כשהייתי ילדה, אבא שלי עבד בעיקר בבית חולים באגף בציוד הרפואי (שעם הזמן הוא תקדם בתפקידי ניהול בו), אבל גם היה לו תפקיד כזה או אחר באוניברסיטה העברית. לכן היה לנו מנוי משפחתי מוזל לבריכה באוניברסיטה העברית בקמפוס גבעת רם, שאליה היינו נוסעים כמעט כל שבת בבוקר כשהייתי ילדה ואפילו נערה.
כשהייתי מבוגרת יותר ולמדתי בתיכון – התיכון שלי היה מאוד קרוב לבריכה, וזכור לי שפעם בשבוע בכיתה י״ב כשהיה לי יום שבו היה לי שיעור בשעה מאוחרת יחסית אחרי שעתיים חופשיות – הייתי לא פעם הולכת לבריכה לשחות קצת בשעתיים הללו.
גם בתקופת הצבא היתה תקופה די ארוכה שבה שירתתי במשמרות שבהן הייתי כמה ימים בבסיס וכמה בבית. לצערי רוב החברות שלי שירתו בבסיסים סגורים, ולמרות שיש סיכוי שאחת מהן שירתה בבסיס פתוח – הוא היה בת״א כך שהיו לה לא מעט נסיעות ולכן לא בהכרח היתה זמינה במהלך היום או אפילו בערב לבלות יחד. לכן בימים הפנויים שלי לא פעם הייתי נוסעת לבדי לבריכה כדי לעשות משהו שהוא לא רק לשרוץ בבית כל היום.
ואז אחרי השירות הצבאי – התחלתי לעבוד בקמפוס גבעת רם בתור מפעילת מחשב עד שהתחלתי ללמוד לתואר. בתור בחורה רווקה בלי ילדים אני הייתי זו שקיבלה את משמרות הערב, כולל את משמרת חמישי בערב שכללה גיבויים של כל המערכת ונמשכה שעתיים יותר מכל משמרת ערב אחרת. אבל למרות ששעות הבוקר שלי היו פנויות ויכולתי ללכת בקלות מהבריכה לעבודה – משום מה לא ניצלתי את המצב לשחות.
מאז כמובן כבר אין לי מנוי לבריכה – כי פשוט עברתי לגור רחוק מההורים שלי – לבאר שבע לתואר, ואז לרמת גן, אטלנטה, הוד השרון, הרצליה, ואז חזרה לרמת גן.
ובכניסה לאוניברסיטה, היתה חנות ספרים.
בתיכון הייתי בעיקר קופצת אליה כדי לקנות עטים של ״פיילוט״ בכל מידי צבעים. כנראה שכמה בגרויות עשיתי בעט ירוק או טורקיז.
אבל בצבא ואחר כך בתקופה שלפני התואר, גיליתי שיש בחנות הזו ספרי קריאה בעלות מאוד נמוכה, שיכולתי להרשות לעצמי לקנות אחד או שניים בחודש גם על משכורת צבאית צנועה שממנה חסכתי גם קצת כל חודש.
חלק גדול מהספרים היו קלאסיקות כמו במערב אין כל חדש או פעמון הזכוכית של סילביה פלאת׳, גם אם אז לא בהכרח הייתי מודעת לזה שמדובר על קלאסיקות.
אבל אחד מהספרים היה ספר רומנטי בני הנעורים בשם ״כל המכתבים שלא כתבתי״ של סופרת בשם ציפי רונן.
הספר הוא רומן רומנטי לבנות נוער, שכנראה כיום הייתי מיד רואה בו את כל החורים בעלילה.
הגיבורה, יעל, היא נערה שבדיוק סיימה ללמוד בתיכון. יום אחד היא פוגשת גבר צעיר בשם ארנון – חייל משוחרר שעומד להתחיל ללמוד לתואר בפיזיקה. הם יוצאים לכמה פגישות, והיא מחליטה לאבד את הבתולים שלה איתו על החוף (מה שנשמע אז רומנטי, ונדוש כיום).
אבל כמה ימים אחר כך יעל מתבשרת שאביה החורג (אביה הביולוגי נפטר כשהיא היתה ילדה קטנה) קיבל מלגת לימודים לשנה בקולומביה, ויעל דוחה את הגיוס שלה בשנה כדי להצטרף להורים שלה לשנה שם.
