עבור רוב האנשים סוף הוא התחלה חדשה – אבל לי צריך להזכיר שהתחלה חדשה היא גם סוף

בסוף שנת 2000 הציעו לנו במחלקה שבה עבדתי לעשות רילוקיישן לארה״ב. זה נשמע לי כמו משהו כיפי, במיוחד אחרי שביקרתי כמה פעמים בספרד ושם היה קולגה שלי שנסע כדי לשלב עבודה עם יכולת ליהנות מלגור ולטייל בחו״ל. ואכן ״התקבלתי״ לרילוקיישן, ובאמת ביליתי כמה שנים בעבודה וטיולים בארה״ב עד שחזרתי לארץ.

מה שלא ממש חשבתי עליו זו המחלקה שעזבתי.

הייתי חלק מקבוצה די גדולה של עובדים שהתחילו לעבוד יחד וכולנו היינו בערך באותו גיל, ובערך שנה אחר כך היה סבב נוסף של גיוסים של אנשים בגיל דומה. כך שמבחינה חברתית היה לי ממש כיף לפני שעזבתי.

מה שלא תיארתי לעצמי אבל היה אמור להיות די צפוי היתה העובדה שכשחזרתי – המחלקה השתנתה לחלוטין. ההייטק באופן טבעי מעודד עובדים, ובמיוחד הצעירים שבהם, לעזוב לתפקידים שונים כל כמה שנים. אבל מעבר לכך – התקופה שבה שהיתי בחו״ל היתה התקופה של משבר הבועה, מה שהוביל ללא מעט פיטורים של עובדים במחלקה בכמה סבבים במהלך השנים שבהם הייתי בחו״ל.

היו במחלקה עדיין כמה אנשים שהכרתי מהתקופה של לפני הרילוקיישן, אבל הם לא היו אלו שהייתי יותר קרובה אליהם לפני הנסיעה. וגם אלו שהכירו אותי לא בהכרח היו מעוניינים בקשר כי הנסיבות שבהן חזרתי לא בהכרח היו טובות – זכורה לי מנהלת מקסימה שעבדתי תחתיה תקופה די ארוכה לפני הרילוקיישן והיא היתה מנהלת מעולה, אבל כשחזרתי לארץ והיינו חולפות אחת על פני השניה במסדרון היא היתה פשוט מתעלמת ממני.

בעצם כשחזרתי אפילו לא היה לי מובטח שאחזור לאותה מחלקה ולא למחלקה אחרת. חזרתי אליה רק כי במקרה המחלקה החליפה ייעוד בתקופה שבה הייתי ברילוקיישן – ובדיוק כשחזרתי הם במקרה היו זקוקים למישהי עם הידע הישן עבור לקוח מאוד ספציפי, שהעובדת שתמכה בו בדיוק עזבה.

לכן לקח לי זמן לבסס שוב קשרים אישיים במחלקה – בין השאר כי בשלושת החודשים הראשונים עבדתי בעצם די לבדי על פרוייקט שאף אחד אחר לא היה מעורב בו. רק אחרי שלושה חודשים כשעברתי לעבוד על הפרוייקט הזה במשרה חלקית ובשאר המשרה השתלבתי בפרוייקט מרכזי יותר – התחלתי למשל להיות מזמנת לארוחות צהרים המשותפות של הפרוייקט (היה לנו חדר אוכל שבו כולנו היינו אוכלים), ואז גם התחלתי ליצור קשרים אישיים יותר.

---

אבל בעצם מרוב שהתרגשתי לגבי החוויה החדשה הזו של לעבור לרילוקיישן, לא ממש חשבתי על זה שאני בעצם גם מסיימת חוויה אחרת בחיים.

ובעצם כשאני חושבת על זה, בהרבה מאוד מהחוויות שלי בחיים ראיתי קודם כל את הכיף שבמעבר למשהו חדש, ורק בדיעבד הבנתי שאיבדתי לא מעט מהדברים שאהבתי במשהו הישן, ושלרוב באמת אי אפשר לחזור אחורנית.

כנראה שבמקרים מסוימים זה אפשרי. למשל כשעברנו לכמה שנים בארה״ב במסגרת הפוסט דוקטורט של אבא שלי – חזרנו לגור באותה דירה שבה גרנו קודם, והרחוב עצמו לא ממש השתנה מבחינת השכנים. גם מקומות העבודה של ההורים שלי לא השתנו, והם חזרו לאותם תפקידים ולאותם חברים לעבודה. אפילו אחותי חזרה ללמוד באותה כיתה שבה היא למדה לני המעבר.

רק לי בעצם היה שינוי שנבע מכך שכשעזבנו עדיין למדתי בבי״ס יסודי, וכשחזרנו כבר הייתי צריכה לעבור לחטיבת הביניים, שבה הרכב הכיתות השתנה לחלוטין כי הוא שילב תלמידים מכמה בתי ספר מרחבי השכונה הדי גדולה שגרנו בה אז.

אני מניחה שכילדה היה קשה יותר לצפות שאהיה מודעת לזה שכשנחזור החיים שלי ישתנו בצורה כזו דרסטית. מבחינת ילדים בגילאים האלו שנה או שנתיים נשמעים כמו נצח פחות או יותר. ובדיעבד אני מאוד שמחה על החוויה הזו של לחיות בארה״ב מהרבה בחינות, החל מהזכרונות מהטיולים המשפחתיים, דרך הלימוד בכיתה מאוד קטנה של 7 – 8 בנות בלבד, וכלה בעובדה שהאנגלית שלי הפכה למצוינת ונשארה כזו כל השנים בזכות המעבר הזה.

אבל בדיעבד כשאני חושבת על זה, בהחלט יש לי נטיה לא פעם לקפוץ לחוויות חדשות בלי לחשוב על מה שאני עוזבת, עד שמאוחר מידי. לפעמים זה מוביל לחוויות מעניינות – אבל פעמים גם לנפילות ולצער.

אבל במקביל בעצם אני חושבת על זה שחוויות בכל מקרה לא בהכרח נשארות לנצח. אם ניקח את הדוגמא שלי מתחילת הרשומה – אז אם הייתי נשארת במחלקה (ומצליחה לשרוד את סבבי הפיטורים שהיו בה במהלך משבר הבועה), עדיין הייתי חווה את התהליך של השינוי. הוא כנראה היה הדרגתי יותר, פחות מורגשֿ, וכנראה שהייתי מסתגלת אליו יותר בקלות בכך שהייתי יוצרת בהדרגה קשרים שיחליפו את את אותתם עובדים שעזבו. אבל עדיין הוא היה קורה…