ניו זילנד היום השניים עשר – ארץ הפיורדים

את היום הבא של הטיול בילינו בפארק לאומי בשם פיורדלאנד Fiordland National Park. לא ממש יצאנו להליכה או משהו דומה, חוץ מאשר להליכה קצרה במסלול מאוד מוסדר ליד האגם עם ההשתקפויות:

משם המשכנו לעבר אתר הקמפינג שלנו שנקרא Gunn's Camp – שכמה חודשים אחר כך נהרס בשטפון מאוד גדול שהיה באיזור אחרי גשם חזק של כמה ימים, ונשמע שכנראה לא ישפצו אותו – וחבל, כי האתר היה מאוד מקסים ואכן היה בו מוזיאון וחנות שבה קניתי בקבוק מים חמוד עם בדיחה ניו זילנדית שאין לי מושג לאן הוא נעלם מאז.

האיזור שבו הקמנו את האוהלים שלנו היה ליד נהר, ולאחד המטיילים עף חלק מהאוהל למים של הנהר בגלל הרוחות שהיו באיזור. הוא קצת חשש מהתגובה של המדריכים לאובדן ציוד של החברה, אבל למזלו הוא איכשהו הצליח לתפוס את החלק האובד בזמן לפני שהוא התרחק יותר מידי ולא היה צריך לספר להם.

מעבר לזה – באתר פגשנו שני בעלי חיים אופייניים לניו זילנד.

מסתבר שליד האתר יש מערה שבה יש תולעים זוהרות. בהמשך כשנחזור לאי הצפוני נגיע גם למערה ענקית שבה הן קיימות ושם יש טיולים מסודרים בתשלום, אבל פה המערה קטנה ואפשר להגיע אליה בחינם. אני שקלתי להצטרף לקבוצה כשהיא הלכה לשם ואפילו הצטרפתי להליכה, אבל אז ראיתי שאנחנו נכנסים למסלול באיזור המיוער ליד המחנה ולכן העדפתי לוותר כי חששתי שלא אעמוד בקצב ההליכה ואלך לאיבוד בחושך.

יש לי רושם שזה עצבן קצת את המדריך הראשי – אבל אולי יצא מזה משהו טוב, כי בהמשך הטיול כשהיינו באיזור הפארק הלאומי אייבל טסמן היתה נו עוד הזדמנות לצפות במערה כזו בטבע (ולא בתשלום), ואז הוא היה הרבה יותר מתחשב לגבי קצב ההליכה בחושך.

בעל החיים השני שאופייני לחוף המערבי של האי הדרומי הוא זבובי החול – מעין יתושים קטנים ועוקצניים, שהעקיצה שלהם מתחילה לגרד ממש כמה שעות אחרי העקיצה וכנראה שיש מקרים שהם ממשיכות לגרד גם כמה ימים אחר כך.

בתור מי שלא ממש אוהבת להתמרח בכימיקלים הקשים שדוחים יתושים, נעקצתי והעקיצות באמת מאוד מעצבנות. אבל מעבר לעובדה שהגירודים לא עברו במשך זמן – גרמתי לעצמי פצעים שלקח להם המון זמן להרפא – ואז השאירו אחריהם צלקות שנשארו כמה חודשים ורק אז נעלמו.