העוני המחריד של דרום אמריקה מוזכר בתחילת הסיפור בכמה משפטים, ובהמשך העלילה גם מוזכרים אירועים של הפגנת סטודנטים בקמפוסים שנבעו מחוסר השקט החברתי שנלווה להתנהלות הזו של הממשלות. אבל הספר ברובו מתאר מציאות אידילית למדי של טיולים, לימודים במכללה פרטית – וגם חברויות חדשות.
למרות שהמעבר קורה בתחילת הקשר בין יעל לארנון – הם שומרים על קשר מכתבים לכל אורך התקופה הזו. היא מתארת את החוויות שלה, והוא לעומתה מתאר שגרה עמוסה של לימוד מאוד מאומץ לתואר שלכאורה לא משאיר לו זמן לשום דבר אחר, כולל חיי חברה.
יעל עצמה כמובן מחוזרת – יש בחור צעיר שהיא הכירה במהלך חופשה שמחזר אחריה בצורה רומנטית, וידיד קרוב מהלימודים שהוא אידאליסט רומנטי ואחד המפגינים במחאות בספר שנראה שמעוניין ביותר מידידות. אבל היא לא נענית להם אלא ממשיכה לבנות על המשך הקשר עם ארנון.
כן יש לה מערכת יחסים אחת משמעותית: אבא של אחת החברות שלה נמשך אליה מאוד, ודי סוחף אותה למערכת יחסים מינית ולא מחייבת למרות ההתנגדות הראשונית שלה, שבה היא לומדת איך להנות מסקס. כצעירה היה בזה משהו שנשמע מאוד רומנטי – אבל כמבוגרת זה כמובן נשמע חריג ואפילו קריפי למדי, מיוחד לאור העובדה שיעל היא חברה של הבת שלו, ולמאהב שלה כמובן שיש קשר חברותי להורים שלה.
בסוף השנה יעל חוזרת נרגשת לארץ. היא חוזרת מוקדם יותר מהורים שלה בגלל תארךי הגיוס שהגיע, ומתגוררת זמנית עם הדודה שלה כדי לאפשר להורים לטייל לבד ולהנות עוד קצת מנופי דרום אמריקה, ומרגישה בנוח עם זה כי היא מצפה לחידוש הקשר עם ארנון.
רק מסתבר שכמה שבועות לפני כן, אחרי כמעט שנה שבה לא היתה לו בת זוג קבועה – ארנון פגש מישהי והתחיל לצאת איתה, ונראה שמשהו רציני תחיל להתפתח ביניהם. הוא החליט להתחשב ביעל ולספר לה על כך באופן אישי, ואפילו הפגיש אותה עם אותה בת זוג, ויעל לכאורה מקבלת את זה אבל כמובן נשבר לה הלב.
כמה ימים אחר כך היא מתגייסת – ו״שורדת״ את הטירונות בתקווה לקבל תפקיד טוב (בתקווה שהשנה שבה היא למדה ארכיטקטורה אולי תתן לה כיוון מתאים) – אבל גם פה היא נוחלת אכזבה, ומקבלת את הבשורה המרה שעומדים להפוך אותה לפקידה.
הספר מסתיים בכך שביום שבו היא אמורה להתייצב לצבא לתפקיד החדש שלה, היא יורדת לחוף עם פחית או שתיים של מיץ וכדורים, כשברור לנו מה היא עומדת לעשות.
אני מניחה שבתור צעירה, הסיפור נשמע (או נקרא?) מאוד רומנטי. בתור מבוגרת כמובן אני רואה את כל החורים וחוסר ההגיון בו, אבל אני מניחה שאני לא בהכרח הכתובת הטבעית לספרות כזו בגילי.
הסופרת, ציפי רונן, לא הצליחה כנראה להפוך לסופרת במשרה מלאה. ייתכן שהיא פרסמה ספר אחד נוסף בערך באותה תקופה, אבל מאז לא כתבה שוב.
כמבוגרת אני שואלת את עצמי בעצם מה הקסם של הספרים האלו עבור נשים צעירות? הרי ב״חיים האמיתיים״ סביר להניח שהקשר המכתבי היה מסתיים הרבה יותר מוקדם ולא שורד שנה שלמה, וגם אם כן – ארנון כנראה היה מוצא בת זוג. כמי שלמדה לתואר מאוד עמוס במדי המחשב אני יודעת כמה תארים בתחום מדעי הטבע יכולים להיות עמוסים – אבל אני גם מכירה לא מעט זוגות שנפגשו במהלך התואר.
