האם הייתי מסכימה לוותר על השנים האלו?

אני חושבת שהזכרון שלי מא. היה כשהייתי ילדה קטנה ושיחקנו פעם יחד ברחוב. אני חושבת שבאותה תקופה גרנו בדירה שכורה בחלק הותיק יותר של שכונת גילה – שממנו ברנו כמה חודשים אחר כך לדירה שההורים שלי רכשו בחלק החדש יותר של השכונה, ומאז הקשר שלנו ניתק.

אבל איכשהו זכרתי אותה כשהתחלנו ללמוד יחד בחטיבת ביניים, שאליה הגעתי רק בכיתה ח׳, אחרי שנתיים בניו יורק. היא היתה מישהי שקשה לפספס – היא היתה היפראטיבית וכנראה התלמידה הכי רועשת בכיתה שלא בדיוק היתה שקטה במיוחד מלכתחילה.

האסרטיביות שלה בלטה כשלמשל היא ממש ״אילצה״ אותי לתת לה שיעורים פרטיים במתמטיקה במסווה של ״אני רוצה שנלמד יחד למבחן״. היא התעקשה לשפר את הציונים שלה כדי להתקבל למה שכונתה בתיכון ״כיתת מצטיינים״ (או כפי שכמה כינו אותה בגילאים הללו ״כיתת מזדיינים״). מדובר היה על כיתה לבגרות עיונית מלאה, משהו שכבר היה קיים – אבל לתלמידים החזקים יותר. אני מודה שבדיעבד לא ברור לי ההבדל בינה לבין כיתת הבגרות העיונית המלאה ה״רגילה״ – אולי פשוט הרמה של התלמידים אפשרה למורים ללמד ברמה גבוהה יותר וכך לאפשר ציונים טובים יותר לבגרויות?

בסוף כיתה ט׳, הכיתה שלנו עמדה להתפצל. מעט מאוד מהתלמידים כמוני למשל עברו לבתי ספר אחרים, לרוב לכאלו טובים יותר. אבל רוב הכיתה נשארה בבית הספר – אבל כבר בכיתה י׳ היתה חלוקה מאוד קשוחה לכיתות לפי איך כל תלמיד עמד להמשיך את הלימודים – החל מכיתת המצטיינים הנ״ל, וכלה בכיתה שבה למידים למדו רק כדי לסיים 12 שנות לימוד בלי בגרות, ולמדו בין השאר ספרות (בקטע של לגזור שיער, לא הקטע של לקרוא ספרים).

א׳, שהתקבלה בסופו של דבר לכיתת המצטיינים, לקחה יוזמה ועם תלמידה אחרת בכיתה, ר׳. החליטה להפיק יחד מעין ספר מחזור לא רשמי לכיתה. ההנהלה של בית הספר סירבה להפיק ספר כזה לשכבה כולה – כנראה כי הם לא רצו שיווצר חלילה הרושם שמדובר על נקודת סיום מסויימת בלימודים שלנו, ובכך לרמוז בצורה כזו או אחרת שאולי אפשר לעזוב את בית הספר לבתי ספר טובים יותר כמו שאני עברתי.

אבל רכזת השכבה שלנו כתבה לנו מכתב, וכך גם המחנכת שלנו בכיתה ט׳ – כשמישהו כתב בשמנו מכתב תודה גם לה. שאר הספר (שהיה בקושי חוברת) היה בעצם אוסף עמודים עם צילומים שלנו פלוס כמה שורות קצרות שכתבו א׳ ור׳.

אני זוכרת שבמקרה יצא לי לראות את מה שא׳ ור׳ כתבו עלי מראש – משהו שהסתיים במשפט ״ותמיד עושה מצב רוח״. רק שבטיוטה שלהן היה כתוב ״ותמיד עושה מצב רוח (רע)״. אני מודה די התעצבנתי על זה – במיוחד אחרי שעזרתי לא׳ לעבור כמה מבחנים במתמטיקה.

אבל אמרתי לעצמי שלמזלי – לא אצטרך להפגש עם א׳ יותר בחיים. וזן באמת היתה במובן מסוים נבואה שהגשימה את עצמה – מעולם לא נפגשנו שוב פנים מול פנים.

אבל זה לא אומר שלא היה בינינו יותר קשר וירטואלי.

הפעם הראשונה שבה שמעתי על א׳ היתה בשנת 2005, בערך 15 שנים אחרי שעזבתי את אותו בית ספר. הייתי אז בנסיעת עבודה מטעם מקום העבודה שלי, ובאותה תקופה היתה איתי שם קולגה שאותה הכרתי בתקופה שבו למדתי בחטיבת הביניים – היינו חברות עד תחילת התואר של שתינו. משהו במעבר שלי לבאר שבע שהיא נשארה בירושלים גרם לקשר להתנתק, למרות שחזרתי לירושלים לסופי שבוע (וכמובן לחגים) מידי פעם, והייתי גם מבלה את הקיץ אצל ההורים.

