעשות את זה. אני לא חושבת שזה נעשה מכוונה רעה – אלא כי הוא מפוזר ולכן לא ממש חושב על זה.

אמא שלי לא ממש רוצה שאני אשוח איתו על זה, אבל אני חשבתי כן להגיד לו משהו – כי אני יודעת שיהיה לו חשוב כן לשים לב לדברים אם הוא היה יודע כמה זה באמת חשוב להורים שלי ובמיוחד לאמא שלי.

ואני מתלבטת עד כמה באמת להתעלם מהבקשה של אמא שלי או לא.