הנושא מתקשר לדיון שהשתתפתי בו בפייסבוק לפני כמה ימים, שהתנהל בצורה מעניינת דווקא. הוא התנהל בקבוצה של גברים שמעודדים התבוללות – כאלו ש״מאסו״ בנשים הישראליות שלדעתם מתייחסות לגברים האומללים כאל זבל – ולכן ראוי רק לפתח זוגיות עם נשים זרות, ובראשן נשים מזרח אירופאיות או מדרום מזרח אסיה (למשל עם נשים תאילנדיות) ש״יודעות״ לפרגן ״כמו שצריך״ לגברים.
לא פעם הדיונים בקבוצה הזו מתדרדרים להאשמות הדדיות בין גברים ונשים על כמה כל אחד מהם שטחי וחסר יכולות חברתיות, אבל הפעם התחילה שם שיחה מעניינת על עד כמה זוגיות במצב של גבר ישראלי מבוגר מול אישה זרה יכולה באמת להתבסס על אהבה אמיתית – או שלא פעם הנשים המקומיות מחפשות רק גבר זר עשיר שאפשר יהיה ״לעבוד״ עליו ולסחוט ממנו כספים, בתמורה לזה שהן יתנהלו כאילו הן מאוהבות בו.
אחד המשתתפים העלה כמה תנאים לזוגיות כזו שתהיה בריאה, למשל קרבה בגיל (כלומר שלא מדובר על נשים מאוד צעירות) ובמצב כלכלי טוב – כשהגבר עוקב בשבע עיניים לראות עד כמה היא מנסה באמת לסחוט ממנו כספים. הוא גם טען שגברים כנראה ״ירגישו״ שמישהי במצבים כאלו עלולה לרמות אותם ולכן יהיה במעקב. באופן עקרוני הסכמתי איתו לגבי הנקודות שהוא העלה ליתר בטחון, אבל אמרתי גם שלא פעם גברים וספציפית גברים בקבוצה שנשמעים שנואשו מדחיות של נשים ישראליות, לא פעם ירצו לשמר את הפנטזיה הזו שבה סוף סוף יש אישה שמאוהבת בהם בזכות עצמם. גם אם אולי באופן תת הכרתי הם מודעים שיכול להיות שהאישה איתם בשביל הכסף, הם ינסו לשמר את הפנטזיה הזו על האהבה שהיא חשה כלפיהם כמה שיותר.
עוד נקודה שעלתה בדיון היא שידוכים, כמו למשל שקורים בחברה החרדית. שם השדכן בשילוב עם המשפחה קובעים מראש עם איזה ״שידוך״ הצעירים ייפגשו – כשנבחנת התאמה של רמת אדיקות, התאמה בין המשפחות, התאמה בין האופי לכאורה של הצעירים, ועוד. גם בני הזוג בוחנים את היחסים ביניהם בדיוק לפי אותם פרמטרים – ואף אחד לא ממש מדבר על אהבה.
אבל לכאורה במערכת יחסים טובה כן מתפתחת בסופו של דבר אהבה – אבל לא האהבה הרומנטית שאנחנו רואים בהתאהבות הראשונית בין בני זוג, אלא כזו שמתבססת על התמודדות משותפת בקשיי החיים ובהקמת המשפחה. במובן מסוים גם זוגות חילוניים ״מוצלחים״ עוברים לאהבה כזו אחרי שהאהבה הרומנטית מסתיימת להם.
זהו כמובן אידאל שלא מתקיים במשפחות רבות. לא פעם זוגות דתיים וחרדיים נשארים נשואים רק כי יש לחץ סביבתי מאוד גדול לא להתגרש, אבל חיים את הזוגיות שלהם בצורה גרועה מאוד.
אבל הטיעון שהעליתי הוא שנשמע שחלק מהגברים בקבוצה מחפש אצל אותן נשים זרות את ההתאהבות הראשונית, ולא בהכרח יודעים או רוצים לעבור הלאה לאהבה בשלה יותר.
והספר בעצם מדבר על האהבה הראשונית והרומנטית הזו שעבור צעירים רבים היא מה שמגדיר הם מהי אהבה – וזה הקסם בספרי ספרות רומנטית שמתארים כך את האהבה.
התיירת המקרית 