אבל במקרה שתינו נסענו יחד לאותו אתר ואותו לקוח בו זמנית, והיה לנו נחמד לבלות יחד – ובמקרה באחד מסופי השבוע אני והיא הצטרפנו לזוג קולגות גברים לטיול בפארק לאומי שהיה במרחק 3 – 4 שעות נסיעה מהעיר, מה שנתן לנו הרבה זמן ״לקשקש״ עד שהגענו לשם.

גם היא למדה בתיכון בכיתית המצטיינים כך שהיא הכירה את א׳, ובמקרה היא סיפרה לי עליה כי הן נפגשו. מסתבר שא׳ יצאה כבוגרת מהארון, ואז השתתפה במופעים של מה שנקרא ״דראג קינגס״.

כמה שנים אחר כך, כשכולנו פתחנו חשבונות פייסבוק – כולנו התחלנו פחות או יותר להתחבר עם הרבה אנשים שהכרנו בעבר כולל מי שלמד איתנו בבית ספר – ואישהו יצא שאני וא׳ גם התחברנו. כמובן שאמרנו שללום והחלפנו קצת מידע בסיסי (שעבורה זה היה בעיקר מה שחברה המשותפת סיפרה לי), וזהו.

מידי פעם נתקלתי בתמונות או סיפורים שוא העלתה ועשיתי לייק. גם היא הגיבה בצורה דומה לפוסטים שלי. היתה פעם אחת שהיא וחברה אחרת שלי התחילו להתווכח על משהו בפוסט שלי בגלל דעות פוליטיות מנוגדות למדי. א׳ התעצבנה קשות כשנראה לה שאותה חברה לעגה לשם המשפחה שלה. שוחחתי עם החברה והיא טענה שזו היתה שגיאת הקלדה ולא לעג מכוון, אבל לא התנצלה או משהו בפני א׳.

---

אני חושבת שזה היה הקשר האחרון שהיה לי עם א׳ – עד הבשורות אי שם בסביבות פסח 2019, שאיכשהו התחילו להופיע בפרופיל שלי הודעות מהפרופיל שלה שהיו הודעות אבל ותנחומים.

קריאה קצרה הובילה אותי לחדשות שהיא חלתה בסרטן ממקור לא ידוע כמה שנים לפני כן, נראה היה שהיא התגברה עליו – אבל הוא חזר אחרי כמה חודשים, והפעם הטיפולים לא עזרו והיא הלכה לעולמה בגיל 44 כשהיא אמא לשני ילדים קטנים שהיו לה עם בת הזוג שלה (ייתכן שלשעבר).

אלו כמובן חדשות עצובות מאוד – אבל כשפוסטים דומים התחילו לעלות לי בפיד ביום השנה למוות שלה, התחלתי לחשוב על השנים שעברו מאז.

מצד אחד – היו בהן רגעים נפלאים, כמו למשל הטיול שלי לניו זילנד בנובמבר ודצמבר 2019.

מצד שני – שישה שבועות לאחר מכן פוטרתי מהעבודה שלי (שבה עבדתי כמעט 12 שנים) בגלל קיצוצים. שישה שבועות אחרי כן – התחילו הסגרים של הקורונה, מה שהקשה על תהליך חיפוש העבודה שלי, למרות שתוך כמה חודשים מצאתי עבודה – אבל גם היא בדיעבד התבררה כלא מוצלחת מכל מיני סיבות.

ואז קרה השביעי באוקטובר, החטופים, המלחמה שלא נגמרה (ושכל פעם מחדש נפתחו בה חזיתות חדשות) – ולמרות שרשמית טראמפ ״כפה״ עלינו ועל החמאס להפסיק להלחם, נראה שנאלץ לסבול חידושים כאלו ואחרים שלה (החל מהמשך לחימה בעזה וכלה במתקפות של איראן) לאורך תקופה ארוכה.

וכמובן יש את הפיטורים שלי שקרו כמה חודשים אחר כך, ושנתיים של חיפוש עבודה ללא הצלחה.

ולכל אורך התקופה הזו, שהתחילה בעצם בטיול שלי בניו זינד – התחלתי לעלות שוב במשקל, ולמרות ניסיונות לרזות – מרוב מתח ולחץ מכל הדברים הקודמים אני לא ממש מצליחה להתמיד לאורך זמן.

אני לא אומרת חלילה שדברים לא ישתפרו בסופו של דבר, אלא שבעצם קצת יותר משש שנים שהחיים שלי לא ממש מוצלחים, ואני מרגישה שאני לא מצליחה לשפר אותם, וגם אין לי מושג איך לעשות את זה.