״שתי שלגיות״

״שתי שלגיות״ הוא פרה השני של הסופרת עירית לינור.

הספר הוא סיפורה של אסנת שטיבל, צלמת מקצועית משעממת (ומשועממת) למדי בת 32. היא הפכה לצלמת בעקבות התאהבות חסרת תוחלת בתיכון.

אותה התאהבות בסופו של דבר מובילה אותה להיות מעורבת מאוד במקרה רצח – כשבמקביל החיים המשעממים שלה בתיכון חוזרים לנשוך אותה בישבן אבל גם מובילים אותה לחיים מוצלחים יותר ובודדים פחות.

---

נזכרתי בספר כשכתבתי את הרשומה האחרונה על הסדרה והספר ״ולדימיר״ – שבה כתבתי על חיילת מהיחידה שלי שרדפה אחרי טייסים.

האסוציאציה שלי לספר היא כנראה די פרועה. הספר עצמו יצא בדיוק לפני שהתגייסתי, ובסופ״ש לפני הגיוס שלי פורסם חלק ממנו בעיתון. ובאופן מקרי ביותר – הקטע הנדון עסק בשירות הצבאי של הגיבורות.

בסוף התיכון – בבי, החברה הטובה, החתיכה והמוצלחת של אוסנת הכעורה והלוזרית מגלה את התפקיד האידאלי בצבא: להיות פקידה פלוגתית, מוקפת חיילים שמעריצים אותה. וכמובן שבבי החתיכה זוכה בתפקיד (ושוכבת רק עם הקצינים החתיכים), בזמן שאסנת הופכת לפקידה של נגד נרגן שלעולם לא מרוצה מהקפה שהיא מכינה לו.

במובן הזה אותה חברת ילדות באמת סימלה בעיני את אותה חברה ״חתיכה״ שהצליחה ״להשיג״ כל גבר.

באותה תקופה מאוד הזדהיתי עם אוסנת כדמות ה״לא מוצלחת״, אבל בדיעבד אני מבינה שלמרות התסכול – אני דווקא מצאתי את עצמי בגורל שנמצא איפשהו בין שתי החברות. מצד אחד, לא הייתי עוד פקידה סתמית אלא שירתתי בתפקיד שהיה מאוד משמעותי (מבצעים בחיל האוויר) והיה אחד המבוקשים לנשים בכלל ובחיל האוויר בפרט. כזה שהיה מבוקש ברמה כזו שאם לא הייתי בוחרת בו כאפשרות הראשונה מכל התפקידים שהצבא הציע לי במהלך הטירונות – לא הייתי מתקבלת אליו. אבל מצד שני, כפי שכתבתי בפוסט הזה – בניגוד לכל החיילות סביבי, לא היה לי חבר טייס או פקח טיסה, והרגשתי די שקופה במובן הרומנטי אבל גם החברתי, במיוחד בתחילת השירות שלי.

בחיפוש מהיר ברשת, גיליתי שכנראה לא הייתי יכולה להיות פקידה פלוגתית, כי גם אחרי יותר משלושים שנים של פמיניזם שהיה אמור להשפיע על הצבא מאז השירות הצבאי שלי (שבהן נשים יכולות להתגייס לתפקידים קרביים, כול לקורס טייס) – התפקיד עדיין דורש ״מראה ייצוגי״.

זו גם הסיבה שבגללה לא יכולתי להיות שוטרת צבאית, דרך אגב. היתה איתי מישהי במחלקה בטירונות שנשלחה לתפקיד והיא סיפרה לנו שזה היה אחד הקריטריונים הכי חשובים לתפקיד.

וזה לא שרציתי להיות שוטרת צבאית. אבל רציתי את האפשרות שאוכל לבחור כל תפקיד שארצה להיות בו. כולל תפקידים אחרים שנשמעו לי מאוד משעממים כמו למשל ללכת למסלול הישיר לקצונה בחיל החימוש. זה לא שרציתי להגיע לחיל החימוש (ודווקא כן רציתי להגיע לחיל האוויר שאליו באמת הגעתי בסוף), וגם התפקיד עצמו של קצינה בחיל החימוש נשמע לי משעמם למדי – אבל רציתי את האישור לזה שאני מספיק חכמה ומוכשרת כדי להבחר למסלול ישיר לקצונה.

למרות שבהסתכלות אחורנית, אני חושבת שבגילאי הצבא לא הייתי כנראה מסוגלת להיות מפקדת טובה, לכל היותר אם הייתי נשלחת לקורס קצינות הייתי הופכת למישהי חסרת יכולת פיקוד שהיתה הופכת לקצינה מאוד מתוסכלת מזה שהיא לא מצליחה לפקד על החיילות והחיילים שלה.